היא יושבת בחדר. לבדה. מחכה לו שיבוא.
היא מסתכלת מהחלון ורואה עננים מתקרבים, עננים שחורים שמבשרים
את בוא הגשם. בקרוב השמש תשקע והוא עדיין לא הגיע. היא קמה,
מרתיחה מים בקומקום ומציתה סיגריה, יושבת ליד שולחן ועוברת על
ערמת דואר שהצטברה בכמה ימים של ייאוש.
ואז, בין חשבונות לקטלוגים היא רואה מכתב, מעטפה לבנה קטנה,
מקומטת. היא מרימה את המכתב ולבה מחסיר פעימה. היא מזהה את כתב
היד,  כתב יד שמזכיר לה ימים אחרים, רחוקים, ימים טובים בהם
לעננים שחורים שמתקרבים הייתה משמעות אחרת, ימים שבהם לכל היה
טעם שונה, ריח שונה, ימים של אהבה.
היא מכינה קפה, לוקחת את המעטפה ומתיישבת בכורסא גדולה. מציתה
לעצמה סיגריה נוספת ופותחת את המעטפה ביד רועדת.
דף לבן כתוב בכתב צפוף, מעלה געגועים, והיא מתחילה לקרוא.

"אהובתי. אני כותב לך אחרי שורה של הרהורים לגבי מהות החיים,
אני מסתכל על השמיים ורואה עננים לבנים שמזכירים לי אותך, אני
רואה ילדות משחקות בשדות רחבים ונזכר בך, בחיוכך, בצמתך
הבהירה, בעינייך האוהבות, בתמימות וביופי, ואת חסרה לי כ"כ.
אני יודע שעזבתי ושברתי את לבך, ריסקתי את עולמך והותרתי אותך
לבדך. אני יודע שמישהו בא ואיחה את לבך השבור, החזיר את החיך
לשפתיך ואת הברק לעינייך, אני יודע שהוא לקח אותך, נתן לך בית
ואהבה, שנישאת לו.
עזבתי בלי לומר שלום, פשוט נעלמתי בלי לומר מילה. אני בעצמי
לא יודע למה. אני לא יודע, התשוקה לחופש ומרחבים הכניעה את
התשוקה אליך, אך אהבתי אליך לא נעלמה, היא התגברה והתעצמה.
אני מחכה לך כאן שתבואי אלי, רוצה לחוש שוב את עורך הנעים,
להריח אותך, את ריחך המשכר. להחזיק אותך בזרועותי ולא לתת לך
ללכת שוב, אני מתחרט בכל יום על שאיבדתי אותך. על שאיבדתי אהבת
אמת שכזו.
אני פה. מחכה, ואמשיך לחכות עד שתשובי. אהובתי"

צלצול טלפון. היא מרימה את עיניה הדומעות ובקושי רב מצליחה
להרים את שפורפרת הטלפון, זה הוא, גם היום הוא יאחר, כנראה
יגיע בשעת לילה מאוחרת, שלא תחכה, שתלך לישון. הוא ממהר מאוד,
אין לו זמן לדבר.
צליל הניתוק הקר מחזיר אותה בבת אחת למציאות. היא קמה והמכתב
נופל מידיה.
לא טוב לה, זה כבר זמן מה שלא עלה חיוך על שפתיה, שהניצוץ
בעינה כבה ואיננו עוד, שהימים החד-גוונים לא עושים טוב לנשמתה
הטועה, המיוסרת, המחפשת את שידעה בעבר.
בבת אחת היא מתעשתת, ניגשת לחדר השינה ומוציאה מזוודה גדולה
מרופטת, אוספת לתוכה בגדים בודדים, כמה חפצים אישיים, עוברת
מחדר לחדר בבית הגדול והריק שהיא איננה יכולה לקרוא לו בית,
ואוספת לחיקה את כל אשר היא אוהבת. סוגרת את המזוודה ומסתכלת
מסביב, תחשבי רגע על מה שאת עושה, אומר לה קול קטן והגיוני
בראשה, אך הלב אומר לה אחרת. ללב יש שפה משלו, הוא קורא לה
ללכת בעקבותיו, להקשיב לו , הוא אומר לה לעזוב
היא יוצאת מהדלת ונועלת אחריה, בלי להסתכל לאחור הולכת לכיוון
תחנת הרכבת, מוציאה את המכתב ומחזיקה אותו צמוד צמוד ללבה, הוא
מחכה לה  היא תמצא אותו, הקשר הרגשי החזק בינם לא דעך, היא
יודעת שהוא יודע שהיא תבוא אליו, היא לא תעמוד אדישה לנוכח
חזרתו לחייה.
היא עולה על הרכבת. בחששות, ופחדים שהיא יודעת שיצוצו בעתיד.אך
בפעם הראשונה מזה זמן רב היא חשה משהו שונה, תחושה שמקורה בלב
והיא מתפשטת בכל גופה בנועם,
היא מאושרת.