אני מניחה שכשתקראו את הדברים האלה, אני כבר לא אהיה פה וטוב
שכך. ניסיתי. באמת שניסיתי, אבל זה לא הצליח- "חיים, טייק 1,
אקשן!!" אבל אחר כך כבר אי אפשר לעשות קאט ולהתחיל מחדש, טייק
אחד, ויצא לא מוצלח....ססאאמק.
איפה זה מתחיל? באמת נו, מאיפה לי לדעת. רק בסרטים או בספרים
יש התחלה אמצע וסוף, בחיים האמיתיים יש רצף בלתי פוסק של
אירועם פעוטים, שכל אחד מהם משאיר חותם קטנטן, קווקווים
עדינים, שמוצאים את דרכם זה אל זה. כן כן, אני יודעת, זה תמיד
נראה נורא פתאומי, כמו זה שהיום בבוקר קמתי, והבנתי שאני לא
יכולה לסבול את זה יותר, אבל כמה זמן זה מונח על אש קטנטנה,
עדינה, אש כזאת שלא צריך אפילו באן-מרי כדי להמס בה שוקולד?
ואללה, לא יודעת.
זה עתה יהונתן, האיש שאהבתו אלי ארכה חמש שעות, הלך. והוא לא
יחזור. מה אני צריכה יותר מזה כדי לסגור את הבאסטה? אוי, אתם
בטח חושבים שיהונתן הוא אהבת חיי. נו באמת...אני מכירה את
יהונתן מזה שמונה שעות, אל תגזימו. ברור שאני לא מתאבדת בגללו,
ממתי מישהו מתאבד בגלל מישהו  אחר? כל מה שאני צריכה, כדי
לעשות את הצעד האחרון הזה, זו סיבה, ואז בא יוני, יוניקו,
יונתן, יהונתן, ונתן לי סיבה. ועכשיו שיש לי למה, אני צריכה גם
איך.
נראה לי שזה הולך להיות מכתב ההתאבדות הכי מבולגן בעולם, וזה
ממש לא לעניין, מה יגידו ההורים המסכנים שלי? ומה יכתבו
בעיתונים? יכתבו בעיתונים בכלל? נהוג לכתוב על כל מי שמתאבד?
בין אם השאיר מכתב ובין אם לא? מעניין...אני חייבת לעשות קצת
סדר בבלגאן, אני חייבת להסביר. זה שלא אהיה פה, לא פוטר אותי
מאחריות. נשארים אנשים, ואני לא רוצה שהם יסבלו יותר ממה שממש
צריך לסבול.
אני ממש צריכה להתחיל מנקודה מסוימת אה? אוף...אבל זה לא
מסתדר. כמה שאני מנסה להיאחז ברגע אחד כדי להגיד- "כאן! בגלל
זה!" אני לא יכולה. אין רגע כזה. אז מאיפה? גם הולדן לא התחיל
בילדות המחורבנת שלו או משהו, והולדן צדק. תמיד חיבבתי את הילד
המחוצ'קן הזה, איך התחרפן לו לאט, בלי לשים לב בכלל, ואז,
להגיע לבית הבראה...משוגעים, סליחה. זה החלום שלי. חדר מרופד.
אני רוצה חדר מרופד, וכותונת כפייה, קשורה בצורה לא הדוקה
מידי, ואז אני אשתטח על הרצפה המרופדת, בתוך החדר הזה, שאין בו
כלום שיסיח את דעתי, ואוכל לנוח. לנוח. בלי אחריות, בלי
ציפיות, בלי לחשוב על זה שאני בת 26 ועוד לא עשיתי כלום עם
עצמי. אולי חדר מרופד לא יספיק, אולי כדאי להוסיף לזה איזו
תרופה מרגיעה, מאוד מרגיעה, ואני הראש שלי יטה הצידה, וריר
ייזל לו מעדנות בזוית פי. אוי, נחמד נורא. אבל הולדן לא היה
במצב כזה, כי הוא כתב את הספר כשהוא היה מאושפז. טפי, מה שחסר
לי, ריפוי בעיסוק. זין אני לומדת מקרמה!! או חדר מרופד ותרופות
הרגעה, או כלום!!
