פרק א' - ימי הילדות - קבצן או מדען?

הם שיחקו קלפים על הספסל בשכונה, כאשר הופיע סמי שהיה כרגיל
שיכור, הלך וזמזם לעצמו שיר. פעם סמי היה נשוי, אבל אשתו עזבה
אותו עם הילדים ומאז הוא גר לבד.
סמי לא הספיק להגיע לאמצע החצר כאשר מאחת המרפסות נשמעה צעקה
של אישה:
"חזור לביתך! לך תעשה משהו מועיל! תסתכל על עצמך, איך אתה
נראה! בגללך הילדים מפחדים לצאת החוצה! אפילו הפרחים נובלים
ממך!" סמי עצר, הסתכל על האישה ונפנף לה באגרוף.
"נבלה!" צעקה האישה ונכנסה לבית.
"למה כל אחד מאשים את סמי בכל הצרות המשפחתיות שלו," חשב
יוני. "הוא הרי לא אשם בבעיות של האנשים, הוא לא עשה אף פעם
שום דבר רע. גם הילדים לא מפחדים ממנו, הוא דווקא נראה להם
משעשע. למה האנשים תמיד רוצים לשנות מישהו אחר במקום לשנות את
עצמם?"
סמי בינתיים המשיך בדרכו למרכז החצר. הוא ניגש לספסל ונשכב
עליו.
"אני אף פעם לא אהיה כמו סמי," אמר צביקה. "לא אעשה צחוק
מעצמי."
יוני הבין, שכאשר סמי שותה, הוא מכבה איזשהו מפסק בראש שלו,
מפסק שאחראי על רגשות כמו בושה, פחד ודאגות. ככה הוא מרגיש
הרבה יותר חופשי כי כאשר הוא שיכור, לא אכפת לו איך מתייחסים
אליו. "הלוואי והייתי יכול שלוט על המתג הזה אצלי, מתי שארצה,
בלי שאצטרך להשתכר בשביל זה," חשב יוני. ובאמת לא עברו הרבה
שנים עד שהוא למד לעשות זאת.
"רוצים לראות איך אני משיג ממנו כסף?" שאל עידן.
"בטח," אמר צביקה. הוא לא אהב את סמי במיוחד. הוא היה מאלה
שהוריהם אומרים שיש להתרחק מאנשים כמו סמי.
עידן ניגש לסמי, נגע קלות בכתפו, חיכה שסמי יסתכל עליו ואמר:
"סמי, תן לי שני שקל לגלידה."
סמי חייך, כך שאפשר היה לראות את שיניו הצהובות, הכניס את ידו
לכיס, הוציא שטר של עשרה שקלים והושיט אותו לעידן.
"קח ילד," אמר סמי וחייך שוב.
עידן לקח את הכסף וחזר במהירות לחבריו. יוני חשב שיש אנשים
כמו עידן שיודעים לעשות את הדבר הנכון בזמן הנכון, כך שיקבלו
את התוצאות שהם רוצים. "ברגע זה הכסף לא מהווה ערך עבור סמי
ואפשר להשתמש בזה, אולי זה נראה אנוכי אבל סמי לא יסבול מזה,
כי הוא לא רואה עכשיו בכסף הזה משהו חשוב," חשב יוני. "ככה
תמיד האנשים חיים, פעם משהו אחד נראה להם חשוב מאוד ופעם אחרת,
זה כבר לא חשוב בכלל ויש משהו אחר, הרבה יותר חשוב. רק חבל
שהאנשים לא שמים לב לזה, אולי אז היו יכולים להבין אחד את השני
טוב יותר".
יוני כבר מזמן וויתר על הנסיונות לספר את מחשבותיו לחברים
שלו, הוא הבין שהם לא אוהבים לחשוב הרבה על החיים. הם עושים
זאת, רק כאשר רע להם, וגם אז, רק מרחמים על עצמם.
"הם מעדיפים לעשות את מה שעושים כולם, לחזור על המילים
והמעשים של האנשים שהם רואים סביבם," הסביר לעצמו יונה.
"בואו למכולת. גלידה לכולם על חשבון סמי," קטע עידן את
מחשבותיו של יוני.
בדרך למכולת, יוני שאל את צביקה:
"למה אתה לא אוהב את סמי? הוא אף פעם לא עשה לך שום דבר רע."
