שוכב לי במיטה, מביט אל התקרה. על הרצפה לידי בקבוק ריק של
יין. היין זה הדבר היחיד הטוב שנשאר לי, וגם הוא נגמר.
הלכה. עזבה אותי. סתם ככה. אמרה שאני לא אוהב אותה, שאני לא
מקדיש לה מספיק תשומת לב, שאני שקוע בעבודה ולוקח אותה כמובן
מאליו.
מובן מאליו? איך לעזאזל מובן מאליו? איך אני יכול לקחת מישהי
כמובן מאליו כשאני עובד קשה כל היום, קורע את התחת רק בשביל
שלה יהיה כסף לבזבז, לקנות בגדים, תכשיטים, איפור, יין יקר.
היין באמת היה טעים, טעם טוב היה לה. היא גם הייתה מאוד
יפה...שיער בלונדיני ארוך וגולש, עיניים כחולות, עור חלק, גוף
חטוב, שדיים יפים.
אהבתי אותה? אני חושב שכן. אחרת לא הייתי מקדיש כל כך הרבה זמן
לרצות אותה. אבל בעצם כל הבגדים, מי החמצן, הניתוחים,
התכשיטים, האיפור, היו כדי להפוך אותה ליפה יותר, כדי שאותי
יעריכו יותר. וחוץ מזה היא הייתה נהדרת במיטה.
אהבתי אותה? עכשיו אני כבר לא בטוח. אבל אם לא אהבתי אותה אז
למה אני הרוס עכשיו? למה אני שוכב במיטה כמו איזה נכה?
הבטתי אל הקיר שממול למיטה. הייתה תלויה שם תמונה נורא יפה.
העתק של הציור המפורסם של בוטיצ'לי. אני זוכר שכשהיינו באופיצי
בפירנצה היא נורא התלהבה מהתמונה ולא עזבה אותי עד שקניתי לה
העתק. היא נתנה לי נשיקה גדולה וכשחזרנו למלון היא גם פיצתה
אותי על המחיר היקר ששילמתי על ההעתק. כשחזרנו הביתה היא תלתה
אותה על הקיר מול המיטה ואחרי זה שכחנו ממנה לגמרי.
הבטתי בדמותה היפה של ונוס, אלת האהבה. הבטתי בפנים יפות שלה,
בתווים העדינים, בשיער הארוך העוטף את גופה המלא והקצת מעוות.
אחת הידיים הייתה ארוכה מידי, הכתפיים היו נמוכות מידי, אבל
היא עדיין הייתה יפה. התמלאתי בתשוקה שגם לפני שהיא עזבה
אותי לא חשתי. שלחתי יד אל תוך מכנסי כשפתאום הבחנתי שונוס
מביטה בי בעיניה היפות. חייכתי אליה והיא חייכה חזרה. היא יצאה
מתוך התמונה וניגשה למיטתי. היא רכנה מעלי ונשקה לי. שפתיה
הרכות השאירו מעט צבע שמן על שפתי. שערה הרך נפל על מצחה, גלש
על פני ודגדג אותי. פרמתי אותו מהסרט הורוד שאסף אותו. ליטפתי
את עורה החלק, את שדיה המצויירים. מחוץ לתמונה היא הייתה הרבה
יותר יפה. לפני שידעתי מה קורה הייתי ערום והיא העבירה את שערה
הארוך על גופי. עשינו אהבה ארוכה ומתוקה ובסוף נרדמנו שנינו
באפס כוחות.
כשקמתי בבוקר היא כבר הייתה בתוך הציור. חייכתי אליה וניגשתי
למטבח להכין קפה. הכנתי שתי כוסות והגשתי לה אחת, אך היא
סירבה. התארגנתי לעבודה, נתתי לה נשיקה אחרונה ויצאתי מהבית.
מאותו יום הייתי מאושר. היה לי בשביל מי לחזור הביתה כל יום.
