הוא היה בן שלושים וחמש.
הוא נסע בנתיבי איילון, בדרכו לתל אביב. פתאום, ללא אזהרה
מוקדמת, נתקעה בו מכונית. מפגש חזיתי זה היה. הוא לא זוכר מה
קרה לו אחרי זה, אבל אני כן. הוא אושפז בבית חולים במצב אנוש.
לא היה לו שום סיכוי לשרוד תאונה שכזו. ואכן הוא לא שרד.
בהלוויה היו שם בני משפחתו, חבריו לעבודה, עוד כמה חברים מהצבא
ומספר חברים מבית הספר התיכון. שנה שלמה התאבלו עליו אישתו
וילדיו הקטנים.
יום אחד הוא התעורר. הוא כבר ידע איפה הוא, ושאני מחכה לו שם.
התחלנו לדבר.

הוא היה בן עשרים וארבע.
לאחר השחרור שלו מהצבא, החליט לעבוד ולהרוויח מלא כסף, כדי
שיוכל לזרוק את עצמו באיזה חור בהודו. הוא בלע שם איזו פטריה,
אכל כמה סרטים ומת. הגופה שלו הוטסה במטוס ארצה, על מנת
להיקבר. הוא התעורר באמצע הטיסה אבל נרדם שוב. הסיפור הידוע של
הלוויה.
החברה שלו בהריון, והם תכננו להתחתן. היא בוכה עליו, ולא יודעת
מה תעשה בלעדיו. ההורים שלו חיים אותו, נושמים אותו, עשו פינת
הנצחה בבית. כולם כבר ידעו שהפעם אין לו סיכוי לחזור.
יום אחד הוא התעורר, והתחיל לדבר איתי. ריחמתי עליו והחזרתי
אותו לחיים.

הוא היה בן שש עשרה, והחיים בקיבוץ נמאסו עליו.
נמאס לו מהגראס שנמצא בכל מקום, נמאס לו מהבנות המזדיינות
האלה, הן כבר דחו את הנשמה שלו. גם מהחברים החלבנים שלו נמאס
לו, הוא לא יכל לסבול אותם יותר. הוא תכנן לרדת לאילת, ולחיות
שם על החוף. הוא הלך והלך והלך והתעסק במחשבות של עצמו, ולא שם
לב לאן הוא הלך. הוא נכנס לתוך פינת החי, ועיניו עדיין עצומות.
פתאום שמע נביחות של כלב, אבל זה היה מאוחר מידי כדי לפקוח את
העיניים.
היה זה הרוטווילר, השומר של פינת החי. הוא הרג אותו.
הוריו בכו ימים כלילות, חבריו אמרו שהכתובת הייתה על הקיר וזו
בכלל התאבדות, הוא הלך לשם בכוונה כדי למות כי רצה לאבד את
עצמו לדעת.
הוא התעורר באמצע לילה אחד, והתחיל לדבר איתי. הוא אמר לי שהוא
מצטער על זה שרצה לברוח ולא היה מרוצה, ושהוא כזה מטומטם שלא
העריך את יופיים של החיים.
החזרתי אותו לחיים.

הוא היה בן פחות מדקה כשמת.
הלול עם הצעצועים שלו היה כבר מוכן בבית שבקיבוץ, הוריו ציפו
לו בכליון עניים. כל הקיבוץ התכונן לחגיגה. אבל כשיצא מגופה של
אמו, התחיל מפרפר, לא הצליח לנשום בכוחות עצמו, ובסופו של דבר
גם מת.
הוא היה כל כך קטן בקבר הזה. לא יכולתי לתת לו להיות שם.
החזרתי אותו לחיים.

היום הוא בן שמונים ושש, והוא כבר הספיק למות עוד כמה פעמים,
אבל תמיד החזרתי אותו בחזרה. בפעמים האחרונות הוא ממש התחנן
שלא אחזיר אותו, אבל דוגרי, מה אני יכול לעשות... הרי אני
המלאך שלו.