טוב, די, באמת אי אפשר ככה. אני כבר רואה את ההורים קוראים את
זה, ומבעד לדמעות מנידים בראשם, וחושבים "אפילו מכתב התאבדות
כמו שצריך היא לא יכולה הייתה לכתוב, כל כך אופייני לה" אבא,
אימא, אימא, אבא, נשבעת לכם, שפעם אחת תהיו מרוצים ממני. מכתב
לתפארת אני אשאיר לכם. תוכלו להראות אותו בגאווה לכל השכנים
והדודות, ולשמוע אותם מצקצקים "אוי ויי, כמה כישורון, איזו
אבדה" שיזדיינו גם הם.
אז נתחיל בפרטים ביוגראפיים בסיסיים. קוראים לי שלומית, אני בת
26 (אה...כבר סיפרתי את זה), גרה בתל אביב, סטודנטית וממלצרת
לפרנסתי, כמו כולן. היו לי חיים מאוד רגילים- אימא מורה, אבא
איש קבע, אחות ואח. שניהם צעירים ממני. גדלתי בפתח תקווה, וחוץ
מזה שנהגתי לדקלם בכל הטקסים בבית ספר, מעולם לא עשיתי משהו
מיוחד. לא נעים לא להודות בזה, אבל המילה שמיטיבה לתאר אותי
יותר מכל היא "בינונית". תעודות סבירות, חברות סבירות, ואני
לומדת תואר מאוד סביר - BA כללי, וספרות השוואתית. תחביבים? רק
לקרוא. ולקרוא. ולקרוא. ואני גם נורא אוהבת, בעצם, אני לא
יודעת אם אפשר לקרוא לזה תחביב, אני נורא אוהבת להתקלח. זה
תחביב? לא, אל תחשבו שאני אחת מהפסיכיות האלה ששוטפות ידיים כל
רבע שעה, ומחליפות בגדים ארבע פעמים ביום, ממש לא. אבל אני
אוהבת להתקלח. אני גם לא עושה את זה יותר מידי, פעם ביום, כי
לא בא לי לחזור על טקס כל כך מורכב יותר מזה, אבל הפעם האחת
הזאת ביום, היא ממש עונג צרוף. אני מניחה שזה באמת נשמע מוזר,
אבל כל הסיפור, המים החמים, מלאי הסבונים (יש לי סבון לכל פינה
בגוף- שיער, פנים, גוף וכוס, לכל אחד סבון בנפרד, איזה אושר!)
וההתמרקות אחר כך...מי צריך נוצות? אני חושבת שזה היה השלב
שהבנתי שאני צריכה לגמור עם זה, היום, נכנסתי להתקלח, ולא אפפה
אותי תחושת הקודש הרגילה, ואם זה לא נותן טעם לחיי...
נורא חשוב לי שלא תחשבו שאני פסיכית. אני לא. משהו התפקשש.
משהו חמור, ואני לא יכולה לשלוט בזה יותר, זה הכל. ואם אני לא
יכולה לשלוט, אני מעדיפה לוותר. תמיד הייתי כזאת. וזו גם הסיבה
בגללה אני לא משחקת אף פעם, כלום. אפילו לא מיני-גולף. אני
פוחדת להפסיד, כי אם אני לא אנצח, אני לא שולטת, ואז, מהר
לוותר. שלא ידעו שאני פחות ממושלמת במשהו. נסחפתי.
או, הנה סיפור טוב, איך הכרתי את יונתן, יונקיו שלי...
ההתחלה...ההתחלה. הייתה, שם... כן, נכון,באותו מקום שאתם
קוראים עליו במדורי הרכילות, ולא מבינים מה בדיוק קורה שם,
"מה, הן ממש מתלבשות ככה?" "ואוו, כולם שם מעשנים חשיש ולוקחים
כדורים" (לכי תסבירי שכבר שנים אי אפשר להשיג חשיש בארץ, גראס
אנשים, אנחנו מעשנים גראס) "ואומרים שכל שיש שם זיונים בכל
מקום" והאמת? הכל נכון. כולן שם מתלבשות ככה, ורובנו בולע
כדורים באדיקות מעוררת התפעלות, וחלקנו, התחרמנו לכל הפחות בכל
מיני חלקים של המועדון. מה יהיה איתי? רציתי לספר על יוני. אז
ככה...זה היה יום חמישי רגיל, ארגנתי לי כדור, שהדילר המטורף
שלי, אלחנדרו אמר שהוא "חבלעלהזמן" לבשתי משהו מאוד שחור, מאוד
קטן, מאוד צמוד ומאוד זנותי, והלכתי לשם. חיכיתי חיכיתי, בכיתי
בכיתי, ומה לא עלה? האקסטזי. עד שהוא כן עלה. בדיוק הייתי בשלב
שאני מדברת בו עם אלוהים, כשיונתן ראה אותי. הוא חייך אלי ואמר
"אחותי, מה שלקחת, אני חייב כזה" חייכתי, והמשכתי ללכת, צפה
בתוך ערפל משי מסומם. זמן מה אחר כך, ואל תשאלו כמה זמן, אין
זמן על אקסטזי, ראיתי שהוא הולך, ברור שלא ידעתי עדיין שהוא
נקרא יונתן, אבל ידעתי שהחיוך שלו מוצא חן בעיני, ושיש לו
עיניים תכולות, מדהימות. רצתי אליו, תפסתי אותו במרפק, וביקשתי
שיחכה. הוא הסתכל עלי כמו מישהו  שכבר ראה הכל, ובחיוך הכי
שלוו בעולם אמר שבסדר, הוא יחכה. חייכתי אליו כמו ילדה שקיבלה
את הבלון הכי אדום  והלכנו. הגענו לאוטו שלו, הוא פתח את הדלת
של הנוסע, ודחף אותי בעדינות למטה, שאשב....על סמך ניסיוני
חשבתי שאני עומדת למצוא את הזין של יונתן בפה שלי, והתבדיתי.
יוני התכופף, פישק לי את הרגליים , הוריד לי את התחתונים, וקבר
את הראש שלו בכוס שלי, במה שהיה הירידה הכי מדהימה שהייתה לי
אי פעם. גמרתי פעם, ועוד פעם, הוא לא התכוון להפסיק,  רציתי
להרגיש יותר מהלשון שלו. נסענו הביתה, ושם, כמו השפן של
אנרג'יזר, הוא עבד, ועבד, ועבד. ואז הוא הלך, ואמר שלא יחזור
יותר. למרות שהניסוח שלו היה הרבה יותר נעים "אני יודע שאם אני
אשאר אני אתאהב בך, ואני לא יכול להתאהב עכשיו" הרגשתי כמו
בסרט מצויר, כששומעים את הלב של הדמות נשבר.
לא צריך הרבה כדי לרצות להפסיק לרצות להיות כאן, צריך לשמוע את
הלב שלך נשבר פעם אחת יותר מידי, ולהבין, עמוק בפנים, שכבר אי
אפשר לשנות כלום, ומה שהיה הוא שיהיה.    
והיום אנחנו בוקר אחרי, אתם באמת רוצים לשמוע איך התחננתי שלא
ילך? איך רדפתי אחריו לאוטו, התיישבתי על הכסא ליד הנהג
וסירבתי לזוז? זה חיוני? כי אני מעדיפה שלא, אני מעדיפה להדליק
את הג'וינט של הבוקר, ולהתקשר לעבודה, שוב, כמו בשבועיים
האחרונים, כדי להגיד שאני חולה ולא אגיע "תודה, תודה, נו, זה
הוירוס הזה שמסתובב, זה שכולם נדבקים בו עכשיו, כן...ביי...".