לא הייתי צריך לעבוד קשה כדי לקנות לה בגדים, כי היא הסתובבה
ערומה. גם תכשיטים היא לא לבשה. איפור היא לא הייתה צריכה כי
היא הייתה יפה גם בלי והיא לא אכלה ולא שתתה ככה שלא הייתי
צריך להוציא אותה לבילויים מפוארים. הייתי חוזר הביתה ומפנק
אותה במיטה. מעסה את גופה המצויר ומלטף את שערה הארוך. היינו
מבלים לילות ארוכים במיטה מחובקים. היא אהבה אותי בגלל מי שאני
ואני אהבתי אותה בגלל מי שהיא, ונוס, אלת האהבה.
כל החברים וגם ההורים שלי רצו לפגוש את החברה שלי.
"אתה כל כך מאושר בזמן האחרון. הייתי רוצה לראות מי המיוחדת
שגרמה לך להיות ככה? עם החברה הקודמת שלך אף פעם לא היית מאושר
כל כך". אמרה אימי יום שישי אחד. "למה שלא תביא אותה לארוחת
ערב?"
איך יכלתי להסביר להם שהיא בתוך מסגרת? איך יכלתי להזמין את
אלת האהבה לארוחת ערב עם אבא ואימא?
השיא היה כשערב אחד היא הופיעה בפתח ביתי. הייתי שיכור בגלל
הבירות ששתיתי להעלים את התסכול שלי. כולם רצו להכיר את
החברה שלי אבל לא יכלתי להגיד להם את האמת.
"התגעגעתי אליך". אמרה ונכנסה מבלי שהזמנתי אותה. היא התיישבה
על הספה בסלון וסדרה את חצאיתה.
"שמעתי שיש לך חברה חדשה ואני רוצה אותך חזרה". אמרה. היא תמיד
הייתה ישירה.
"בבקשה לכי, אני לא מעוניין". אמרתי לה וקמתי.
"תחשוב על זה שוב, אני בטוחה שתשתכנע" אמרה והחלה לפתוח את
חולצתה. היא התפשטה וגררה אותי לחדר השינה.  בבוקר קמתי ולא
זכרתי כלום. ראיתי אותה עומדת ליד דלת חדר השינה.
"התחרטתי, אני לא רוצה לחזור אליך. בעצם לא רציתי לחזור אליך
בכלל, רק רציתי להוכיח לעצמי ולחברותי שלא התגברת עלי". היא
אמרה בחיוך מרושע.
"ודרך אגב, הציור ההוא, נפל מהקיר משום מה ונשבר. בכל מקרה,
הוא שלי ואני אשמח אם תמסגר אותו ותביא לי אותו". היא אמרה
והלכה. שמעתי את הדלת נטרקת אחריה.
הבטתי על הציור של ונוס מנופץ על הרצפה. היא הביטה בי במבט
עצוב לפני שהפכה שוב לציור חסר כל רגש.
הרגשתי מיואש, איבדתי את הדבר שהכי אהבתי בעולם. לא רציתי
לחיות. הרמתי פיסת זכוכית שנפלה מהמסגרת וחתכתי את הורידים.
הדם זרם וזרם ואני איבדתי את ההכרה. בסוף התעוררתי בחדר לבן
ומדיף ריח של ניקיון. מסתבר שאימא שלי באה לבקר אותי ומצאה
אותי  מדמם במיטה. היא קראה מהר לאמבולנס והם הצליחו להציל
אותי. "יצאת בחסד". אימי תמיד אומרת.
מאז אני מאושפז בבית משוגעים. מול המיטה בחדרי עומדת התמונה של
ונוס. אמי מסגרה ותלתה אותה עבורי. כל לילה לפני השינה אני
מתחנן לפני ונוס שתסלח לי, אבל היא מתבצרת בתמונתה, נותרת
דוממת וקפואה.
ונוס, אם את עדיין שומעת אותי, אני מצטער ואני אוהב אותך מאוד,
תחזרי אלי.