[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ג'ני עדי
/
בלו (blue)

הייתה אחת בכיתה שלי, קראו לה אור.
אבל כולם קראו לה בלו.
מהקשבה ראשונית, "בלו" זה כחול, את זה כולם יודעים.
אבל כשחושבים על זה יותר טוב, "בלו", לפי מה שכולם מכירים,
מעלה סיטואציה של עצב.
כלומר, כחול=עצב.
אני לא יודעת, אבל התיאור הזה ממש התאים לה.
היא תמיד הייתה עצובה.
אני חושבת, שבכל שנות הכרותי איתה, אף פעם לא ראיתי אותה
מחייכת.
השם שלה, אור, לא התאים לה.
היא הייתה ההפך מאור.
זאת אומרת, הייתה לנו עוד אור בכיתה, והיא באמת הייתה אור!
היא נכנסה לכיתה, כולם חשבו שבזה הרגע היא נכנסה.
לעומתה, כשבלו נכנסה לכיתה, נראה שאף אחד לא שם לב לכך.
אולי רק כמה ילדים.
שלא תחשבו לא נכון, בלו הייתה אהובה, היו לה חברים. אבל היא
פשוט לא הייתה מאושרת.
אהבתי אותה. היא הייתה ילדה נורא מתוקה, אבל לא מאושרת.
יום אחד, גיא, הילד הבלונדיני המדהים, שכל הבנות בכיתה אהבו,
גילה לי בסוד שהוא אוהב את בלו, רק בגלל שהיא לא שמה עליו, הוא
נמשך אליה יותר.
חשבתי שזה ישמח אותה, קיויתי שזה ישמח אותה.
אפילו אני, שאהבתי את גיא נורא, שמחתי שהוא נדלק על בלו, אולי
היא תצא מהעצב ששורר עליה תמיד, כי גיא אוהב אותה!
גיא!
הילד המדהים שכולן רוצות!
מה עוד יכול לשמח בת , חוץ מזה שהבנאדם שהיא אוהבת, והוא במקרה
הבנאדם הכי חמוד ומושלם בשכבה יתאהב בה?
אבל בכלל לא ידעתי אם היא אוהבת את גיא. היא הייתה סגורה מידי
בשביל שאני אגלה..
והוא אהב אותה מאוד, לפחות ככה הוא טען.
אני לא יודעת אם באמת הוא אהב אותה, כי אחרי הכל מה יודע ילד
בכיתה ו' על אהבה אמיתית?
אבל הוא חיזר אחריה, וזה לא הזיז לה.
שום חיוך לא עלה על שפתיה.
היא הייתה ילדה מאוד סגורה, היא לעולם לא גילתה את סודותיה,
לכן לא ידעתי מה עובר עליה.
למען האמת, אף אחד לא ידע מה עובר עליה.
תמיד זה היה נראה כאילו היא עומדת לבכות, וכל מה שתגיד לה, לא
ינחם אותה, היא רק תפרוץ בבכי חזק יותר.
תמיד הייתה לה דמעה בקצה העין..
רציתי לשנות משהו, רציתי לשמח אותה, אבל לא ידעתי איך...
גם לא ידעתי מה מפריע לה, ככה שלא היה לי סיכוי בכלל..


                               



עד שיום אחד, באתי אליה הבייתה, רציתי לבקר אותה, רציתי לראות
איפה היא גרה.
אף פעם לא ביקרתי אותה לפני כן, היא הייתה אצלי אלפי פעמים, אך
אני לעולם לא ביקרתי אותה.
אז דפקתי בדלת.
קשה לדעת אם שמעו אותי, כי מתוך הבית נשמעו צעקות חזקות, של
גבר, צרחות אולי מכות. אני לא יודעת
ואחר, בכי של אישה וילד או ילדה קטנים.
אחרי הרבה בכי, נשמעה דפיקה בדלת, מכיון אחר. משונה, התרגזתי
על עצמי שלא חשבתי שלבית היו עוד כניסות !
הרי זהו בית ענק, ויכולות להיות לו אלף דלתות!
הדלת השנייה נפתחה, ונשמע קול של משהו שאמר:
"עלייך לעזוב את הבית, יש לך צו הרחקה".
הגבר צעק משהו, אולי קילל, לא יודעת. לא הצלחתי לשמוע הכל, או
שאולי, העדפתי לא לשמוע.
חוץ מזה, נשעמו קולות של אנשים.. אולי מאושרים?
לא יודעת..
אחרי הכל.. איך אפשר לזהות קולות דרך דלת סגורה?
שמעתי צעדים שהיו בכיוון הדלת שלידה עמדתי.
כעסתי על עצמי, שצוטטתי, כעסתי על עצמי, שלעולם לא חשבתי שאבא
של בלו מרביץ לה ולאמא שלה.
כעסתי על עצמי, שלעולם לא חקרתי יותר מדוע בלו כל כך עצובה.
אבל מיהרתי לברוח, אין זמן לחשוב פה ליד הדלת, כשאבא שלה עומד
לבוא.
אז ברחתי משם.
יום אחרי זה, בלו הגיעה לכיתה. ראיתי שיש לה חבלה קטנה ליד
העין, אבל לא אמרתי דבר.
בהפסקה הגדולה, באתי לידה, ודיברתי איתה קצת, כמובן שלא הזכרתי
דבר על מה ששמעתי אתמול, אחרי הכל, אף אחד לא ידע שאני עומדת
שם ומצוטטת !
ואז, קרה דבר מופלא.
בלו חייכה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אשכחך
ירושלים - אשכח
שמאלי!


פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/1/02 5:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ני עדי

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה