חדר קטן בתוך עולם גדול וחצי בדיוני שקשה להאמין לו
ניתוק כאב והרבה רצון לחבק את הדגל רק שאז...
אז מגיעים לפולין' מתכוננים נפשית ומגיעים למה שנחשב ל"נורא
מכל" - יותר משרואים, שומעים ומשכילים - מרגישים!
מפחיד ומעביר חלחלה - איך אפשר?
תאי הגזים! הקרמטוריום! ערמות הנעלים השערות התיקים וכל דבר
אשר נפל לידי הנאצים ימח שמם!
קשה להאמין ,הולכים בשקט מופתי ומחזיקים את דגל ישראל בגאווה
כמו שמעולם לא היתה ,ההערכה לדגל ולהמנון היא אדירה! מופלאה!
והקמיהה להיות זה שיניף את דגל ישראל דווקא שם ולהגיד אני חי!
להגיד אני פה לא ניתנת לתיאור במילים!
אחרי שעוברים את כל זה מגיעים לביתן כמו כל שאר הביתנים רק
שהוא נקרא ביתן הזכרון! חשוך צפוף ובאמצע אנדרטה קטנה.
כולם נכנסים בשקט מתיישבים מדליקים נר ומרגישים! מרגישים את
הבלתי ניתן להרגיש! קוראים את שמות הנספים בני המשפחה! רגע
מחריד שכל אחד חייב לעבור!
ואז אחרי רגעים ארוכים מאוד של שקט ומחשבות של כל אחד עם עצמו!
אני אישית עברתי שם רגע של שינוי תפיסה או העמקת מחשבה אדירה
אבל זה לא משנה!
לאחר אותם דקות ארוכות קם המדריך ולוחץ על הכפתור! הכפתור
שמפעיל באותו חדר זיכרון את התפילה המוקלטת של "אל מלא רחמים"
צמרמורת של גועל עברה לי בגוף! איך אפשר? מליוני בני אנוש
נרצחו באכזריות! 6 מליון יהודים נרצחו בשיטתיות! איך אפשר?
איפה אותו אל מלא רחמים? אבל לא עשיתי כלום התמלאתי כעס אבל
הכנסתי אותי אלי עמוק בפנים!
חזרנו לארץ והגיע יום הזיכרון לשואה ולגבורה (ממש שבוע שבועיים
אחרי) כמובן שהגעתי למספר טקסים והראשון הגדול שבינהים אליו
הגעתי בתור חבר מועצת הנוער העירונית כנציג הנוער - ארוע גדול
לכל תושבי חולון! הייתי מרותק ואז הגיע אותו אל מלא רחמים!
לא יכולתי לוותר! לא נעמדתי במחאתיות עמוקה! כולם סביבי עמדו
באטימות לנאמר ובהו בי כחוצן וכשהתיישבו התחילו בשאלות! אתה
בסדר" לא מרגיש טוב? מרגיש כועס עניתי! ואז השאלות התעמקו...
למה לא קמת? ואז גם הצטרפו מהשורות מקדימה ומאחורה ,כבר באותו
רגע היו בשיחה הזאת כ20- אנשים מסוקרנים
וכששמעו את תשובתי שאין אל וודאי שהוא לא מלא רחמים נהיה שקט
חודר הם היו המומים ,חוץ מכמה נערים "ערסים" (לצורך המקרה)
שהדת מבחינתם היא דבר שלא ניתן לערעור אפילו הקטן ביותר מחו
בתוקף! "אלוהים מלא רחמים!" וקריאות מהסוג הזה של נבובים
אטומים!
השתקנים למניהם והם היו רבים המשיכו לשתוק ,ובודדים אפילו באו
אלי לאחר הטקס בערב עדות עם דור ראשון עד שלישי לשואה והודו
בצדקתי!
חברה! אל תשלו את עצמך ותנו לנספים את הכבוד האמיתי המגיע להם!
זה לא הזמן לקום לזכרם! יזכור! זה הזמן!
יהי זכרם ברוך! |