"אמא שלי אומרת, שאסור לקחת דוגמא מאנשים כאלה, הם לא מצליחים
לעשות שום דבר בחיים שלהם."
יוני לא חשב שסמי לא יוצלח, הוא העריך את היכולת של סמי לא
לדאוג למעמדו בחברה. דבר שלא כל אחד היה יכול להרשות לעצמו. כל
אחד היה מדמיין לעצמו שהוא מרכז העולם ואף אחד לא רוצה שיסתכלו
עליו בצורה שונה. אף אחד לא רוצה להיות "זר".

בדרך הביתה יוני החליט לקצר ולעבור דרך השיחים, כדי לא להקיף
בניין ארוך שהיה בדרך. ברגע שעבר לצד השני של השיחים וכמעט קרע
את מעילו, נתקל בשלושה בריונים, הוא לא הכיר אותם בשמות, אבל
ראה אותם קודם.
"בוא לפה ילד," אמר בעל הפנים העקומות.
יוני שמע, שהוא היה הרבה פעמים במעצר ואפילו פעם אחת תקף את
אמו בגרזן. מרוב פחד, יוני כמעט איבד את הכרתו. המחשבות התחילו
להתרוצץ במוחו של יוני, הוא חשב להתחיל לרוץ, אבל הבין שהם
ישיגו אותו תוך שניות. אם יראה שהוא מפחד, הם יוכלו להתעלל בו
כמה שירצו, לכן יוני ניסה לעצור את מרוץ המחשבות בראשו ונזכר
בתרגילי המדיטציה שעשה בבוקר. זה עזר לו להירגע. הוא ניסה
לצעוד בבטחה וניגש אל הבריונים.
"מה השעה?" שאל בעל הפנים העקומות.
יוני הסתכל על השעון.
"חמש וחצי," ענה בקול קצת רועד.
הבריון תפס אותו ביד ומשך בכוח את השעון. הרצועה לא נקרעה, זה
מה שהציל את השעון, אבל יוני מייד חטף אגרוף בפרצוף. הכל התרחש
תוך שניות, כך שעד שיוני הבין מה קרה, הבריונים כבר התרחקו
ונעלמו בין השיחים. הם לא אהבו להתעסק עם מישהו הרבה זמן.
המכה לא הייתה כואבת, אבל הייתה תחושה חזקה של עלבון. הדבר
היחיד ששימח את יוני ברגע זה, היה השעון, שנשאר על היד. "למה
הם חושבים שיש להם זכות לעשות כל מה שהם רוצים," חשב. יוני
המשיך בדרכו הביתה. הוא לא הספיק לעכל עדיין את מה שקרה לו, כך
שלא ידע אם לשמוח או לבכות. יוני קינא קצת בבריונים, כי הם
העזו לעשות מעשים שהוא לא העז לעשות, אבל עם זאת הוא גם שם לב
שרובם נטולי שכל ועם קצת חוכמה ותכסיסים, אפשר לסובב אותם
מסביב לאצבע הקטנה.
ברגע שיוני נכנס הביתה, אמו ששמעה את דלת הכניסה, צעקה לו
מהמטבח:
"יוני, הכנת שיעורים? בוא לאכול."
יוני המשיך לחדרו. אלו היו השאלות הקבועות של אמו. היא גם לא
חיכתה לתשובה, בשבילה זה היה הרגל, הייתה צריך להראות שהיא
דואגת לבנה.
"כמה שהכל נראה טוב ובטוח, כאשר אתה בבית. לא צריך לפחד מאף
אחד, אולי... חוץ מעצמך," חשב יוני בהביטו בחלון. כאשר היה
קורה ליוני מקרה כמו היום, הוא היה מתייחס לזה כאל שיעור
שנותנים לו החיים, לא כאל עונש או פדיחה, אלא כאל עוד סימן
שהוא קיבל, שהיה צריך לעזור לו להבין מה גורם לאנשים להתנהג
בצורה זו או אחרת. הוא אף פעם לא היה נעלב, כי הבין שעלבון
נועד רק בשביל לגרום למישהו אחר להרגיש אשם או לגרם לעצמך
להרגיש מסכן ואנשים אוהבים כאשר מרחמים עליהם. הוא גם ידע שאף
אחד לא יכול להעליב אותו, כי הוא זה שבוחר אם להיעלב או לא.
יוני חזר למטבח והתיישב בכיסא. אמו נתנה לו צלחת עם מרק.
"למה אתה לא מכין שעורים וכל היום מסתובב בחוץ?"
"אני לא אוהב לעשות שיעורים," ענה יוני.
"אם לא תכין שיעורים, לא תוכל לעשות מבחנים ויהיו לך ציונים
נמוכים ואז לא תתקבל לאוניברסיטה. אתה כבר צריך לחשוב על
העתיד."
"אז את רוצה שעכשיו אני אלמד, כדי להתקבל לאוניברסיטה. אז אני
אלך לאוניברסיטה כדי שאוכל אחר כך לעבוד ואז אני אעבוד בשביל
הפנסיה? למה אני לא יכול לעשות משהו עכשיו בשביל עכשיו!?" אמר
יוני בנשימה אחת. "ככה כל החיים!? עכשיו לבזבז את כל הזמן
ולקרוע את התחת, כדי שיהיה לי נוח כאשר אזדקן? זאת המטרה
בחיים, בקריירה, בלימודים? אני מעדיף ליהנות עכשיו מהחיים ולא
לדאוג למה שיהיה איתי כאשר אזדקן! אני רוצה לחיות עכשיו  בשביל
עכשיו!"
האם הסתכלה בבהלה על בנה.
"אז את רוצה שאחיה עכשיו על פי התכנית שקבעתם לי לעשר השנים
הקרובות?" שאל יוני יותר בשקט.
"ככה תמיד חיים האנשים," ענתה. "אי אפשר אחרת, אתה הרי לא
רוצה להיות קבצן."
היא תמיד ניסתה לענות ליוני על השאלות שלו, אבל הרבה פעמים לא
היו לה תשובות מתאימות. למרות זאת, יוני גילה שאפשר גם אחרת.
אפשר לא להיות קבצן ולחיות חיים שונים.

פרק ב' - ארבעה בולים

עדיין היה חשוך, כאשר יוני התעורר. הוא מזג לעצמו תה והלך
לעשות מקלחת קרה. הוא שם לב שאחרי מקלחת קרה בבוקר, הוא מרגיש
שהראש שלו הרבה יותר צלול במשך היום.
הוא יצא מוקדם מן הרגיל לבית ספר, כי רצה להספיק להעתיק שעורי
בית בספרות.
בכתה ישבה שירלי וקראה ספר.
"עשית שיעורים בספרות?" שאל אותה יוני.
"כן," ענתה שירלי בלי להרים את עיניה מהספר.
"את יכולה לתת לי להעתיק?"
"כן," שוב אמרה שירלי והמשיכה לקרוא.
יוני עמד עוד כמה שניות ואמר:
"אז אולי תתני לי את המחברת?"
"בסדר," שירלי עזבה את הספר, הוציאה מהתיק את המחברת ונתנה
ליוני.
יוני ידע ששירלי תמיד מכינה שיעורים, לכן הרבה פעמים היה לוקח
ממנה להעתיק. יוני התיישב בשולחנו והתחיל להעתיק במהירות את
התשובות. הוא שקע בכתיבה ולא שם לב, איך הכתה התחילה להתמלא.
פתאום מישהו בעט בכסא שעליו ישב, מייד נשמעו צחקוקים מאחוריו.
עדיין נשאר לו להעתיק חלק מהתשובות והוא אפילו לא הרים את
ראשו, לראות מי זה הבדחן. כך הוא אימן את יכולת הריכוז שלו,
כדי ששום דבר לא יוכל להסיט את דעתו ממה שהוא עושה, אם אינו
רוצה בכך. אבל עדיין, גורמים חיצוניים היו מסיטים את דעתו
ממעשיו.
יוני סיים להעתיק את השיעורים אחרי שהצלצול לשיעור כבר צלצל.
המורה עדיין לא הגיע. יוני ניגש לשירלי ושם על השולחן את
מחברתה. היא עדיין הייתה שקועה בקריאה. יוני התפלא מהיכולת
שלה, לא לשים לב למה שקורה סביבה. הוא התיישב על הכיסא לידה.
שירלי בדרך כלל הייתה יושבת לבד. הוא התבונן במה שקורה מסביב
וחשב, מה יעשה אחרי הלימודים.
