סרט...
ראיתי את עצמי עוברת מולם ורואה בבירור את האושר שיוצא להם
מתוך הנשמה, את השקט המדהים שאופף אותם, את הנחת והנחלה שחיכו
לה כל כך הרבה זמן...

ערב סוכות, מחאת התמרמרות על החגים ההולכים ודועכים שלנו, הביא
אותי למצב איבוד הכרה החלטי,
"יאללה קומי" צורח לי באוזן נינג'ה נאג, "חייבים לצאת
מהפוזיציה המעוכה שלנו".
לצאת..? לצאת..? זכורה לי המילה הזו מאיפה שהוא.
לצאת? אני חושבת לעצמי, עוד לא הספקתי להכנס והוא כבר רוצה
שאני אצא.
"בואי לטיול רגלי לבאבא"

יד כבדה עם שעון מורמת בניסיון נואש להגיע לעיניים.
2:00 בלילה.
אספתי כמה דברים שאני צריכה לדרך: ראש (בשביל כל המחשבות
החדשות), עיניים אחרות (?!), חיוך ורגליים.
אני צריכה דף ועט? לא לקחתי.

ערב סוכות, קרירות של סתיו מתחיל, בחילה קלה של אויר חדש מרחפת
לי בבטן, הכל מת.
שבילים של אנשים שקופים מובילים אותי (בעצם לא כל כך שקופים,
עם ראש ורגליים, וגם חיוך) לבאבא, דרך מוזרה..
אני והנינג'ה בדרך לא דרך, רואים ולא נראים, מחליפים אבל לא
מילים.
איזה מזל, דווקא אני, בליווי צמוד של נינג'ה, ניסיתי לחשוב כמה
אנשים אני מכירה שהולכים לטיול עם נינג'ה אישי שומר עליהם.

שביל מתחיל, שביל נגמר ושביל מתחלק לשניים.. במה בוחרים?
נעמדתי לרגע, הסתכלתי הכי רחוק שאני יכולה, נשמתי מלא אויר
ואמרתי: "עוברים באמצע"!
פעם ראשונה בחיים שראיתי נינג'ה מפחד. לא ידעתי שנינג'ות
מעדיפות צדדים ולא אמצע. הלכנו בדרך הימנית. אני עם הפנים
מופנות שמאלה, מחפשת מחשבות זרוקות בצדדים שאפשר לאסוף.
שטיח לבן מציק לי בעין עם צורתו הלא אחידה, שטיח של אבנים,
אבנים משיש. בלעתי רוק של התעוררות קלה, כמו אחרי סצנה מעיקה
בסרט.
אותיות מסודרות דבקות במטרתן היו על כל אחד מהאבנים האלה. עולם
ומלואו מסתתר מאחורי כל אחת מהן.
הנינג'ה מתקשר ומנחה לי את העין. אני קשובה. מניחה לו להנחות.

התעוררתי.
ראיתי לנגד עיני אין ספור מצבות. חלקן גדולות חלקן קטנות,
מרובעות, עגולות, עם לב, עם חץ, עם כלום ועם המון.

ראיתי את אותם קברים, את הלבן הנצחי והקר הזה שעוטף אותם עם
השחור שמנסה להשתלט. (אף פעם אני לא אבין את המלחמה בין השחור
ללבן, אבל היא גם אף פעם לא תגמר - אז אין לי למה למהר).
הסתכלתי אולי נצח, או שככה היה נדמה לי, כאילו חיכיתי שמשהו
יקרה.. עד שהנינג'ה התקרב ואמר לי.."תחפשי את הנרות".
הרצתי את העיניים מהר, הלוך וחזור, חיפשתי נר דולק.

התעוררתי.
פקחתי את העיניים לאט לאט כדי לא להסתנוור וראיתי אור, שטיח
ענק פרוש לפני, אור עצום של אנשים מתים.
הרגשתי את החום שיוצא אלי
ו ה נ ח ת י  ל ו  ל ה כ נ ס  פ נ י מ ה  ו ל ע ט ו ף  א ו ת י
.
ו ו א ו . . .  
מוזר, פעם ראשונה בחיים אני מרגישה כזה חום והוא חום של מתים,
הכי חיים שיש.

ראיתי את עצמי עוברת מולם ורואה בבירור את האושר שיוצא להם
מתוך הנשמה, את השקט המדהים שעוטף אותם, את הנחת ונהחלה שחיכו
לה כל כך הרבה זמן...

סרט...