[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הפעמון שוב מצלצל. פעם הוא היה מצלצל פחות. אבל לאחרונה הוא
מצלצל כל הזמן... כל הזמן. ואני שומע אותו בתוך האונות של המוח
שלי, מרעיד לי את התאים האפורים, לוחץ לי על תאי העצב וסוחט
מהם כל רצון להגיב או לפעול... הפעמון הוא אלוהי הייאוש שלי,
ואני סוגד לו כמו שור שמועלה כקורבן, והוא מאמין עד המוות
המגוחך שלו על המזבח.
פעם הייתי מזנק עם הצלצול הראשון, מזנק מרצון וכוונה ועושה את
המוטל עלי כמו מכונה משומנת, פעם הייתי נהנה מזה, אני והפעמון
פעלנו כאחד- הוא צלצל ואני עבדתי, הוא שתק ואני נחתי. היום זה
כבר שונה. סדרי העולם התהפכו כשאף אחד לא הסתכל.
השינוי לא היה פתאומי, בכלל לא, אבל רק לאחרונה הוא נהייה
מורגש באמת, כשאני חושב על זה עכשיו, באמת אפשר להבחין בשלבים
בשינוי. אני חושב שאני זוכר את הבוקר שבו זה התחיל, את הפעם
הראשונה שהצלצול נשמע מבעד לשמיכה שכיסתה אותי, ובמקום לזנק
בשמחה וסיפוק, מצמצתי, פיהקתי, וקמתי. משם השינוי כבר נהייה
ברור.
הצלצול לא מפסיק, הוא לא יפסיק עד שאני אסיים את המלאכה. כשאני
עוצם עיניים אני רואה בדיוק רב את כל שצריך להיעשות: אני רואה
את רגליי נכנסות לתוך סרבל העור, לוקח את האת מהפינה, לובש את
הכפפות ושם את המסכה, פותח את הנעילה, צועד אל הכבשן ובמשך שעה
מעביר מערימה אחת לשניה ומשם לכבשן. כשאני עוצם את העיניים,
במקום שחור אני רואה את הצהוב-אדום-כתום של האש.
הפעמון מגביר את הקצב, הופך את הפעימות שבתוך המוח שלי
למהלומות מהירות של פטיש כבד, שטף הצלצול שלו מזכיר לי את
הדיבור של המעסיק שלי ביום הראשון: "זה נורא פשוט, אתה חי בחדר
הזה, מצידי עושה מה שבא לך- לא ענייני, מה שחשוב לי, ולי זה
חשוב מאוד, וכך צריך להיות גם לך... מה שחשוב זה שהכבשן יבער,
הפעמון מצלצל, אתה מתלבש, הולך לכבשן, ממלא אותו עד שהפעמון
מפסיק ואז אתה חופשי לעיסוקיך. תזכור אני סומך עליך, אסור לך
לפשל, אין כאן מקום לפישולים- פעמון מתחיל, למלא כבשן, פעמון
מפסיק- זה הכל, זה פשוט, וזה באחריותך עכשיו. ההוא שלפניך
פישל, שתדע לך, נרדם, לא שמע את הפעמון, הכבשן נכבה- התוצאות
היו חמורות... מאוד חמורות- עידן הקרח, שמעת?, בגללו... שמע
התפקיד הזה זה לא צחוק, השמש היא מפעל מאוד עקרוני באזור הזה,
אז, עם ההוא המצב למטה היה פשוט יותר, מאז נהייה שם מתוחכם
יותר, יותר תושבים, אם אתה תפשל העניין יהיה הרבה יותר חמור,
אני לא יכול, ואתה תעדיף שלא, לדעת מה קרה לקודם, ואני יכול
להבטיח לך, שהעונש שלך יהיה חמור יותר... הרבה יותר, ותאמין לי
שזה בא מגבוה- מאוד... פשוט אל תפשל! הנה הפעמון מצלצל- לך!
תעשה את המוטל עליך! נו... לך..."
הפעמון לא מתייאש וקורא לי חזק יותר, פועם יותר. המוח שלי עונה
לו בקוד מורס קבוע, חזק, נואש ומתחנן, שיפסיק...הלוואי שיפסיק.
זה באמת לא כל כך קשה, זה לא אתגר, לה לא מאתגר, אני יכול
לסיים עם זה בחצי שעה- מקסימום. אני חושב שזו חלק מהבעיה, זה
פשוט כבר לא זה, אין פה שום אתגר, ואולי בגלל זה אני כל כך
"שונא"... הנה אמרתי את זה, אני שונא את הפעמון!!!
לא איכפת לי עונש, לא איכפת לי אחריות, לא איכפת לי מתוחכם
יותר, לא איכפת מורכב יותר, לא מעניין אותי- לא כבשן ולא
ערמות, לא מעניין אותי פעמון- אני לא קם מהמיטה הזאת...
מבחינתי אפילו השמש יכולה להיכבות...

הרבה יותר נמוך משם, בין ערים להרים, בין כחול לירוק
לאפור...נהייה פתאום שחור.

...והצלצול הפסיק...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואז הוא שאל
אותי "תגידי,
מדוע אני,
בהיותי אזרח
אמריקני צריך
ללמוד את מקצוע
האזרחות??"
אז עניתי לו
"ומדוע אני,
בהיותי לא
אנושית בעליל
צריכה ללמוד
ביולוגיה?"

רטרוספקטיבית


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/12/00 3:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נמרוד אהלי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה