מוקדש לנויה...


גיל ההתבגרות הוא תקופה חשובה בחייו של כל נער, ולו רק בשל
השינויים שחלים בו, פיזיים, מנטליים, ובתחומים רבים אחרים.
אצלי למשל הכל התחיל בכיתה ז' כשלמדנו בשיעור ביולוגיה את כל
מה שבנאדם צריך לדעת על אנרגיה. לפחות ככה חשבתי. באחת
מהתיאוריות למדנו על ניסוי, שלא ביצענו בפועל, שבו המורה
הסבירה לנו למה תמיד כשמכינים קפה שמים כפית בתוך הכוס "בגלל
שהכוס עשויה מזכוכית, מכת החום הפתאומית שנוחתת עליה עלולה
לגרום לחלקיקים שלה להתחמם עד לכדי פיצוץ, וכפית המתכת שנמצאת
בתוכה סופגת אליה כמות נכבדה של החום, ובכך למעשה ממתנת את
ה'נזק' שנגרם לה. כך למעשה, אם תנסו בבית, אני ממליצה בחום שלא
למלא את הכוס במים רותחים בלי לשים כפית, כי הכוס תתפוצץ".
שפרה הזאת. מעולם לא האמנתי לה, מי בכלל מאמין למורות
לביולוגיה עם כל התאוריות המגוחכות שלהם. כמובן שישר איך
שהגעתי הביתה ניסיתי את הניסוי שהמורה לימדה אותנו בכיתה - אבל
כלום לא קרה. זה רק חיזק את הטענה, הגם-ככה-מבוססת שלי, שאני
לא צריך להאמין יותר לשפרה, המורה לביולוגיה.

כיתה ז' בכלל היתה כיתה מלאת תגליות חדשות עבורי. זאת אומרת,
מלבד התגלית המרעישה שאין צורך להאמין יותר למורה לביולוגיה.
בין היתר גיליתי גם, שההורים שלי שיקרו לי בכל הנוגע לחסידות,
הציפורים, הדבורים, ושאר היצורים המעופפים ; גיליתי גם שיש לי
בדיוק שני חברים אמיתיים - גילי ויוני, והם היחידים שאני יכול
לסמוך עליהם ; אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי בכיתה ז' הוא שיש
נשמות טהורות בעולם, ושיש נשמה אחת טהורה שמעלה על פני חיוך
בכל פעם שאני מדבר איתה, וקוראים לה נויה. אבל כל דבר בעיתו.
נתחיל מהתגלית הראשונה, והפחות מפתיעה.

כשהייתי בן שש תפסתי את ההורים שלי בפעם הראשונה. זאת היתה
חוויה מאוד טראומתית עבור כל ילד בן שש בכלל, ועבורי בפרט.
כלומר, לא בדיוק ראיתי אותם במו עיני, אלא נכנסתי לחדר בו בעת
שהם היו בזמן האקט עצמו, ואז אמא שלי מייד נכנסה מתחת לשמיכה,
והדבר הבא שאני זוכר זה את אבא שלי מלקה אותי עם חגורה מעור.
לא זוכר שום דבר אחר. הפסיכולוגים קראו לזה באותה תקופה
"הכחשה".
בכל מקרה, מאותו מקרה למדתי שני דברים מאוד חשובים: אחד הוא
לדפוק על הדלת של ההורים שלי לפני שאני נכנס אליהם לחדר,
ולמדתי גם על הדבורים, הציפורים ומה שביניהם.

