[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היא מרבה לבכות בימים האחרונים, היא לא רגועה בכלל, אף אחד לא
מבין איך מצבי הרוח משתנים אצלה כל דקה ודקה.
יש טיול מחר...היא תלך? או שמא תשאר בבית?  אולי תעשה מעשה?
אולי סתם תישן עד מאוחר ותבזבז את היום מול המחשב- כמו שהיא
אוהבת...

היא לא ישנה בבית כל יום, יש 3 לילות שבהם היא ישנה בבית ספר,
מעיין חוק מוזר שכזה "בשביל הגיבוש" הם אומרים...
היא מגיעה מאוחר לבית ספר, ובבוקר אף אחד לא מצליח להקים אותה
מהמיטה, אחרי שעברה בלילה שיחה לא רצויה עם המדריכה שלה.

אחרי שכולם כבר עלו על האוטובוסים ויצאו לדרך, היא קמה מהמיטה
וצועדת הבייתה... בדרך מישהו צופר לה, היא מסתובבת ורואה את
אמא שלה... היא עולה לאוטו, אמא שלה שואלת למה לא נסעהה לטיול?
מה קרה לה? למה היא חייבת לצאת תמיד מהכלל?
היא מנסה להסביר, ואמה רק תוקפת אותה... הן נכנסות הבייתה והיא
כמובן באה למחשב...
פתאום צץ במוחה רעיון, היא מרימה את הטלפון ומתקשרת לחברה שלה,
מזמן הן כבר החליטו שהן יצאו יום אחד לת"א, כל אחת תבוא
באוטובוס והן יפגשו בתחנה המרכזית... היא מצלצלת אליה ומשאירה
לה הודעה במשיבון...

הן מסתובבת ביחד בערך שעתיים וחצי, היא קונה כמה דברים, הן
עושות שטויות, רצות כמו מטורפות, לא שמות על אף אחד...
הזמן תם, כל אחת צריכה לחזור לביתה, חיבוק, נשיקה ועולות כל
אחת לאוטובוס שלה...

היא מגיעה הבייתה, וכרגיל מדברת בטלפון עד 2:00, גם היא וגם
המלאך כבר עייפים, אחרת היו ממשיכים עד אור הבוקר...

הגיע בוקר, אמא שלה מעירה אותה, היא מסתכלת בשעון ורואה שכבר
7:45, אין סיבה להגיע לבית-ספר,היא מעדיפה להשאר בבית... היא
מסבירה לאמה למה היא נשארת בבית... היא קרה אליה, ואומרת לה
מילים לא ברורות...
היא חוזרת למיטה, ומנסה להרדם שוב, הדלת נפתחת, אמה עומדת
בפתח, היא צועקת עליה, היא אומרת לה לעוף כבר לבית-ספר...
"מה הפריוילגיות האלו? למה את שונה מכולן? למה את לא יכולה
להגיע בזמן? למה את חושבת שאת תשארי פה? את לא! את הולכת עכשיו
לבית ספר, את לא נשארת בבית"
היא מתחילה לבכות, ומנסה להסביר  "למה שאני אלך? אין לי מה
לעשות שם, בכל זאת אני לא אכנס, אני שונאת ללכת לשם, תתני לי
לישון, רע לי גם ככה"
אמה ממשיכה לצעוק, והיא עונה לה.... היא אומרת "את רוצה לדעת
למה אני לא כמו כולן? כי את נדפקת! יצאה לך ילדה כזאת, היה
דפקת בפס יצור, ואחת יצאה קצת שונה, אני מצטערת שזה מה שיצא
לכם, בטח הייתם רוצים להחזיר ולקבל חדש"
אמה עונה לה מילים קרות, והן רבות במשך רבע שעה, רק צעקות
ובכי, אמה אומרת לה שהיא לא חוזרת יותר הבייתה בימים בהם יש
פנמיה.. כואב לה, היא לא אוהבת לריב עם אמה, אבל זה המצב, הן
תמיד רבות!
היא מגיעה לבית ספר ונכנסת ללימודים כמו שסוכם...
היום עבר בסדר, חברות שכנעו אותה לנסוע למשחק ישארל-יון, היא
נוסעת.
היא חוזרת מהמשחק ישר לפנמיה, ביום חמישי הלימודים עוברים חלק,
חוץ מהתעודות כמובן, קצת ויכוחים עם המורה על סדר החלוקה, מי
ראשון ומי אחרון, ולמה לעזאזל לחכות חצי שעה בשביל דקה וחצי?
בסופו של דבר היא נכנסת לפני תורה, רואה שני נכשלים, כנראה לא
מגישים אותה לבגרות בלשון, אבל היא ידעה את הכל, היא לא
מופתעת... היא הולכת הבייתה מראה לאמא את התעודה, אמא קצת יותר
נחמדה מיום קודם(רביעי), בשעות הערב אחיותיה הגדולות מגיעות
הבייתה...
הן 6 בנות בבית, והיא הרביעית, כ"כ לא קשורה לכולם, היא באמצע-
בין הקטנות לגדולות...
היא לא מתיחסת לאף אחד, היא מול המחשב, אמא נכנסת לחדר ואומרת
לה מילה טובה, ומדגדגת קצת, היא מחייכת לחוזרת למחשב, האחות
השניה נכנסת לחדר ומבקשת "קצת יחס" "אולי תגידי לי שלום? בכל
זאת לא ראיתי אותך שבוע- תתיחסי אלי, תני חיבוק..." היא עונה
בקרירות בלי מבט "היי"...
אחותה שואלת מה קרה? היא מתחילה לבכות, האחות באה ומביאה לה
חיבוק, היא מחזירה חיבוק גדול ואומרת בקול לא ברור "תודה רבה,
את לא יודעת עד כמה הייתי צריכה את החיבוק הזה..." הן ממשיכות
לדבר, היא מספרת לאחותה עד כמה היא לא מקבלת אהבה מאמא, עד כמה
שהיא מרגישה ריחוק, והיא בוכה תוך כדי דיבור, השיחה הזאת עושה
לה טוב, אחותה אומרת לה שהיא חושבת עליה הרבה, ושהיא דואגת לה,
ושהיא לא רוצ שיהיה לה רע... היא מרגישה אושר בפנים, אבל אותו
אושר מתערבב באותו רצון שתמיד נטוע בה... הרצון העז לפגוע
בעצמה, הרצון העז להעלם...
באותו ערב היא מדברת עם עוד אחות, ומרגישה טוב יותר, הבית סוף
סוף לא נראה לה קריר כמו תמיד, היא מרגישה קצת חום ואהבה....
היא הולכת לישון ב-4:30 אחרי שדיברה בטלפון עם שני המלאכים,
'כל אחד בתורו', הם כ"כ חשובים לה, היא מרגישה איזושהי שלמות
ואיזשהו ביטחון כשהיא חושבת עליהם, או מדברת איתם...

אחיותיה באות להעיר אותה ב-8:30, היא לא רוצה לקום, היא עייפה,
הן לא נותנות לה לישון, מדגדגות, קופצות, "רק תבואי איתנו
לבריכה, תקומי כבר י'מעצבנת" הן לא מניחות לה לעצום עיין, היא
קמה בלית ברירה, אך מתוך רצון להיות איתן, מתוך שמחה שהן
דואגות לה ורוצות לעשות לה טוב, ולהיות איתה...
הן הולכות לבריכה, הן כמעט רק ארבעתן, היא מרגישה חלק בילתי
נפרד מאותה משפחה שתמיד הייתה זרה לה... היא צוחקת בלי סיבה,
אבל הן לא אומרות על זה כלום, הן מבינות שהיא שמחה, הן שמחות
שהן הצליחו לגרום לה לחייך...
הן חוזרות הבייתה ואמא מאירה פנים, מחייכת, אומרת מילים טובות,
נותנת הרגשה טובה...

"הלוואי שההרגשה הזו תשאר לעולמים"









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איפה חוש ההומור
המקורי של זאב.

מדור אבידות,
מחלק ירקון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/1/02 0:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ירח מאירה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה