זה כנראה קצת יומרני לכתוב על בית משוגעים אבל זה פחות יומרני
לחיות שם, לא?


עוד פעם הם באים, אני נכנס למדיטציה, לא בלי לעוף היום.
"קום כבר איתי, אתה יודע איזה יום היום"
אין לי כוח בשבילם "אני במדיטציה, אל תפריעו לי"
"מצטערים איתי, זה הוראות ישירות מהדוקטור"
אולי יש משהו חדש "מה יש לכם שם?"
"הרגילים"
"מה קרה לפרוזאק ולווליום?"
"מצחיק, יאללה קום ותן לנו לגמור את העבודה שלנו פה"
נו טוב, אבל אני עדיין מצטער שאין להם כאן סמים על אמת, זה היה
יכול להפר קצת את השלווה המשמימה הזאת כאן.
"פה גדול" והם הולכים.
אני פותח את העיניים ומוצא את עצמי על מיטה בחדר קטן, אני מזהה
את ד"ר נירה ואת השומר עלום השם שנמצא תמיד ליד הדלת.
"ואיך אתה מרגיש היום?"
"בסדר, אני יודע.."
"איתי, תבין, המצב שלך מאוד מסובך, כי על פני השטח אתה תמיד
רגוע עד שאתה מתפוצץ, אז אנחנו נותנים לך קצת תרופות, משאירים
אותך על אש קטנה, נותנים לך לטייל קצת, זה לא כל כך רע
נכון?".
מעניין אם גם לא יהיה כל כך רע אחרי שאני אתקע לה את המזרק הזה
בגרון ואעביר אותו סביבו.
"באמת?" שאלתי "אפילו לך חרא כאן, ואת רק עובדת פה 7-8 שעות
ומקטרת כל הזמן, אני חי כאן" ופה כנראה התחלתי לאבד שליטה
ולהרים את הקול "אני בבית כלא מזורגג! בגלל מה ? בגלל התפרצות
אחת? שתיים? שלוש? אז מה, קיבינימט!" כמעט שהפכתי את השולחן
"תפסיקי עם הבולשיט ותגידי לי מתי משחררים אותי מפה!" נרגעתי
קצת וחזרתי לשבת.
"דבר ראשון" היא אמרה בניסיון פתטי להרגיע אותי "אתה חייב
להירגע, לשלוט על עצמך, אני רואה שעכשיו כמעט איבדת שליטה
והצלחת לעצור את עצמך, וזה יפה מאוד, אבל פעם אחרת אתה יכול
לעשות משהו הרבה יותר גרוע" והכל התחיל לחזור אלי כפלאשבק
אכזרי שמראים בסרטי רוצחים בשביל להראות לצופים כמה הם
אכזריים, אני נזכר שהנפתי את הסכין, וצעקתי שאני רוצה העלאה
ואני רוצה אותה עכשיו, כל העובדים נדחקים לפינה והבוס האומלל
יושב דבוק לדלת כשאני מטר אחד בלבד ממנו, "אתה תביא לי את זה?"
צעקתי והבוס בקושי יכול להוציא מילה, אני מתקרב יותר ויותר
ומקרב את הסכין לצווארו, אני לוחש לו "אתה תביא לי את זה
עכשיו!" כשפתאום שני שומרים חסונים פורצים את הדלת, אני מרים
את הבוס ומצמיד את הסכין לצווארו אבל כנראה הם ראו מעט מדי
סרטים כי תוך שתי שניות אני הייתי משותק על הריצפה, הבוס היה
משוחרר, והעתיד שלי נהפך להיות עגום מאי פעם.
אני חוזר אליה, "כן אני זוכר מה קרה, אבל בסוף לא קרה לו כלום"
והיא עונה לי במשפט המרגיז מכולם, אולי בגלל שהוא כל כך נכון
ומשקף את הברירות העלובות שנשארו לי "אתה צריך להגיד תודה שלא
שלחו אותך לבית כלא והעבירו אותך לפה", אני שותק וחוזר למיטה,
היא באה אלי בהפתעה עם המזרק, אבל לי אין כבר כוח להתנגד.
כשאני קם אני שוב בחדר המרופד להפליא שלי, לוקח את הספר שלידי
וקורא קצת, זו הדרך היחידה להעביר את הזמן. אחרי שעה או
שעתיים(כאילו שזה משנה) השומר בא אלי ואומר לי שהיום אני הולך
לארוחת ערב בחדר האוכל, עם ה"מטופלים" שמשוגעים פחות ונמצאים
בתהליך "החלמה" כמו שהם קוראים לזה, אני חושב שמביאים לשם
דווקא את ההכי משוגעים בשביל להרגיע אותם קצת שלא יתחרפנו
לגמרי, טוב מ'כפת לי בעצם, העיקר לראות אנשים בשר ודם.
