לפני 20 שנה, אולי 30, אני לא זוכר בדיוק, הייתי צעיר, בדיוק
כמוכם.
כל העתיד עוד לפניי, מחכה ליום שיבוא מחר, ותמיד תהייתי "מה
יקרה אם.."
התגרתי במזל יותר נכון. אהבתי סכנות, הן קרצו לי.. חיפשתי
אותן.. חייתי סכנות !!
המזל לא תמיד האיר לי פנים, אבל אהבתי לשחק לצידו, או אולי
נגדו, מי יודע?
אהבתי להשתעשע בו, התגרתי, והוא החזיר לי תיגר.
אבל הוא אף פעם לא ניצח אותי. אני הייתי חזק ממנו.
תמיד אמרו לי "תפסיק עם זה! זה מסוכן".. כל פעם שעשיתי משהו
שנראה טיפ-טיפה חריג.
ואני רק השבתי "חיים פעם אחת! תנו לי לעשות מה שבראש שלי!"
אז לא הקשבתי לכולם. שמתי פס.
הסתכנתי, ואפילו יותר ממקודם.
אולי זה היה דווקא, או אולי, פשוט אהבתי להתגרות במזל, לשחק
נגדו, ולראות מי יותר חזק.
בגיל 16 עשיתי רישיון על אופנוע.
הייתי נוסע בשיא המהירות במקומות שאפאחד לא נסע בהם. הכי אהבתי
את החורשה שהייתי ליד הבית שלי, אפאחד לא הסתובב שם, ותמיד היה
אפשר לנסוע מהר בלי לפחד להתקל באף אחד.
הבעייה הייתה, שהיו שם מלא בורות.
פעמיים לקחו אותי לבית חולים כי שברתי את הצלעות. אבל לא
הפסקתי.
בגיל 17 קניתי טרקטורון, ונסעתי איתו לטיול.
הביתה לא חזרתי, חזרתי ישר לבית  חולים.
משאית התנגשה בי, והייתי מחוסר הכרה לשבועיים.
אבל זה לא עצר בעדי להמשיך.
בגיל 18, החלטתי שאני לא הולך לצבא.
קיבלתי שיחרור.. אחרי כל הפעמים שנפצעתי, זה גרם לפרופיל שלי
לשאוף לאפס. וזה היה בדיוק מה שהייתי צריך.
אז החלטתי לנסוע לטייל בעולם.
טיפסתי על הרים, ירדתי במצוקים... עשיתי דברים שאנשים לא עושים
!
אפילו רציתי להירשם  למסע עלייה באלפים, אבל וויתרתי, כי קר
שם, ואני טיפוס של שמש...
סכנות.. זה כל מה שהיה בראש שלי..
תמיד אמרו לי, שהאהבה שלי לסכנות עוד תהרוג אותי יום אחד.
ושאני צריך להפסיק.
אבל לא.. אני התעקשתי.
בגיל 25 נרשמתי למרוץ אופנועים.
אמא שלי נורא התנגדה, אבל עם הניסיון שיש לה.. היא ידעה שאין
לה ברירה בכלל, ושזה לא עומד לוויכוח.
בפעמים הראשונות הכל היה בסדר..
זכיתי בתחרויות.. הכל התהלך כמו שצריך.
כשזכיתי באליפות, כמעט נהרגתי, והפעם על אמת.. ממש ראיתי את
המוות בעיניים..
אז חברה שלי אמרה שזהו!
נמאס לה!
או היא או ההסתכנות הזו!
אז בחרתי בה.. אחרי הכל, אהבתי אותה..
וגיל 30 זה מכובד מאוד לפרוש מהמרוצים.. ועוד אחרי אליפות!
פרשתי ב"שיא הקריירה".
הכל התנהל על מי מנוחות..
עד שיום אחד הלכתי ברחוב, ונדרסתי.
מאז אני כאן, בשמיים.. צופה על כולם מלמעלה...
והכל בגלל שהלכתי לי ברחוב יום אחד, יום אחד שבו הבטחתי לחברה
שלי שאני אפסיק להסתכן...