דוד אתה המניאק שגרר אותי לפה

אז ככה קבלו

פעם ראשונה אני כותב אז שבו בשקט.


סיפור חיי עלק

אז ככה כמו כל עולה מרוסיה (כמעט) אני היתי ילד מנודה (כמוך
דוד)
בזמן בצפר שאליו שנאתי ללכת ותאמינו או לא התפלחתי ממנו בכיתה
א' (איזה קרימינל אה?) ולא רק זה, את המכות הראשונות הביאו לי
בכיתה א'. כמה ישראלים תפסו אותי מחוץ לבצפר ופתחו אותי מכות
(כמו שרואים בסרטים ששנים מחזיקים מישו והשלישי פותח אותו אז
משו כזה רק אם ילדים מכיתה א'. קרימינלי אה?) וכמו כל רוסי אחר
(כמעט) היתי תלמיד מצטיין (הכל שולט היטב) עד כיתה ז' הייתי
מנודה אם מעט חברים וגם הם היו כמו מנודים כאלו (עולם אכזר :)
) עד שהגעתי לחטיבה לא משו שנה נסיע מהבית (יענו תל-אביב) אבל
שווה את זה סוף סוף האנשים שהיו שם היו המנודים של כל שאר
המקומות (ככה אני חשבתי כי הם התיחסו לכולם שווה ) כמו אוטופיה
בשבילי. בנוסף למונדי תל-אביב היה ילד סרוט גמור (דוד נלבנד)
שפעם אני וחברי המנודים שיחקנו חילים (כמה מנודים הינו) והוא
המנודה החדש ביקש להצטרף ומאז (לפני בקשתו )נהיה הילד הזה
תלמידי ואני הספלינטר שלו.
כעבור חצי שנה שם השתנתי לגמרי לא רק שהפסקתי להיות מנודה
(שלושה חברים טטובים בשבילי היה כמו אנלא יודע מה) אלה שגם
טיפלתי בכל הערסים (אחד מהם) שפתחו אותי בכיתה א' (פגשתי אותם
לילה אחד באזריאלי) והרגשתי מזה טוב עם עצמי נקמת החנון (כמו
בסרט).

מסקנה מכל הסיפור אם ההווה חרא העתיד תמיד יהיה טוב!!!!