התיאוריה הזו החזיקה מעמד בדיוק עד כיתה ז' המדוברת, בה למדתי
עוד כמה עובדות מעניינות על החיים ועל סקס. הכל היה בעצם בגלל
יוני. ישבנו פעם אחת אני והוא בחצר של בית ספר כשהתפלחנו
משיעור (ביולוגיה אלא מה) ושתינו קולה מהקיוסק של סמי. דיברנו
על כל מיני נושאים ואז פתאום הוא שאל אותי "תגיד, מה אתה חושב
על רותי?"
"רותי?" שאלתי אותו תוך כדי שאני עונה לו, "מה אני אמור לחשוב
עליה? היא די... בסדר אני מניח"
"לא, כי פשוט רציתי להזמין אותה לצאת איתי" הוא ענה לי ,
פתאום, אני לא יודע מאיפה זה הגיע.
"יופי, אז תזמין אותה. אני מאחל לך בהצלחה"
"תגיד, אתה חושב שהיא כוסית?" הוא שאל אותי, לא הבנתי מה פתאום
הוא מתחיל לשאול אותי שאלות כאלו.
"כוסית? אהממ היא יפה, כאילו אני לא יודע אם היא כוסית. מה
ההבדל בעצם בין כוסית ליפה?" קלטתי שאין לי מושג לעזאזל על מה
אני מדבר.
"כוסית זו אחת שבא לך לזיין אותה. יפה... היא סתם יפה" הוא ענה
לי בעוד אחת מההערות הסקסיסטיות שלו שמעולם לא אהבתי במיוחד.
"לזיין?" הסתכלתי עליו בפנים מוזרות כאלו .
"נו, כן... לזיין... ההורים שלך לא לימדו אותך אף פעם איך באים
ילדים לעולם?" הוא ענה לי, בטח חושב שאני מהזה מפגר.
"בטח שלימדו אותי, נו... הדבורים והציפורים אתה יודע"
גימגמתי.
"יו... איזה מפגר..." הוא ענה לי והתחיל להסביר לי באותו רגע
את כל מה שילד בכיתה ז' יודע על אמנות הזיון, הסקס, וכל מה
שביניהם.
זאת היתה הפעם הראשונה שגיליתי שההורים שלי שיקרו לי, וזו גם
היתה התגלית הראשונה החשובה שלי לאותה שנה. באותו יום כשחזרתי
הביתה צעקתי על ההורים שלי שהם שקרנים, שהם שיקרו לי בפנים,
בלי להסביר להם יותר מדי, וכמה ימים הייתי בברוגז עם אמא שלי
.
מה אתם רוצים? הייתי בכל זאת בכיתה ז'.
זה גם עזר לי להבין שיוני הוא חבר טוב. כלומר, לא רק זה, אלא
שרשרת של אירועים שלא כל כך חשובים לאף אחד, חוץ ממני, אבל זה
גם עזר לחזק את מעמדו כחבר טוב, טוב מאוד אפילו, שלי, יחד עם
גילי.
גילי ביסס את מעמדו כחבר טוב שלי, אולי הכי טוב, בזכות זה שהוא
עזר לי להתקרב אל נויה, אבל קודם צריך לספר מי זו בכלל נויה .

את נויה היכרתי בכיתה ג', כשהיא עברה אלינו עם ההורים שלה
מראשון. המורה הושיבה אותה אז לידי, אבל כמו כל בן בכיתה ג',
היחס שלי אליה לא היה כל כך שונה מהיחס שלי כלפי הירקות בארוחת
הערב. במילים אחרות, לא כל כך שמתי עליה באותה תקופה.
אחרי כיתה ג', היחסים בינינו התקררו טיפה, כמה שניתן שהם
יתקררו, שהרי איש שלג כבר יותר חם מהם. עברתי לשבת ליד גילי,
והיא הבינה מהר מאוד שאני לא הידיד/חבר אידאלי. ככה למעשה לא
דיברנו עד כיתה ו', סוף כיתה ו', כשהחלו החזרות לטקס סיום בית
הספר היסודי .
בבית הספר שלנו יחסו חשיבות רבה לטקס הסיום, והגדירו את המאורע
כמאורע הכי חשוב שיכול לחוות ילד בן 12, לא שיש כל כך הרבה
אירועים חשובים במשך תקופת חייו הקצרה עד לגיל זה.
נויה קיבלה את התפקיד הראשי בהצגת הסיום שהיתה מבוססת על
רומיאו ויוליה, ואני, שבכלל לא ניסיתי לקבל תפקיד כלשהו בהצגת
הסיום, קיבלתי משום מה את התפקיד הראשי הזכרי לצידה.
ההתקרבות אליה היתה משהו שמן ההכרח, אבל באמת שלא התכוונתי
אליה או תכננתי אותה מראש. בכל זאת הייתי בכיתה ו'. אם לומר את
האמת בכלל לא חשבתי לעשות שום דבר מיוחד חוץ מלנסות ולהעביר את
החזרות בצורה הטובה ביותר, עד שגילי תפס אותי לשיחה יום אחד.
"נו, אז מה קורה עם ההצגה?" הוא שאל, מסתכל עלי בעיניים
נוצצות.
"הכל טוב, מה צריך כבר לקרות?" עניתי לו בשאלה .
"לא יודע, הצגת סיום, רומיאו ויוליה, אתה ונויה, פשוט חשבתי
ש..."
"ש... מה?" שיחקתי אותה הכי תמים שאפשר.
"לא יודע, זה הרי ברור שאתה מטורף עליה"
"אני? עליה? אתה צוחק נכון? למה לי להיות מטורף על נויה?"
"אני לא יודע" הוא התחיל לגמגם, "פשוט חשבתי ש... לא יודע, ככה
זה נראה"
"לא! שום דבר! מה לי ולנויה בכלל??" המשכתי להתנהג בתמימות.
"חשבתי פשוט שכדאי, שאתה רוצה, לא יודע, באמת שלא" הוא המשיך
להיות לא מובן בגרוש "הרי ברור מאילו שהיא חולה עליך".
"לא יכול להיות. מה אתה מקשקש שטויות" עניתי לו.
"יכול להיות! שווה לנסות לפחות. מה כבר יש לך להפסיד" הוא לא
ויתר לי.

