בימי הרכים, ובעודי עדיין עולל שובב ועליז רוח, היינו חברי
ואני נוהגים לשחק ברובוטריקים.

המשחק ברובוטריקים עיסוק מהנה היה הוא. שעות היינו יושבים
ומתווכחים מי מנצח במלחמה הדמיונית. אני תמיד הייתי בוחר את
אופטימוס פריים המפקד של הטובים כי הוא הרבה יותר נחמד, וחוץ
מזה יש לו קול הרבה יותר יפה ולא צורם כמו של מגטרון.

לאופטימוס שלי היה קול נחמד ואבהי של פסיכולוג ב-200 שקל, רק
שהוא עלה הרבה פחות. אוהד חברי היה אוהב לבחור לעצמו את
מגטרון, כי הוא הרבה יותר חזק. הסיבה השניה לבחור במגטרון היתה
שמי שבחר במגטרון קיבל אוטומטית את הגימיק של לעמוד מול
המאוורר ולעשות קול מתכתי של מגטרון.

מגטרון היה רובוט לא כל כך נחמד, ז"א הוא תמיד היה עושה צרות
נוראיות לרובוטריקים, רובוטים בהרבה יותר נחמדים ומוסריים מאשר
השקרניקים, שחוץ מלעשן סמים, נשים, ולחטט באף עשו כמעט כל דבר
לא מוסרי שאפשר לצפות ממישהו לעשות, בטח שמרובוט.

מוסריות זו היתה לרובוטריקים, דרך אגב, לרועץ במקרים רבים.
משום שכל פעם שמגטרון וכנופיית הפרחחים הקיברנטים שלו עוללו
משהו מלוכלך, היו נאלצים הרובוטריקים להתחיל להלחם בשקרניקים
במקום לשבת במערה החשמלית שלהם ליד מחשב האלפא ולשתות בירה, או
לבלות כל בלוי אחר ששערתי לעצמי אז, שחביב על רובוטים ממוצעים
ומוסריים בהחלט.

לכאורה היה עיסוק זה שלי ושל אוהד ליצמן, שלאחר מכן נודע ברבים
כליצי, עיסוק תמים בהחלט מלבד נטיות אלו או אחרות, אלימות אך
צפויות, של משחקי בנים. אך מתחת לפני השטח, היה זה יצר האספנות
האפל של אוהד ששיחק את התפקיד העיקרי בסכיזופרניות, ילדותית,
תמימה ומסובסדת זו. לקח לי זמן מה לשים לב לענין.

אוהד הכריח את עצמו לשתף את כל השקרניקים במלחמה, לא רק זה,
אלא גם שהכריח את אמא שלו בעקשנות אופיינית לבן 7 לקנות כל אחד
ואחד מפריטי הרובוטריקים האפשריים. לאט לאט הבנתי - אוהד מכור
לרובוטריקים.

התגובה המתבקשת של הקוראים בשלב זה היא צחקוק קל או הבעת לגלוג
ובוז לטקסט הנלוז. אך קוראי היקרים, אני מבקש להעמיד אותכם על
מקומכם מיד. לא היה פה כל מקום לבדיחות הדעת, היה זה ענין
רציני, ובכך יכול היה להבחין כל מי שהיה רואה אותם עומדים
במסדר מסודר ופאשיסטי קמעה. מגטרון בראש, לאחריו סקרימינג סטאר
וכל השאר מוסדרים בשלשות. חבורה קיברנטית, פאשיסטית, מעוררת
אימה וחסרת כל חוש הומור עצמי. לעומתם היו הרובוטריקים שלי
חוטפים כמעט שבץ בכל הזדמנות של עימות.

הרובוטריקים שלי - אופטימוס פריים שנראה כאילו חזר כרגע ממשחק
כדורגל בשכונה על מגרש כדורגל לא תקני, פאואר שאוט עם הרגל
החסרה שלו, ומורנינג דיי שנשרט לי כשרצתי בחצר של בית ספר
ונפלתי על האספלט, פיתחו רגשי נחיתות עד כדי כך שלעתים היו
מראים אי נכונות בהגעה למלחמה.

אני נוכחתי שלרובוטים אסתטיים יש יתרונות פסיכולוגיים.
ענין שדרך אגב הוכיח עצמו לאחר מכן פעמים רבות בחיי הבוגרים
בעומדי לקראת קניית מכשירים טכניים אלה או אחרים. כשחשבתי על
זה לא ידעתי כל כך מה לעשות עם המסקנות שהגעתי אליהן, ידעתי
שאם אני אגלה לאמא היא תחשוב שהשתגעתי, אז החלטתי להרוס לאוהד
את השקרניקים.

היתה למסקנה הזאת סיבה מאוד הגיונית לדידי, כי ראיתי פעם
בטלויזיה שמישהו היה במצב של היפנוזה ובאו וריסקו לו את מה
שהיה יקר לו מול הפרצוף והוא חזר להיות בסדר. וככה אני גם
שערתי, שאוהד כנראה נמצא במצב כזה אפאטי של היפנוזה.