כעבור כמה דקות הגיעה המורה. שירלי סגרה את ספרה. יוני הספיק
לקרוא רק את שם המחבר, לפני ששירלי הכניסה את הספר לתיק. שמו
היה "ג. גורדג'ייף".
השיעור התחיל והמורה דיברה על חוקי ניוטון.
"שמעתי שמישהו מצא שחוקי ניוטון לא תמיד עובדים," אמר יוני
לשירלי.
"נכון, במהירויות הקרובות למהירות האור אי אפשר להשתמש בחוקי
ניוטון," ענתה שירלי. "חוקי הניוטון, הם מקרה פרטי של תורת
היחסות של אינשטיין".
"ככה זה גם בחיים," חשב יוני בקול. "לכל חברה, יש את הכללים
והחוקים שלה. כללים של חברה אחת, לא יעבדו בחברה אחרת, כי גם
התנאים וגם האנשים שם יהיו שונים. כמו שחוקי ניוטון, לא עובדים
בתנאים ששונים מהתנאים בהם הוגדרו. לכן כאשר בן אדם מגיע
למדינה חדשה, הוא צריך להסתגל לתנאים שלה ולמוסכמות של החברה
שם, כיוון שהוא חונך בתנאים שונים עם אנשים שונים מסביב. בדיוק
כמו חוקי ניוטון, שצריך לשנות אותם כדי שיהיו נכונים בתנאים
חדשים."
"אתה צודק, חוקים וכללים נחוצים, רק בשביל שיהיה קל לשלוט
באנשים. אדם חופשי הוא אדם מסוכן. הוא לא חי לפי הכללים של
כולם ואי אפשר לחזות כיצד יגיב במצב כלשהו. הוא לא חי על פי
נוסחה. לא כמו חוקי הניוטון, שאפשר לחשב. לכן אי אפשר לשלוט
באדם חופשי," הסבירה שירלי.
"ואת החוקים מחדירים לראש של האנשים עוד מהילדות. כבר מהילדות
משעבדים את האדם למוסכמות החברה," הוסיף יוני.
"בגלל זה, מי שלא מתנהג כמקובל, מכניסים אותו לבית משוגעים,"
המשיכה שירלי את הרעיון. "אבל המשוגעים, הם האנשים שחיים
בחופשיות האמיתית. תנסה להתנהג כמו משוגע. לא נוח, נכון? כי
אתה תלוי בתדמית שלך ואתה מתנהג, כמו שאמא שלך לימדה אותך,
תגיד לה תודה, שעשתה אותך לעבד המוסר. בעבר, כדי לשעבד מישהו,
היו קובלים אותו בשרשראות וקושרים בחבלים, היום קושרים את האדם
בעזרת מוסר חברתי ואילוזיות לגבי החיים."
שירלי לקחה את המחברת שבה כתבה, שמה אותה באמצע השולחן ופתחה
מהסוף. בין העמוד האחרון לכריכה, היו ארבעה בולים גדולים,
מרופטים וישנים. שניים היו עם תמונות של מבנים עתיקים ושניים
עם תמונות של מטבעות, שיוני לא הכיר.
"מה זה?" שאל יוני.
"אלה?" שירלי הצביע על הבולים. "אלה בולים," אמרה וסגרה את
המחברת.
"אני רואה שאלה בולים, אבל למה הבאת אותם לפה?"
"בשביל שייקה," ענתה שירלי.
שייקה היה אספן ידוע בכיתה. היה אוסף כמעט כל דבר. בילדותו
אסף פחיות, אח"כ אסף פקקים נדירים, הוא אסף קטעי עיתונים ישנים
ואפילו מברקים. פעם הוא אף ניסה לאסוף פרפרים. את אוסף הבולים
שלו, הוא קיבל מאביו וכל הזמן היה ממלא אותו בבולים חדשים.
"מה פתאום את מביאה לשייקה בולים?" שאל יוני.
"כי הוא משלם עליהם."
יוני לא ידע כמה עולים בולים ובמיוחד בולים ישנים. הוא אפילו
אף פעם לא קנה בולים בדואר כדי לשלוח מכתב.
"בכמה את הולכת למכור לו אותם?"
"את ארבעתם במאה שקל," ענתה שירלי.

בהפסקה הגדולה יוני הלך לחפש את חבריו מהכיתה המקבילה. הוא לא
מצא אותם, חזר לכיתה ונשכב על השולחן.  אחריו נכנסו גיל וצחי
עם כדור סל והתחילו לכדרר ולזרוק את הכדור בכתה. יוני עקב
אחריהם במבט משועמם. לאחר כמה דקות של כידרורים והפלת כסאות
בכדור, הם הבחינו ביוני ששכב על השולחן. הם נעמדו משני צידי
השולחן והתחילו לזרוק את הכדור מאחד לשני מעל יוני.
"עכשיו נראה אותך מתרומם," אמר צחי ליוני.
"אין לו אומץ, סתם פחדן," אמר גיל.
הם המשיכו לזרוק, עד שבאחת הזריקות יוני הרים את רגלו, הכדור
פגעה בה ואף לכיוון החלון. נשמע קול של זכוכית מתנפצת והשתרע
קול דממה בכיתה. כולם הסתכלו על החלון, אחר כך על יוני , ואז
על צחי וגיל.
"זאת אשמתו, הוא האחרון שנגע בכדור," אמר צחי, כאשר הוא מצביע
על יוני.
מישהו רץ לקרוא למנהל.
"אתם זרקתם את הכדור עלי," ניסה להתגונן יוני.
לאחר בירור לא ממושך בחדר המנהל, הוחלט שיוני ישלם עבור החלון
השבור וצחי וגיל יקבלו מכתבים לתיק האישי. יוני שב לכיתה.
השיעור כבר התחיל. הוא התיישב ליד שירלי.
"עכשיו אני צריך לשלם על החלון השבור," אמר יוני לשירלי ועשה
פרצוף עצוב.
"תפסיק להתבכיין,  תעשה משהו בשבילי ואני אעזור לך," אמרה
שירלי.
"איך את תעזרי לי? תשלמי במקומי? את בעצמך מוכרת בולים במאה
שקל."
"רואה את המעיל הזה?" שאלה שירלי.
על גב הכיסא שלה היה תלוי מעיל עור.
"כן," יוני לא ראה אותו בשיעור הקודם.
"קניתי אותו בהפסקה אצל מישהו, בכסף שקיבלתי משייקה."
"איך זה אמור לעזור לי? את רוצה לתלות אותו במקום הזכוכית
השבורה?"
"לא," צחקה שירלי.
היא עשתה פנים רציניות ואמרה:
"אתה תמכור אותו. הוא עולה לפחות ארבע מאות שקל במצבו. מקורי,
ישן, אבל נראה כמו חדש."
"איך אני אמכור אותו? למי?"
"אתה מכיר את גיא?"
גיא היה ראש המאפיה של השכונה. אף אחד לא אהב להתעסק אתו.
"כן. הוא גר בבניין, מולי," אמר יוני.
"מצוין," חייכה שירלי. "היום בשש בערב הוא יחכה למעיל הזה ליד
המזרקה. אתה תבוא לשם, תביא לו את המעיל ותיקח ממנו את הכסף.
אני אפגוש אותך שם בשש וחצי. אמרתי לו, שאשיג לו מעיל חדש בחצי
מחיר."
יוני לא רצה להתעסק עם גיא. אבל בגלל שהיה זקוק לכסף ולא רצה
לספר להוריו על החלון, הסכים לעסקה.

פרק ג' - האם הלב שלי מדבר?

יוני ישב ובהה בחלון. "למה הייתי צריך להסתבך עם המעיל הזה",
חשב. המעיל היה תלוי על קולב, בחדר שלו. הוא בקושי הצליח
להכניס אותו הביתה בלי שההורים יראו. לא רצה שאלות מיותרות.
עכשיו היה צריך להוציא אותו מהבית. הוא יצא מהחדר לראות מה
עושים הוריו. אביו ישב בסלון ובהה בטלוויזיה. אמו הייתה במטבח.
יוני שב לחדר והכניס את המעיל לקופסת קרטון ריקה שהייתה בחדר,
על המעיל זרק כמה ניירות ודפים ריקים שתלש ממחברות. הוא יצא
לסלון ופתח את דלת הכניסה.
"לאן אתה הולך?" שאל אביו. הוא הסתובב לכיוון יוני ומבטו נפל
על הקופסה. "ומה זה הדבר הזה ביד שלך?"
