צמא..../מי-טל2001
צמאה.........
צמאה למשהו.
משהו שיהיה לגמרי שלי,משהו שלא יקום וילך,משהו שאני לא אצטרך
להתחלק בו עם אף אחד,משהו שהאובדן שלו לא יעמוד לנגד עיני
בצורה כל כך מיידית ומוחשית עד כאב.
צמאה לשורש.
שורש שיאחז חזק בתוכי,שיהיה חלק ממני,שיעמוד איתן בסופות
קרות,בלילות בודדים,בעצב ובאושר עילאיים.
צמאה לך.
לקיום שלך בחיי.
לנוכחות התמידית והלא חולפת שלך שלא זכיתי לה מעולם.
צמאה לקום איתך בבוקר,ולדעת שגם בערב תהיה שם,שהזמן לא נמדד
במין שעון חול של דם ניגר מהלב שלי,שעומד מעלינו כל הזמן.
צמאה לידיעה חדה וברורה כתער.
ידיעה שאתה שלי,שאתה פה,שאין אחרת ,שלא תלך,שלא תהסס,שתבוא אלי
כבר.
שתישאר.
תישאר.
תישאר.
צמאה -כי הריחוף הזה ,הניתוק האפשרי מהכל,חוסר החיבור הממשי
ולו לדבר אחד,קורע אותי מבפנים.
כי אני מפחדת.
כי אפילו הדמעות כבר התכנסו בתוך עצמן מרוב בדידות.
כי זה נורא לחיות ליד העולם ולא בתוכו.
להיות צל אפור של החיים האמיתיים.
זה נורא לאהוב אותך ולדעת שצריך לתת נשיקה,להגיד שלום מנומס
ובוגר,להבין שלא נותרו עוד מילים,או מעשים,או תקוות...שהזמן
שלנו עבר,וכמו אחרי כל דבר-החיים ממשיכים,אבל אתה אינך.
זה נורא-כי אני לא יודעת איך לאבד אותך.
אותך אהוב יקר שלא היה בי מעולם.
שרק עבר בתוכי,כמו במוזיאון ,התעכב רגע על היצירה הזאת,בחן את
ההיא,פעם חייך,פעם גיחך,פעם נעצב לשניה,ובסוף יצא חזרה לחייו.
ואני נשארת פה.
עם הזיכרון הבתול שלך.
הזיכרון שבו לנצח תישאר האהבה שהלכה.
האהוב שבחר באחרת.
החלום שכמעט התגשם,אבל אז התנפץ לו לרסיסים,ונמוג.
המגע שלך שלא ישכח לעולם.
העלבון הגדול שלא יפסיק לצרוב.
השכחה.......