כל בוקר אותה שיחה, שעלתה לי אחר כך בלפחות שעה של בכי, ועוד
ג'וינט, כדי להירגע מהבכי. אה....ומבלי משים הגעתי לנושא
הסמים. נכון, כן, רק עכשיו שמתי לב שנגעתי בזה קודם, אני זקוקה
לעורך אכזרי במיוחד. נהוג לערוך מכתבי התאבדות? לא נעים...
סמים, כן, סמים. אני לא רוצה לשמוע את מקהלת הקולות שיגידו אחר
כך "היא דפקה לעצמה את החיים עם הסמים האלה" נשבר לי הזין
מהמשפטים המטומטמים של כל מיני דבילים, לולא הסמים, אני לא
חושבת שהייתי עוברת את השנה האחרונה. שוב אני משקרת לעצמי,
שנתיים. איך עובר מהר כשנהנים. מתי זה התחיל? מתי כבר אמרתי.
למה אני לא מצליחה להתמקד? למה, הלמה זה מה שחשוב עכשיו.
את עמיחי הכרתי בעבודתי המרתקת כמלצרית. לא היו לנו הרבה
לקוחות צעירים, ועמיחי היה בהחלט שינוי מרנין. הוא לא נראה טוב
או משהו, אבל ...היה בו? סקסי כזה? הוא נהג לפלרטט איתי בצורה
מענגת נורא, והיה לו את ה מ ב ט, ואני, כל בן שיש לו  את ה מ ב
ט, מוכנה תיקתק להוריד ת' תחתונים בשבילו, ולתת אותה בפתיחה
שלוש אצבעות. ככה השתעשענו על אש קטנה כמה חודשים, עד היום
שעמיחי חיכה עד לשעת הסגירה של המסעדה, וממש במקרה היה צריך
לנסוע לכוון שלי, אז הוא לקח אותי טרמפ. דיברנו כל הדרך,
וכשהגענו אלי הביתה הוא הסתכל עלי בחיוך הכי סקסי בעולם ושאל
"לא בא לך לנצל אותי קצת?" לא שלפני זה התחתונים שלי היו ממש
יבשים, אבל מאותו רגע ואילך, ידעתי שנדונתי. איך זה קשור
לסמים? נו, בדיוק התכוונתי לספר. כשנכנסנו ביתה, עמיחי הוציא
כזאת סיגריה עם צורה קצת משונה, ושאל אם אני רוצה לעשן. ישר
חשדתי שזה חשיש, וכששאלתי אותו, הוא אמר, "מה פתאום חשיש?
הלוואי חשיש, גראס" לא שידעתי שיש הבדל בין השניים. עישנתי,
ובהתחלה זה לא עשה לי כלום, אחרי כמה זמן הייתה לי קצת בחילה,
ופתאום העולם היה הרבה יותר רגוע, מחויך ונעים כזה. חייכתי
לעמיחי, ועמיחי התחיל לצחקק "שיאוו, היי, את מסטולה" זה נראה
היה לי ממש מצחיק, אז הצטרפתי אליו. ואז הוא התחיל לגעת בי,
והכל היה נעים, כל כך נעים. כל הגוף שלי כמה למגע שלו, והוא
נגע כמו שאף אחד אחר לא נגע, ואז ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה.
כשהוא הלך, לאישתו, הוא השאיר לי ג'וינט קטן, שיהיה, והבטיח
שנתראה מחר. התראינו שבעה חודשים, שבהם הוא לימד אותי כל מה
שיש לדעת על סקס, גראס, והקשר בינם. בסוף אותו תקופה ידעתי
לגלגל את הג'וינטים הכי יפים בעולם. אחרי שבעה חודשים הוא
החליט שהוא רוצה "לשפר את הקשר עם אישתו", אני מניחה שהוא מצא
ילדונת נחמדה אחרת.
