הילד שלי יושב בכיסא האחורי של הרכב. אני מניע, נותן למנוע
להגיע לטמפרטורה אידיאלית ומסתכל אחורה במבט שואל.
לאן היית רוצה להגיע, אני שואל, מפריע לו ברצף המחשבות
שמעסיק אותו כשהוא מביט מבעד לחלון.
אפשר לבקש כל מקום, הוא מחזיר בשאלה, מעמיד אותי
במצב מעט מביך.
כן, אני עונה, אתה חופשי לבקש גם אם הדבר כרוך בנסיעה סביב
העולם, וחזרה לנקודה בה התחלנו.
טרטור המנוע  והרעידות העדינות מכריעות אותו ובעדו טרוד ביעד,
מחפש ומתלבט מבין אין ספור מקומות, הוא נרדם לאיטו ובוחר במסע
הנעים והנוח ביותר שידוע.
שינה היא סימן לביטחון. הוא נרדם, מפקיר את גורלו בידי,
בוטח שאוביל אותו למקום הנכון במרחק הנכון, אניח אותו שם
וביום מן הימים אעזוב אותו.
את החלק האחרון במסע הוא עוד לא יודע.