הייתי ילד בן 7 וההשערה הכי טובה שיכולתי להעלות על דעתי היתה
שהשקרניקים כנראה היפנטו את אוהד. לכל הרוחות, השדים ושאר
יצורי רשע זניחים. למה כבר יכלתי להגיע? ז"א אני ידעתי
ששקרניקים הם רעים, ידעתי שכל פרק הם עושים משהו רע אחר. אז
תארתי לעצמי שהשקרניקים בטח גם היפנטו את אוהד, ואם אני אהרוג
אותם אז הכל בטוח יהיה עוד הפעם בסדר, ואני ואוהד נוכל להיות
חברים טובים בשנית. רק חברים, ולא לריב בשביל כמה רובוטים
מגעילים, אלא לשחק בחול ולעשות פיסלה אחד לשני, כמו ילדי טבע
בריאים.

זה היה יום שלישי, כשבאתי אחר כך לאוהד. אני זוכר את היום הזה
כי היה פעמיים כי טוב, ואני ידעתי שביום כזה אני חייב להצליח
לנצח את כל הרע בעולם. אפילו ילד אחד בן 7 נגד כל השקרניקים.

אוהד שיחק איתי קצת ברובוטריקים ושקרניקים כרגיל ואז הוא אמר
שהוא צריך להוריד את בומר, הפינצר שלו, להשתין, כי הכלב הקטן
הזה, כמה שהוא קטן, משתין כמו היפופותם. ככה הוא אמר וזרק
יריקה דרך החלון.

אז אמרתי לו שירד ואני אחכה לו למעלה. הוא אמר שבסדר, הוא לקח
את בומר שהעיף עלי כמה נביחות מעוצבנות של פינצר שמודע לכך
שחוץ מלנבוח הוא לא שווה לכלום והם ירדו למטה. אני חיכתי עד
שראיתי מלמעלה את אוהד הולך על הכביש ואז רצתי לנעול את הדלת.

נכנסתי לחדר של אוהד. השקרניקים היו עדיין מסודרים על המדף,
ואני התפללתי לאלוהים שיעזור לי, כי לא ידעתי מה אני עושה.
מגטרון תקע בי נוראי ואני פחדתי שהוא יירה בי. אופטימוס פריים
שכב בפינה ואני ידעתי שהוא לא יעזור לי, כי בחיים, לא כמו
בסרטים המצוירים, אין טובים, יש רק רעים.

מגטרון המשיך להסתכל עלי והתחיל להיות לי לא נעים, אז קשרתי את
השרוכים של הנעליים שלי והלכתי להרביץ לו. לקחתי את הצעצוע
המסכן, רסקתי אותו על השולחן ואחר כך על הקיר. רסקתי אותו ככה
איזה דקה ואז עצרתי והסתכלתי עליו, הראש של מגטרון היה קצת
שבור, רק שלא ירד לו דם כמו שלי או לכל אדם אחר בדרך כלל יורד.
הוא היה סתם שבור ומבפנים לא ראו שום דבר.

הסתכלתי עליו לרגע בקצת תמיהה, העניין הוא שזה עשה אותי קצת
מרוצה. פתאום הוא לא היה נראה כל כך חזק, ואני הבנתי שאני
הצלחתי לחסל את מגטרון, מה שאופטימוס פריים ב70 פרקים של
רובוטריקים לא הצליח.

תפסתי את סקרימינג סטאר ואת כל החברה והתחלתי לשבור אותם על
הרצפה, ואחר כך לארגן להם נגחות אחד מול השני. אחר כך כשראיתי
שכולם כבר גמורים החלטתי שכנראה שגמרתי. השארתי אותם שם מוטלים
כמו חבורת חיילים צרפתים מסריחים אחרי קרב וורטלו, והלכתי
לראות "היי היי בימבה" בטלויזיה.

כל הזמן חשבתי איך שאוהד יודה לי כשהוא יגיע ויראה איך
השקרניקים היפנטו אותו ויעריץ אותי, ויספר לכולם איך אני נצחתי
לבד את כל השקרניקים. אוהד, לעומת זאת, לא ממש היה מרוצה ממה
שקרה.
הוא התחיל לבכות ולהרביץ לי.

אוהד היה יותר חזק ממני. אבל הוא לא הצליח להרוג אותי כמו שהוא
צרח בהסטריה מה, כי אמא שלו הגיעה לפני שהוא הצליח לתפוס את
הסכין מטבח. אחר כך הוא אמר שגם ככה הוא לא היה הורג אותי,
ואמר את זה רק כדי להפחיד אותי. הוא חשב שאני נורא חלש כי
אמרתי לו פעם שנמלים גומרות עלי במכות וכל פעם שאני בא אליו הן
תופסות אותי ומרביצות לי. והוא האמין. ככה הוא היה אוהד. פתי
בערך כמוני, אבל עוד יותר, וגם הבטיח לעזור לי פעם הבאה, ושהוא
ירביץ לנמלים.

אחרי שבוע הוא כבר דיבר איתי, כי לא היה לשנינו עם מי לשבת
בכיתה, חוץ מהבנות שאת זה לא כל כך רצינו שנינו, ואוהד החליט
שגם בן רוצח עדיף על בת. אז התחלנו לדבר ואני סיפרתי לו על מה
שהיה עם השקרניקים. אוהד האמין לי מיד אחרי שתי דקות וגם אמר
לי נורא תודה והבטיח לי שפעם הבאה הוא לא יאיים להרוג אותי עם
סכין. כי ככה הוא היה אוהד. נורא פתי. בערך כמוני, אבל עוד
יותר.