לפני שהוא עזב, הוא סיפר לי שיש כדור כזה, אקסטאזי, שלוקחים
ונהיים ממש מאושרים. נגנב לי השכל כששמעתי את זה "שניה, אתה
אומר לי שאני לוקחת ת'כדור הזה ואני נהיית מאושרת?" "כן חמודה,
זה בדיוק מה שאני אומר לך" "ואיך משיגים כזה?" "אם תהיי חמודה,
יכול להיות שאני אוכל להשיג לך" "מה, באמת?!" "אה...שלומית
מותק, תגידי, אפשר לדבר על זה אחרי שתגמרי למצוץ לי?" (אה,
שכחתי לספר לכם, זה מה שהוא הכי אהב, ואני הייתי כל כך גאה
ביכולת החדשה הזאת, לגרום לגבר לצעוק בגלל מה שהלשון והפה שלי
יודעים לעשות, שכל פעם שהוא רק הראה שמץ של רצון, ישר מצאתי את
עצמי על הברכיים) מייד הפעלתי את תותחי המציצה הכבדים, ולמרות
שידעתי שהמניאק אוהב למשוך כשאני מוצצת לו, נתתי אותה בואקום
ההיסטרי, שיגמור כבר. איך שגמרתי לבלוע, חזרתי לענייו שכל כך
עניין אותי- "אז מה, מתי אתה מביא לי כזה?" והוא, בחיוך אבהי
"שלומקי, אני לא יודע אם זה רעיון טוב, תראי איך את קצת מגזימה
עם הגראס" תמיד אהבתי אנשים שמטיפים לי מוסר בדיוק על נקודות
החולשה שלהם...ואבא שלי היה אומר "אבל את לא צריכה ללמוד ממני
את הדברים הרעים, למה שלא תלמדי את הטובים". אבל אני לא רציתי
ללמוד את הדברים הטובים, רציתי את הכדור הזה, שבולעים ונהיים
שמחים. אחר כך הוא הלך לחזק את הקשר עם אישתו, ואני החלטתי
להמשיך הלאה. עכשיו שאני שמה לב לזה, אני לא חושבת שזה יהיה
מכתב ההתאבדות הרשמי של שלומית אהרונסון, אני לא יכולה לעשות
את זה להורים. הם באמת לא צריכים לדעת כל מה שעברתי, אני הולכת
להסב להם מספיק כאב. כמו שהם רגילים. מסכנים.
מה עכשיו? כמו פינצ'ר, אני תופסת ונושכת, בכל הכוח, אבל כמה
כוח יש לנשיכה של פינצ'ר? אלה נשיכות יותר מצחיקות מכואבות,
ואני נועצת את השיניים, מנענעת את הראש בכוח, אני רוצה להעביר
את כל הכאב בנשיכה, אבל נשיכה שלי לא כואבת, וכל מה שנשאר זה
הכאב חסר המוצא, כאב שאין לי לאן לקחת אותו, שאני חייבת להיחנק
אתו. אבל אני לא רוצה לכתוב על הכאב, אני רוצה לכתוב על הכדור
הזה, שעושה אנשים מאושרים. זה קרה כמה זמן אחרי שעמיחי הלך
לחזק את הקשר עם מירי...שכבתי על המיטה, והחדר היה קטן מהכיל
את הדיכאון שלי. עד כמה שאני זוכרת, באותה תקופה המזרח התיכון
היה צר מלהכיל את הדיכאון שלי. שכבתי במיטה, מסוממת עד אבדן
הכרה כמעט, כשלפתע פתאום הייתה לי הארה- אין לי סיבה לסבול.
אני לא חייבת לשאת את זה יותר. שורו הביטו וראו, איזה רעיון
מהפכני...הרעיון היה כה מהפכני, עד שמייד ביטלתי אותו, כתוצר
לוואי של הרבה יותר מידי THC ותכננתי לשקוע שוב באבל המוכר,
האהוב, הכל כך מגונן, אבל הוא סרב לחזור. פתאום...איננו. אז
הלכתי.
