השקדיה מבשרת על בוא החג, מתהדרת בכסות
אצילית של לובן והוד, אומרת לנו בשקט- תסתכלו.
היא שם כמו לציין, להזכיר, מושכת את תשומת לבנו
להסתכל ומיד עינינו מפליגה הלאה אל הברושים הזקופים,
אל האורנים ואל האקליפטוסים האיתנים. והריח לא מאחר
להופיע, שוטף את חושינו בעוצמה כה עזה עד שלאחר
זמן לא רב הוא נעלם, מתבטל מחוסר יכולתנו.
מבחינים בהבדלים שבין עץ לעץ- זה לובש כסות עבה
ומחוספסה וזה צבעו אדום עז וגזעו חלק כעורם של אדומי העור,
הילידים ביבשת אמריקה.
אתה עובר בשביל הכורכר ומימינך ברושים צפופים כמתדיינים,
כשמולם, מעט גבוהים על צלע ההר, האורנים, נוטים כלפי מטה,
מקשיבים.
שני מחנות, זה מול זה ניצבים, להילחם לא מבקשים. |