"זה נורא! זה פשוט נורא! חולני באופן טראגי!" היא אמרה והרכינה
את ראשה. בידה היא אחזה את הכותרת של "הארץ" מהבוקר, ומלחייה
האדומות ועיניה הנפוחות ניכר שהיא בכתה. חיבקתי אותה וליטפתי
את ראשה. הרגשתי איך הלב שלי מאיץ לקצב כל כך מהיר שכבר לא
יכולתי לשלוט בו, עוד רגע אני מתנגש בעץ!
חשבתי לעצמי "כמה אני אוהב אותה...כמה נפלא שקרה אותו ארוע
טראגי שגרם לה להיות כל כך פגיעה ולרצות דווקא את הידיים שלי
על המתניים שלה...כמה נהדר..."
ידעתי שזה החלק בו אני אמור לשאול מה קרה ולהיראות כאילו זה
אשכרה מעניין אותי. ובכן, המעמד חייב.
"מה קרה?" שאלתי.
"זה שוב הפסיכופט הזה...'איש הגולגולות' קוראים לו
בטלויזיה..."
"איש ה-מה?" שאלתי, "בואנה, איזה ערוצים את רואה? אפשר לחשוב
אנחנו בסרט של היצ'קוק!"
"תגיד לי איפה את חי?!" היא שאלה בנימה מופתעת "אתה לא קורא
עיתונים? לא רואה חדשות??? אלוהים, אתה לא ילד קטן, תשים לב
למה קורה סביבך, בעולם שלך! זה יותר גרוע משהיצ'קוק אי פעם
חלם!"
אם לומר את האמת, ידעתי טוב מאוד על מה היא מדברת, אבל ידעתי
שבכל מקרה עכשיו יבוא הסבר מקיף שבו היא תנסה גם להסביר לי מי
זה איש הגולגולות הזה וגם לגרום לי להרגיש כמו אדיוט, שזה
בונוס... נשים אוהבות מדי פעם להרגיש שהגבר שלהן אדיוט, זה
גורם להן להרגיש גם חכמות לידינו וגם נחמדות בגלל שהן עושות
מצווה כשהן יוצאות עם אימבציל.
ואכן, ההסבר לא אחר לבוא.
"זה כבר הקורבן העשרים שלו, מה שהוא עושה זה להיכנס דרך החלון,
תמיד דרך החלון, ולערוף את הראש של הקורבן. הקטע החולני (אם זה
עדיין לא מספיק מגעיל בשבילך) הוא שהוא לא לוקח את הראש, אלא
רק את הגולגולת, הוא משתמש במשהו כדי להוריד את הראשד
מהגולגולת, כל העור והבשר, והעיניים, אוי! דוחה!!" פניה
התעוותו בבחילה.
"פעם הוא נכנס דרך חלון של קומה עשרים... אלוהים יודע איך הוא
הצליח ברור שלא היה לו חבל, ומטוס או הליקופטר הם גם לא בדיוק
אופציה...אפשר לחשוב שלחלאה יש כנפיים!"
"אולי הוא על רדבול?" שאלתי בניסיון להמתיק את האוירה מעט, אך
פניה הכעוסות הבהירו לי מהר מאוד שנכשלתי. שיניתי כיוון:
"יש משהו על הפרופיל הפסיכולוגי של הבחור? מישהו ניסה לנחש
דיוקן?"
"כן... טוענים שזה מחוסר ביטחון. זה נותן לו להרגיש שליטה כי
כל הראשים בידיו, הוא שולט בראשים, והרי הראשים הם בטופ, אז
הוא המלך של המלכים"
"אפשר להבין אותו איכשהו..."
"אתה יודע משהו? כשאתה מתחיל עם הציניות בגרוש שלך במצבים כל
כך לא מתאימים זה ממש גורם לי לרצות להתרחק ממך!"
כאב לי, והיא ידעה את זה. היא יודה שהיא פוגעת בי ושהיא בעצם
מוציאה את התסכול שלה עליי.
ובכן, חלק בי רצה לומר לה "טוב למי את חושבת שאת עושה טובה?!
רוצה ללכת, לכי! וברוך שפטרנו!!", אבל כל חלק אחר שבי זעק בכאב
את שמה. לא, אהבתי אותה יותר מדי, לא יכולתי לוותר עליה.
"אני מצטערת... אני מתוסכלת כי זה נורא מפחיד אותי כל העניין
הזה... יש שם איזה מטורף פסיכופט שנכנס דרך חלונות ועורף
ראשים...אני לא מכירה אותו אפילו, אבל אני כל כך שונאת אותו,
הייתי רוצה לרצוח אותו בעצמי..."
"חמודה...את מגזימה...תיזכרי שמדובר בבנאדם עם בעיות, הוא לא
ממש שפוי..."
"איך אתה מדבר?! ואם הוא לא שפוי אז יש לו זכות?! לכזה
הרג???"
"לא, ברור שלא... אבל הוא אולי לא כל כך רע כמו שאת אומרת, לא
צריך ישר לשנוא אותו!"
היא הביטה בי במבט תמהה ושוקיסטי כאילו השניה יצאתי מתוך מנורה
של ג'יני והתחלתי לשיר את "אנחנו דור מזוין" בפורטוגזית.
"חוצמזה..." המשכתי בקייס שלי "לכל אחד יש אוסף...את אוספת
בובות פרווה, הוא אוסף גולגולות שהוא השיג בעצמו, מה רע?"
היא נתנה לי סטירה מצלצלת וכואבת "אתה מטורף! אין לך לב ואין
לך מוח!! פשוט מטורף!!!" והיא נכנסה הביתה וטרקה את הדלת.
חשבתי עליה... העיניים שלה, הלחיים, הידיים העדינות, השיער
החלק... אך משום מה המחשבות האלו כבר לא גרמו לי לשום תחושה
מיוחדת. הלב שלי דפק כמו נהג זהיר שנוסע 80 בכביש המהיר. בדיוק
כמו שצריך.
אז הלב שלי לא דפק מהר, אבל הוא רעד, ורעד מאוד, רעד מרוב זעם,
עלבון והשפלה.
סוואש! פרשתי את הכנפיים שלי וחיש מהר המראתי אל על. תוך כמה
שניות הייתי חזרה בבית שלי (שהיה רחוק כעשרים דקות הליכה
משלה). נכנסתי דרך החלון, אמרתי "שלום" עשרים פעמים, באופן
אישי לכל חבר באוסף הנהדר שלי, והתיישבתי במיטה.
"המלך חזר!" אמרתי להם בחיוך מרושע, "בקרוב אני לא היה סתם
'איש', אלא 'אדון'! 'מלך'! 'מלך הגולגולות!!!!"
ובפנים, עמוק עמוק בתוך ליבי המעוות והאכזר, כבר ידעתי מי יהיה
החבר החדש באוסף, מי יצטרף לצבא הנאמנים של אדון הגולגולות.
"קטע חולני, הא? מטורף...פסיכופט...היית רוצחת אותי בעצמך,
הא?! חכי חכי...חכי חכי!!!"