והנה אנו מגיעים לתקופה האוטיסטית בחייה של שלומית.  תקופה
שארכה שנה, וכל שניתן לומר עליה, זה שהיא הייתה מאוד משעממת.
מאוד. כל כך משעממת. אבל היה בה שקט נעים כזה, רגוע. שקט של
כלום לא קורה. מצאתי עבודה משעממת, מצאתי חברות משעממות,
וחייתי קיום קטן ונעים. פתאום התחלתי להאמין שדברים יהיו בסדר.
לא היו סמים, לא היו זיונים. הייתי רק אני והשקט הכל כך נוח
הזה. השקט נמשך שנה. ואז הכרתי את רון בן עמי...שם של טייס אה?
טוב נו, הוא לא היה ממש טייס, אבל השם, השם. הוא לא ממש מצא חן
בעיני , אבל באותה תקופה, כשכל מה שרציתי היה שקט, הוא נראה
היה כמו מישהו שיכול לספק את השקט הזה. הוא למד הנדסת מכונות,
באוניברסיטה, לא במכללה, וניהל את החיים שלו במסלול נורא ישר,
ואני החלטתי שאני גם רוצה להצטרף לאותו מסלול. מה , לא יפה לי
אשת מהנדס? הוא הזמין אותי "לצאת" אתו בצורה רשמית כזאת, ואני
הסכמתי "לצאת" אתו. בפגישה הראשונה הלכנו לסרט, בפגישה השניה
יצאנו לבית קפה, היה נחמד. בפגישה השלישית הלכנו למסעדה, ואחר
כך אלי.  דיברנו קצת, שתינו קצת יין, ואחר כך שכבנו. היה נחמד.
ברגעים שאחרי, שכבתי, אחוזה בחיבוק הרופף שלו, וחשבתי, שנחמד
זה בסדר, לא? כנראה רון בן עמי לא ממש הסכים איתי, כי הוא קם
בבוקר, וזהו. לא התקשר יותר. הרגשתי כאילו מישהו רימה אותי פה.
לפי איך שאני ראיתי את זה, אחרי ששנה שלמה התנהגתי נורא יפה,
מגיע לי פיצוי, מה, לא? וכמו שנראה היה לי הגיוני, רון בן עמי,
נראה היה כמו פיצוי נחמד. אם הסכמתי להסתפק בנחמד, לא מגיע לי
נחמד?  לא חיכיתי לטלפון הרבה זמן, אחרי כמה ימים הבנתי , שהוא
השתמש בי. פעם ראשונה שזיינו וזרקו אותי. כאב. ואחרי שלא כאב
יותר, לא הבנתי למה אני צריכה להמשיך להתנהג יפה, אני הרי
מילאתי את החלק שלי בעסקה, הייתי ילדה טובה ומשעממת שנה, והגיע
לי קיום טוב ומשעמם. והיות ואני נורא משעממת בתגובותיי למצבי
משבר, מייד נכנסתי לדיכאון איום ונורא. זהו, דיכאון, סיבוב
שני. התגברתי, או ככה חשבתי, והמשכתי בקיום הקטן והנעים שלי.
