לאחרונה, השתנית.
אולי תמיד היית כזה ולא ידעתי.
אתה מתעלם, בורח, בקושי מדבר איתי..
ואני לא יודעת למה.
אני כ"כ רוצה לדבר איתך, להיות בקרבתך, ואתה בכלל לא מודע
לכך.
אין לך מושג כמה אכפת לי ממך.
אבל אתה כ"כ מאמין שאין דבר כזה: "חברים".
אתה מגדיר אותם כאנשים שאתה מסתובב איתם רק כשמשעמם לך, שאין
דבר אחר לעשות ..
בזה אני לא מסכימה איתך.
אתה בנאדם מיוחד, אתה יודע? אתה מאד מורכב, ושנינו עברנו דברים
לא קלים בחיים, ויש ביננו הרבה במשותף, ואני מבינה אותך, בכל
מצב.
ואתה יודע שאני מבינה אותך, אבל בכל זאת, אתה כ"כ אדיש
אליי...
אני לא יודעת מה אתה חושב עליי, אני בכלל לא יודעת אם אתה
מחשיב אותי כידידה שלך, אבל אתה יודע מה? כבר לא אכפת לי מה
אתה חושב!
כבר לא אכפת לי בכלל מה חושבים עליי, זה כבר הפך לטירוף, כל
פעם שאני לידך או שיוצא לי לדבר איתך, הדברים הקטנים האלה,
עושים לי את היום!
מה שהכי מעצבן אותי זה שאני חושבת שאני אוהבת אותך, ואתה לא
יוצא לי מהראש... אני לא יכולה להשתלט על זה !
אני לא יודעת בתור מה אני רוצה אותך, אני רק רוצה שתהייה חלק
מהחיים שלי, כי אני יודעת שיש לנו הרבה על מה לדבר, אבל אני
חוששת לפנות אליך, לא יודעת למה ...
אתה מבין, אני לא אחת שרודפת אחרי אנשים, אולי זה נראה כמו
הקטע הזה של "הכבוד", אבל ... עכשיו אני מנסה להיות אדישה כל
פעם שאני לידך, וכשאתה הולך, אני מרגישה כ"כ רע ...
ואתה .. אתה בכלל לא מודע לזה ... ועצוב לי.
אני לא ח-ו-ש-ב-ת שאני אוהבת אותך - אני אוהבת אותך.
מקווה שיהיה לך רק טוב בחיים.
בכנות - ממני.