ככה יצא שלבסוף גילי שיכנע אותי להזמין את נויה אלי לחזרות
פרטיות להצגה. לא יודע איך הסכמתי בכלל. לא יודע איך היא
הסכימה בכלל. מה שאני כן יודע זה שהיה לנו כיף בכלל ונהייתי
ידיד ממש טוב של נויה מאז אותה הצגת סיום. אמנם, נהינו "רק"
ידידים, אבל זו היתה גם התקרבות כלשהי, יחסית לריחוק שהיה
בינינו, וזה נחשב בעיני כהתקדמות של ממש. ולחשוב שבכלל לא
חשבתי בכיוון הזה עד השיחה עם גילי. מאז השיחה, הצבתי לעצמי
מטרה אחת - להשיג את נויה ויהיה מה. חולני הוא מוחו של ילד בן
12 שרוצה משהו.
בינתיים הזמן עבר, וכיתה ו' נגמרה, לאחר שנתנו טקס סיום מהיותר
יפים, שנראו בבית הספר בשנים האחרונות (או כך לפחות טענה מנהלת
בית הספר בסיום הטקס, אבל אני עדיין לא ידעתי אז שעל מורים
בכלל ועל מורות לביולוגיה בפרט, אסור לסמוך).
בפתח כיתה ז', גיליתי שהמשימה שלי הופכת להיות אפילו יותר קשה
כיוון ששיבצו אותי ואת נויה לכיתות שונות. המעבר לבית ספר חדש
הפריד בינינו וחשבתי אפילו לוותר על המטרה שכל כך קידשתי לה
אמצעים בחודשים האחרונים, אבל גילי, שהספיק בינתיים לבסס את
מעמדו כחבר הכי טוב שלי, לא התכוון לוותר לי בנדון. הוא המשיך
להציק לי וכמו חבר אמיתי דרש לקבל עדכון שבועי מה התפתח, או
יותר נכון, מה לא התפתח.

אבל למרות כל הנסיונות להפריד ביני לבין נויה אני התעקשתי
והמשכתי לשמור איתה על קשר רציף, אם זה בהפסקות או אחרי בית
ספר, או לפני או בכל זמן פנוי שהיה ניתן, פשוט לנסות לבלות כמה
שיותר זמן איתה. וככל שחלף הזמן התקרבתי יותר ויותר לנויה
והיחסים בינינו נעשו יותר ויותר על תקן של ידידים ממש טובים.
למדתי להעריך אותה וגילתי את התגלית הכי חשובה של כיתה ז'
למעשה, והיא שנויה היא נשמה טהורה, ושאני פשוט לא מפסיק לחייך
כל פעם שאני נמצא איתה. ואת כל זה הייתי חייב אך ורק לבנאדם
אחד - לגילי.
לא חשוב כל כך מה קרה לבסוף, כי חבר שלה לא נעשיתי בכיתה ז',
גם לא לאחר מכן במשך תקופה ארוכה, אלא עד שלב מאוחר יותר
בחיינו, בו נויה התבגרה והבינה שאני פשוט מתאים לה וזהו.

אף על פי כן, אני לא אשכח לעולם את זה, אפילו שעכשיו התקופה
הזו מאחורי ואני כבר לא עם נויה, ואפילו שאני וגילי פחות
מדברים ושיש לי חברים יותר טובים. כיתה ז' תחקק בזכרוני לתמיד
כתקופה בעלת משמעות עצומה עבורי, היא סימלה מהפך מסויים בחיי,
היא היוותה שינוי משמעותי. למדתי בה כמה דברים על החיים, למדתי
כמה דברים גם על חברויות ואהבה, אבל יותר מכל, ואולי בעצם מה
שהתחיל את הכל אם מסתכלים על זה במבט לאחור, למדתי שלא תמיד
צריך להאמין למורות לביולוגיה.