באותה עבודה משעממת, עם אותן חברות משעממות, רק שהתווסף לזה צל
של ייאוש, לא ממש צל, צללון, כאילו, משהו עכור ברקע? עכירות
שהתקווה לא הבהירה יותר. כל הרוע חזר, בכיבוש זוחל כזה, פתאום
שמתי לב שאני מעשנת שוב גראס כל לילה, שמתי לב שאני מבריזה קצת
מהעבודה, ושמתי לב שהחברות שלי  נורא משעממות אותי. ואז הכרתי
את זיו. בניגוד לרון, שהיה כזה שאיך שאתה מביאה אותו הביתה,
ההורים מתגמלים אותך בדירה, זיו היה כזה שאם את  מעיזה בכלל
להביא אותו הביתה (מאוד לא מומלץ) ההורים ישר חוטפים התקף
אסטמה נורא, בגלל הריצה הבהולה למחוק אותך מהצוואה. לא שחשבתי
להביא את זיו הביתה להורים, מה אני, משוגעת? שוב אני
מזייפת...לא סיפרתי מה לא בסדר בזיו. האמת היא שזיו מתוק. לא
שמשיהו חוץ ממני יכול לראות את המתיקות הזאת, ונראה לי,
בסבירות גבוהה למדי שהמצאתי אותה, לא שאלי הוא היה כזה
מתוק...טוב נו, עליתם עלי, בסדר?! מרוצים? הוא היא זיון מעולה.
טוב לכם? מעולה? מעולה זו...יש מילה בעברית לאנדרסטיטמנט? אז
מעולה זה אנדרסטיטמנט . בכל זיון חשבתי שהמצאנו את המין מחדש.
ועדיין לא סיפרתי לכם מה היה לא בסדר בזיו...זיו היה...איך
מגדירים בדיוק את הסיוט של כל אימא? אולי הקעקועים? אולי
העובדה שרוב היום הוא היה כל כך מסטול, שחוץ מלזיין אותי, הוא
לא ממש יכל לעשות כלום? ואולי...זה שהוא לא ממש עבד? יעני
עבד...דילר נחשב עבודה? לא, לא דילר בקזינו, דילר של סמים...לא
נחשב אה? ידעתי. אז זה היה התכשיט שסימם את ימי, והצעיק את
לילותיי. אני לא ממש יודעת אם אצל כולן זה ככה, קארין ארד
אומרת שאנחנו מתאהבות בכל מי שמזיין אותנו, ואדי מרפי אומר
שברגע שגרמת לאישה להשמיע את ה"אאאאווווווו" הראשון, היא שלך.
אני תומכת בגרסתו של אדי. זיו גרם לי להשמיע את
ה"אאאאאאווווווו" כמה פעמים בלילה, והייתי שלו. אבל...זה עבד
רק שם. למרבה הזוועה, גילית שזיו ואני מאוד דומים, לא במראה
החיצוני, טפי עליכם, באופי. זה די מזעזע לגלות שהאיש הכי פסיכי
שיצא לך להכיר בחיים, הוא תמונת מראה  של הכאבים שלך. שנינו
פעלנו מאותו מקום. שניניו הונענו על ידי אותם דברים, וכבר אז,
בין אורגזמה מסוממת אחת לשניה, הרגשתי ששנינו הולכים באותה
דרך.
אוי, אנחנו מתקרבים בצעדי ענק לסוף, טוב נו, לא ממש צעדי ענק,
הייתכן שאני אחמיץ הזדמנות לבלבל עוד קצת ת'מוח? הגענו
לאקסטזי. זיו כמובן. אחרי תקופת מה אתו, נזכרתי בכדור הקסמים
שעמיחי סיפר לי עליו, ושאלתי את זיו אם הוא יכול להשיג כזה.
רוקח יכול להשיג אקמול? (אוי, יצא משחק מילים משעשע שכזה,
כדור, אקסטזי, אקמול, אם הייתי אלף, זה היה הזמן להגיד "I kill
me"). זיו השיג לי כזה, ויחד הלכנו לאותו מועדון, זה שאתם
קוראים עליו במדורי הרכילות.
תמיד שנאתי תיאורים של השפעת סמים. קראתי את "אני כריסטאין פ",
קראתי את "פחד ותעוב בלס וגאס", קראתי את "אקסטזי" וקראתי את
"טריינספוטינג" (איך הזדמנות  להביא אותה בדאווין האינטלקטואלי
אה? לא יפה?), ואף אחד מהם לא ממש הצליח, אז מי אני, הקטנה,
הבינונית, שאצליח? אבל אנא, היו סבלניים איתי. תנו לי לנסות.
