כי הם נופלים. נופלים ומתים כמו השלג.

גביש על גבי גביש, גופה על גבי גופה.
כחנק לטבע יערום השלג על גבי האדמה.
גורר אחריו לגיהנום כל צמח וחרק.
כחצוצרה ענקית בראש צעדה יבשר את בוא החורף.
רק האדם יעמוד בצד ירא כבוד למתנת שמיים זו.

האין לו כבוד?
ויקח את השלג, ויבנה לו בית.
ויאמר: השלג נפל למעני, למען הקימני בית כאן.
העיוור הוא מסנוור השמש בלובן השלג?
טיפות של מלאכים יפלו מהשמיים,
ויקרא להם לבנים?
בית של דם יבנה לו,
בית קר, הנמס עם קרן האור הראשונה המבצבצת בין ענני החורף
השחורים.

יעבור לו החורף ויגיע האביב.
עמו יביא אור שמחה וחיים.
אך לא כך לב האדם.
יפעום ויבכה על ביתו החרב.
ביתו הקפוא ימס מכאב בחומו האוהב של האביב.
כמו תותח יקפוץ לבו מבית החזה לקראת ביתו האבוד.
יפול על ברכיו ויתפלל לבואו של החורף.
טיפש! עם חורף עוד שלג יפול,
ועוד ענני חורף שחורים יכסו את השמיים.
ואיתם, יפלו עוד גופה,ועוד גופה ועוד גופה...