אני הולך איתו לעבר חדר האוכל ומתיישב ליד השולחן הגדול, הרבה
זמן לא הייתי במקום הזה.
לפתע, כאילו משום מקום מתיישבת לידי עוד "מטופלת" יפהפיה,
ג'ינג'ית כזאת, די גבוהה, טוב מה זה משנה כל התיאורים המגוכחים
האלה, היא יפהפיה, וזהו.
היא שואלת אותי למה אני כאן ואני מספר לה את סיפורי העגום. היא
מספרת לי שהיא דקרה את אחותה אחרי שהושפלה על ידה כל חייה והיא
הדחיקה את זה עד שהתפוצצה, כמובן שזה ממש לא משנה לי. וכך
דיברתי איתה במשך כל ארוחת הערב כשבינתיים משהו מוזר הולך
באוויר, מעין תכונה של משהו גדול שעומד לקרות, השקט שלפני
הסערה, 7-8 משוגעים(בואו נקרא להם בשם שלהם טוב?) מתלחששים
ובינתיים הבחורה היפהפיה לידי שבינתיים הספקתי לדעת שקוראים לה
עינת ושהיא קטנה ממני בשנה וחצי מתחילה לדבר איתם בשביל לברר
מה העניין, אחרי כמה דקות היא מסתובבת אלי ומתחילה לדבר "תראה,
עומד לקרות משהו גדול בערך אחרי שיגישו את הקינוח, אין להם
תוכנית מעולה אבל התוכנית שלהם זה שהבחור הגדול הזה שם יתחיל
להתפרע וכשיתעסקו איתו שני החבר'ה האלה שמה" מצביעה לי "יטפלו
בשאר האנשים והשאר יברחו לכיוון הכניסה ויפרצו את השער, הם
אמרו לי שאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים להתלוות אליהם, אתה רוצה
לברוח מכאן איתי?" לא היה כאן מקום לספק, לברוח מכאן, ועוד
איתה, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות זה שאני אחזור, בהתחשב במבנה
גופם של החבורה זו נראתה לי תוכנית די טובה והשומרים וצוות
הרופאים מסביב היו עסוקים מדי בעצמם או אדישים מדי בכדי להבין
מה קורה "בסדר" אמרתי לה והיא חייכה.
ברגע שהגיע הקינוח התחיל הבחור הכי מפלצתי שם להתפרע "אני רוצה
ללכת!" צעק כשהוא הופך את השולחן, שני רופאים ושלושה שומרים
רצו אליו עם מזרקים שלופים, מסכן, הוא לא יצליח ללכת מכאן
היום, כשהשאר רצים לעבר הדלת עם אגרופים שלופים. אני ועינת
רצים לכיוון הדלת כשהמשוגעים לפנינו, מספר אגרופים אחר כך,
הדרך החוצה היתה פנויה לגמרי, אנחנו מתקדמים מאחוריהם כשהם
מעיפים את כל מה שנקרה בדרכם, ובאווירה סוריאליסטית כל כך זו,
כשהמציאות נראית הדבר האחרון שנמצא שם, הם מתקדמים כמו מכבשים
ואנחנו מאחוריהם, רופא שהצליח לחמוק מתקרב אלינו עם מזרק מוכן
להרדמה, ואני, בהשראת הרגע, תקעתי לו אגרוף מגל בפנים ומעיף
אותו באותה צורה שעפו קודמיו. כמה אירוני שהדרך החוצה מבית
המשוגעים היא הדבר הכי מטורף שקרה לי פה, אנחנו מתקדמים, עינת
לידי נרגשת כולה מהאווירה המלחמתית מסביבנו ומהידיעה שהיא
עומדת לצאת, ואנחנו שם בתוך בועה, מוגנים, בזמן שהם מפלסים את
דרכנו כמו שומרי ראש כשאנחנו המלכים(או מפורסמים שצריכים לפלס
את דרכם בין עדר של מעריצים) ואז בא הרגע, הם פתחו את דלתות
המוסד ורצו לעבר השער, כשהמפתחות מטלטלים בידו של אחד
הבריונים, הוא פותח את השער, ואני ועינת יוצאים, בורחים,רצים
בכל כוחנו ובסוף, כשנגמר לנו הכוח עצרנו, התיישבנו והתחבקנו
בשמחה שלא היו לה מתחרים.
שנה וחצי לקח לנו להתחתן, מנהלת המוסד הביאה לנו פרחים, ואפילו
הסכימו שנהיה באותו תא ביחד, אח, כמה שאני מאושר.

תוציאו אותי מפה!!!!!!!!!!!!