אומרים שהעיניים הן ראי הנשמה, ועיניו החומות אמרו הכל.
עיניים שאומרות חכמת חיים, אך גם מן תמימות ילדותית שכזו.
עיניים כמהות וכואבות. עיניים מחפשות. עיניים מקוות.
כל ערב הוא בא אליי, ונשכב על מיטתי המנחמת.
הוא פורק את כל אשר על לבו, ואני מביטה בו כילד אבוד המחפש
תקווה.
מסיבה כלשהי, אני זו שבמבטי פורצת את כל מנעולי לבו.
בתחילה, הוא נראה מהסס מעט.
הוא תר במבטו אחר נקודה מסויימת בחלל האוויר להתלות בה ומשלא
מוצא- הוא מתמקד בי.
הוא מחפש מזור לכאבו- ומוצא סוג של נחמה בשיחות איתי.
אט אט הוא מתחיל להפרק ושופך את לבו, טיפין טיפין, ואני מאזינה
לו בדריכות, צמאה לספוג ממנו את טיפות הכאב האחרונות.
ואני כל כך רוצה לראותו מחייך... וגם הוא רוצה, לחייך, אבל
כואב לו- כך הוא אומר.
לפעמים עיניו מוצפות בדמעות, ואני תמיד שם כדי לנגבן.
תמיד שם כדי לחבקו.
אחרי הכל, קשה לראות דמעות של מלאכים.
ואם אנחנו בעולם שבו אפילו המלאכים בוכים- אנו צריכים לשאול את
עצמנו למה זה ככה.

ככה זה בכל ערב.
הוא מוצא מפלט בחדרי, ומעט תקווה בידיי העוטפות אותו.
ולאחר כל שיחה ארוכה, הוא קם, מודה לי על אוזן קשבת ושוב
מחבק.
מחייך קצת- כדי להראות שהוא מרגיש קצת יותר טוב, ובעיקר כדי
שגם אני אחייך קצת בשבילו.
הוא יוצא מחדרי, ומותיר אותי לבד.
ולי הרי אין מיטה מנחמת, או יד מלטפת, או כתף לבכות עליה.
לפחות עד הערב הבא.