חמוד, חמוד! חמוד?!
מתי  כבר יפסיקו לקרוא לי ככה. חמוד אומרים על כלב, על דובי
צעצוע, לא על גבר. לא עליי. לא היום.

האמת היא שאני מאוד מאוד קשוח. כאן באמצע באר מעושן, לאחר
שהחניתי את ההארלי שלי בפינת הרחוב. כבר רכסתי את מעיל העור על
שלל הניטים שלו.
עומד בפינת המקום ומסיט מבט בנונשלאנס לעברה. מישיר את כובע
הבוקרים ושולף כאמל בלי פילטר.
"היי בייבי, וונט דו דאנס?", אני שואל במיטב נומך קולי.
אני שולף אותה מהדלפק ומראה לה מה זה גבר.
ואז בסמטה החשוכה אני מקשיח את עצמי. והיא צועקת.
אוח אוח, כמה שהיא צועקת. והיא אומרת " יס מיי ג'ון ויין, מיי
קאובוי, מיי בד בוי, מיי טף-גאי, מיי טאף גאי" אני לא מרפה
וממשיך להוכיח מי כאן הבוס, הו איז אינצ'רד היר!
והיא ממשיכה : "הו גוד, הו גוד, אח - גוד, אח-גוד".
אני ממשיך אך תחושה מוזרה תוקפת אותי, כנראה שנתפסו לי
הכתפיים.
אך אני שומע אותה ממשיכה לקרוא לי, הפעם קולה הופך לרך יותר
ומבוקר: "אח-גוד, אח-גוד, אח-עוד, אחיעד, אחיעד, אחיעד".
אני פוקח את עיניי. היא מביטה בי בחיוך.
"אחיעד, אחיעד. כנראה נרדמת, חמוד...כנראה נרדמת. בוא מתוק שלי
- הולכים הביתה".