הגלריה הסואנת רעשה במיוחד. לא בכל יום מוצגת כאן התערוכה של
מצטיין המחזור האחרון של האוניברסיטה לאומנות.
איש לא מגולח בחליפה עמד קרוב לאחד הציורים והתבונן.
הוא בהה בציור כשראשו מוטה אלכסונית, כמו מנסה להבין משהו.
לפתע ניגש אליו איש בעל הליכה גאה, הוא הלך כששתי ידיו אחוזות
זו בזו מאחורי גבו ועל פניו מרוח חיוך.
הוא ניגש לאיש שהתבונן בציור, "על מה אתה חושב?" שאל אותו.
והטה את ראשו אלכסונית גם הוא, כמו מנסה לראות את מה שעיניו של
האיש לא ראו.
"איפה לעזאזל החניתי את המכונית" ענה לו האיש.

הסיפור הזה הוא נקודת ההתחלה של הרפתקה שהתחילה בערב לח אחד.
אני הוא האיש שלא זכר איפה הוא החנה את המכונית.
ולא, אל תחשבו שלא התעניינתי גם בציור, פשוט יותר עניין אותי
איפה האוטו שלי באותו רגע.
בכל אופן, הבה נחזור לאותו ערב. אני יוצא מהגלריה ומתחיל לתור
ברחובות ובזכרוני בנסיון למצוא את האוטו.

יצאתי מהגלריה, אל תוך ענן עשן. אסור לעשן בתוך הגלריה אז כולם
יוצאים לעשן, ואני מתכוון לכולם, 95 אחוזים מבאי התערוכה בילו
את מרבית הערב בפתח הגלריה.
חציתי את הכביש והתחלתי ללכת ימינה לכיוון כיכר שזכרתי שהייתה
קרובה למקום החניה שלי. כלב שחור וקטן נבח עליי ורץ איתי.
"קישטא! לך מפה נו! אין לי כוח אליך", גערתי בו, אך ללא
הועיל.
הוא עצר ליד ברז כיבוי, הרים את רגל ימינו והשתין, ניצלתי את
ההזדמנות וקפצתי מאחורי מיני ואן שחנתה ליד המדרכה. הצצתי
מתחתיה עד שראיתי שהכלב המבולבל חוזר אחורה.
יצאתי משם, סידרתי את עניבת הפרפר, איבקתי את הנעליים
והמשכתי.
אוו!! הנה האוטו חשבתי לעצמי, אך שהתקרבתי גיליתי איך בלילה,
מרחוק, שחור נראה כמו כחול.
הגעתי לכיכר, עמדתי והסתובבתי קצת סביבה לחפש איזה רמז.
בכיכר היו 4 ילדים עם סקטבורדים שנסעו מסביבי ועשו רעש.
פרחחים קטנים! חשבתי לעצמי.
לבסוף, בחרתי באחת הדרכים בלית ברירה.
היא הובילה אותי לתוך סימטה ארוכה וחשוכה. ממש כמו בסרטים,
חשבתי לעצמי.
המשכתי ללכת בעקבות האור בקצה המנהרה... הממ... בקצה הסמטה.
יצאתי מהסמטה אל תוך רחוב מגורים ישן.
הבניינים הלבנים כבר הצהיבו, העצים הגבוהים נטועים שם כבר
שנים.
המשכתי ואז פניתי ימינה לתוך מרכז מסחרי קטן.
הנה!! השלט של פיצוחי שלמה!
והממ... סובבתי את הראש 90 מעלות... הנה גם האוטו!
פלטתי אנחת רווחה ודילגתי לעברו.
הכנסתי את היד לכיס ו...

המרכז המסחרי הישן היה ריק ושקט. הצרצרים היו היחידים שהעזו
להשמיע קול בשעה כה מאוחרת.
איש לא מגולח עם חליפה לא מסודרת עמד ובהה בחלון ראווה של חנות
נעליים.
הוא הטה את ראשו אלכסונית, כמו מנסה להבין משהו.
לפתע ניגש אליו ילד כבן 14 שהיה בדרך הביתה כנראה, ושאל אותו
"אדוני, על מה אתה מסתכל?"
"אני לא מסתכל, אני חושב"
"על מה?"
"איפה לעזאזל שמתי את המפתחות של האוטו?!"