תארו לעצמכם מצב...מושלם. נכון שכל אחד מאתנו חושב על שלמות
במושגים אחרים (היי, אתה שם, לא, שלמות זה לא לצאת לטרק של
עשרה ימים בהימליה, ממש לא) אבל...אקסטזי...מושלם. הגוף והנפש
הופכים , פאק, הופכים למה? אור נוזלי? זה מתחיל בחיוך הזה, שלא
רוצה, לא יכול להעלם. והגוף מוצף זרמים בלתי פוסקים של עונג.
ואפילו אפשר להזמין את מקום העונג- אם רציתי שיהיה לי נורא
נעים... ברגל נגיד, הייתי מכוונת את הזרמים לשם (לא שכיוונתי
אותם לרגל, אבל אתם לא יכולים לצפות שאהיה גסה כל הזמן, נכון?)
והראש, שוחה בנעימות בלתי פוסקת. והכל רגוע. לגמרי רגוע, ובתוך
השלווה הזאת, הגוף מתפרץ, מתמזג עם המוזיקה, ואני מרגישה אותה
בגוף, בכל מקום, ואני הופכת למוזיקה, ולאור, ולאהבה. התאהבתי.

למחרת בבוקר קמתי, והבנתי שהגיע הפתרון לכל בעיותיה של שלומית
אהרונסון. ואללה, אם אפשר לקנות אושר בחמישים שח, למה לא? חיש
מהר נפרדתי מחברותי המשעממות, הכרתי אנשים חדשים "מהסצינה"
ושקעתי בהוללות חסרת גבולות. בשלב הזה, זיו עזב אותי כי "את
בדרך למטה, ואני לא רוצה להיות אתך שם" נו באמת, דילר מטיף לי
מוסר...החיים הפכו למלאי עניין, חייתי מיום חמישי אחד למשנהו,
כשכל מה שהעסיק אותי היה מאיפה יבוא האקסטזי הבא, ומה אני
אמורה ללבוש.
עלק ללבוש...הזדיינתי עם כל כך הרבה אנשים, שהכי כדאי היה
ללבוש כמה שפחות, כדי שיהיה להם קל להפשיט  ולתקוע אותי
בשירותים של המועדון. והם היו כל כך נחמדים, והמוזיקה הייתה כל
כך מעולה, והכל היה מושלם. ושוב, על מי אני עובדת? הייתי
מתעוררת ביום ראשון, ונשבעת שלא עוד. זהו, אני אהיה רצינית
בעובדה, אני אפסיק להתהולל, ואני אכיר מישהו נחמד, כזה שלהביא
אותו הביתה לא יגרום למחיקתי מהצוואה. וכל יום חמישי, מצאתי את
עצמי באותו מקום, עם אותם אנשים. כשכל מה שהתחלף היה הזין
שתקוע בתוכי.
ואז יונתן. אני לא יודעת מה היה בו שונה, אבל הוא נגע, הוא
דיבר, הוא היה קיים, במשך שמונה שעות. והוא הלך. ואני לא יכולה
יותר. נגמר לי.
יום חמישי, נוסעת לשם, שוב. הכביש ריק. האקסטה לא
עולה...כססאמק, למה הכדור המזדיין הזה לא עולה? אני אזיין את
אלחנדרו, כושל'אמא שלו....למה זה לא עולה? ואוו...החגורה
המזדיינת הזאת לוחצת עלי...כן, עכשיו יותר נוח. דורכת על הגז,
בכוח, ונכנסת בקיר הבטון,  130  קמ"ש. שקט.

היא נהגה מפתח תקווה לתל אביב, נו, את יודעת, כדי לצאת
לבלות...חבל עליה. באמת"
"למה דווקא הכי צעירים, אלה שהעתיד מחכה רק להם חייבים ללכת
ראשונים?"
"טסצטסצ, חבל, איזה בזבוז, איזו ילדה נחמדה היא הייתה"
"שלא תדעו עוד צער"