אור עולה, תאומות זהות נמצאות על הבמה. הן לבושות באותן בגדים
בדיוק. אחת מוארת, נמצאת מול שולחן כתיבה, כותבת משהו במרץ.
אחת בחושך, ניתן להבחין בה רק אם מתאמצים.
דמות א'  (נאנחת): הרבה יותר קל להתאהב בעצמי.
(אור עולה על דמות ב')
דמות ב': זה הרי ברור, אך למה הכוונה?
דמות א': את רואה את זה? אני כותבת סיפור, והדמות הראשית
מתאהבת בדמות שמבוססת עלי. הבנת?
דמות ב': כמו תמיד
דמות א' (מקריאה): שיערה הגולש זורם כמו נוצה של ציפור נוי
שמשב רוח קל עובר דרכה...
דמות ב': זה טוב
דמות א': הכל בזכותך
דמות ב': אני מסכימה עם טענתך, הרבה יותר קל להתאהב בעצמינו.
דמות א': בעצמי
דמות ב': עצמינו, עצמי, אותו דבר
דמות א': תשמעי, אני נורא אשמח אם לא תגידי את זה בקול רם
דמות ב': מה? שאני בעצם יצור פיקטיבי שנמצא בתוך ראשך?
דמות א': שששש.... אני לא רוצה שאנשים ידעו!
דמות ב': אין לך במה להתבייש יקירתי
דמות א': אבל... אני.. זה קצת מביך את יודעת... לדבר עם
עצמי...
דמות ב': אבל זה לא נכון
דמות א': מה?
דמות ב': את מנהלת שיחה עניינית עם אדם אינטיליגנטי, זה הכל.
דמות א': אם את מנסחת את זה ככה... את כנראה צודקת
דמות ב': אנחנו צודקות
דמות א': אנחנו צודקות
(פאוזה)
דמות א': אז אם אנחנו כאלה כוסיות, למה אנחנו לבד?
דמות ב': זה הרי פשוט, את לא מוכנה לתרום את גופך, ולחשוף את
קימורייך ברבים...
דמות א' (קמה ממקומה וניגשת לדמות ב', מנסה להשתיקה): ששש...
ששש...
דמות ב': יש לך גם חוסר מסויים בנועזות, את צריכה להתגפף יותר
ברבים!
דמות א': תסתמי!
דמות ב': במילים אחרות...
דמות א': שקט שקט שקט!
דמות ב': את פשוט לא נותנת!
דמות א': תהיי בשקט אוקיי? אני יכולה להשתיק אותך מתי שבא לי!
דמות ב': נראה אותך!
(פאוזה ארוכה. שתי הדמויות מתהלכות בעצבנות אחת סביב השנייה.
אור מתעמעם ואז מתבהר שוב)
דמות ב': רואה?
דמות א': זה לא הוגן! את רימית!
(דמות ב' מחייכת בניצחון)
דמות א': זו סתם עוד בדיחה מוכרת... כן כן, הבובה שלא יכולה
לדבר בלי המפעיל שלה. הבנאדם הזה שכאילו מדבר מהבטן. אני זוכרת
גם את הפעם הראשונה שראינו את זה... זה הייה בפרפר נחמד...
דמות ב' (ניגשת לשולחן הכתיבה): את מוכנה להיות בשקט, אני
מנסה לכתוב פה משהו!
דמות א': רגע... זו לא הייתה אני ש...
דמות ב': את ש- מה?
דמות א': זו לא הייתי אני שכתבתי?
דמות ב' (בתמימות): מתי?
דמות א': עכשיו, קצת לפני ש...
דמות ב': לא... אני כתבתי כאן מההתחלה
דמות א': את בטוחה?
דמות ב': כן. עכשיו אפשר לקבל קצת שקט?
דמות א' (בבלבול): אהה... כן... אני פשוט אשב שם ו...
דמות ב': כן, זה יהיה נחמד
(דמות א' נכנסת אל תוך החושך, דמות ב' כותבת ונאנחת)


הסיפור פחות או יותר מבוסס על סיפור אמיתי (אני טיפה פסיכית,
לא יותר מדי), אבל כל הקטע של הכוסית והלא נותנת זה לא אני...
אני נותנת... סתם סתם.