בעלי יקירי,

אני כותבת לך, מנפה כל מילה, ובוררת כל אות, מחפשת את המילים
שיעשו לך "את זה", ומנסה לתרגם את הרגשות החבויים בי למילים
נוגעות ומדוייקות, כדי שאולי הדיו שנשפך כאן כמי-דמעותי ישפרו
את היחסים ביננו.
אני שואלת אותך בעל יקר, אב לילדתי, עוללתי הרכה בשנים, האיש
שעשני אישה ואם, (מ)שאלה מלב תוהה בוהה גואה ותועה:
ככה זה החיים? כולם מתרגלים, וטובעים בים השיגרה והאפלה? יום
רודף יום, שעה מתאכזרת לחברתה, ואני במרוץ חיים שכזה, מבולבלת,
מנסה להבין את שעובר עלי, ודמעה בעינה עומדת, איפה טעינו?

אני זוכרת, אישי, ימים טובים מאלה, ימים של אידיליה, שהרגשתי
מאושרת עלי אדמות, שהאושר עלה והציף את ביתנו ולא ידע גבול,
פרש כנפיים עליזות ורוטטות שלא ידעו קרקע מהי. קן חמים היה מנת
חלקן, כך זה היה.
איך כל ראשי היה נתון באהבתך?! בהתמסרות ואמון מוחלט?!
היה לנו כיף ביחד, חיכיתי לרגע בא תשוב מיום עבודה, והאור
בעיניי.
הרגשתי אז כתינוקת בזרועות אם, היה לי קשה שהלכת וטוב כשבאת,
ללא גוזמא! היית בראש מעייניי!
והנה חלפו מס' שנים, וחלפו איתם רגשות ורגעים.
משהו השתנה, התעוות, פגע וברח.
מעגל החיים הזדוני, פילח עמוק פנימה, חילחל ללא רחם והיכר, חתך
וצלק, ואין מי שיעצור אותו.
כיצד הוא חדר ביננו וחמד לו את היקר לנו?! היכן נעלם האיש
ההוא, שידע את הסודות הכי כמוסים בנפש האישה?!והאישה שידעה
להקסים את בעלה ולשבותו בחכמת ליבה?!

בעלי מחמדי, אני אוהבת אותך, אתה שלי, תן לי כוחות להתמודד עם
פיגעי החיים, ולאהוב אותך הרבה יותר, עורר בי ערגה ורצון לפול
בין זרועותיך, לפרוץ בבכי משחרר, להדבק בך, להשתוקק אליך, לגעת
במיתרי נשמתך, ולנגן לך זמר שכולו לוהט אהבה וצימאון
לקרבתך...

בכנות רבה,
אשת נעוריך, דם מדמך, ובשר מבשרך.

שלך לעולמים!