"זאת אהה.. קופסה.. עם ניירות. אני הולך לזרוק אותם."
אביו עשה פרצוף, מלמל משהו והסתובב חזרה לטלוויזיה. יוני יצא
מהר החוצה וסגר אחריו את הדלת.
יוני הלך לכיוון המזרקה. בראשו עברו מחשבות, כיצד יבקש מגיא
את הכסף עבור המעיל. הוא אף פעם לא מכר שום דבר בעבר והיה לו
מאוד לא נוח לבקש כסף. "אני אתחיל מ-500", אמר לעצמו יוני,
"צריך להתווכח אתו על המכיר, הוא בוודאי ינסה להוריד כמה
שיותר. בכמה שירלי מצפה שהוא יקנה אותו?". יוני לא שם לב איך
הגיע למזרקה. השעה הייתה חמישה לשש. יוני התיישב על אחד
הספסלים והתבונן במים הזורמים במזרקה. הוא שם לב שכאשר הוא
מתבונן במים הזורמים, הוא נרגע, וגם לא משתעמם,  הוא הרגיש
שיכול להתבונן במים שעות.
כאשר יוני הסתכל שוב על השעון השעה הייתה כבר שש וארבע דקות.
הוא קם, עשה סיבוב מסביב למזרקה ואז ראה את גיא מתקרב. יוני לא
ידע אם גיא יודע את מי הוא צריך לפגוש, לכן יוני חיכה עד שגיא
יתקרב קצת ונפנף לו ביד. גיא ניגש אל יוני.
"לא ציפיתי לראות אותך פה," אמר גיא.
"גם אני עד היום בבוקר, לא ידעתי שאהיה פה."
"איפה המעיל?"
יוני הוציא מהקופסה את המעיל והושיט לגיא. גיא לקח את המעיל,
סובב אותו ביד, הסתכל על התפרים, בדק את הכיסים ולבש אותו.
"כמה אתה רוצה בשבילו?" שאל גיא.
יוני חשב קצת ואמר:
"ארבע מאות חמישים."
"גיא הוציא כסף מכיסו, ספר את הסכום ונתן ליוני."
"שמור על עצמך," אמר גיא, הסתובב והלך.
"זה היה קל," חשב יוני. "אפילו קל מדי. כנראה שגיא מכבד את
עצמו יותר מדי ולא יכול להדמות למישהו מהשוק שמתווכח על מחיר.
יש לו עקרונות. אם היה חושב שהמחיר גבוה מדי, לא היה לוקח".
הסביר לעצמו יוני. הוא החביא את הכסף עמוק בכיס והתיישב על
הספסל מול המזרקה. קול רשרוש המים הפנט אותו. הוא לא ראה ולא
שמע את המתרחש סביבו. כל קולות הרקע נעלמו. הוא ישב ובהה במים
הזורמים. הוא היה שרוע בשקט מוחלט, כאילו מישהו תלש אותו
מהחיים בכדור הארץ וזרק אל הלא כלום.
מישהו הניח יד על כתפו של יוני.
"מרגיע. נכון?" נשמע קולה של שירלי.
"אהה," אמר יוני בלי להפסיק להסתכל על המים.
"כאשר אתה נותן למים לסחוף את תשומת הלב שלך, הראש שלך ריק
ממחשבות. שמת לב לזה?" שאלה שירלי.
"עכשיו שמתי לב.  אחרי שאמרת," יוני הסתובב והסתכל על שירלי.
היא חייכה.
"בוא נלך אלי," אמרה.
יוני לא ידע איפה היא גרה עכשיו. שירלי למדה עם יוני עד כתה
ג', אחר כך עזבה עם ההורים. היא הופיע שוב, רק לפני כחצי שנה,
בתחילת התיכון. אף אחד לא ידע איפה היא למדה בתקופה הזאת. היא
בעצמה לא סיפרה והאחרים לא שאלו. היו כל מיני שמועות בבית ספר.
היו כאלה שאמרו, שבגלל העבודה של הוריה, נסעו לחו"ל לכמה שנים,
אחרים אמרו שהיו להם חובות והם ברחו כדי לא לשלם, היו אפילו
כאלה שחשבו שהוריה של שירלי היו מרגלים ולכן כל המשפחה גורשה
מהארץ.  שירלי הייתה מאוד יפה,
הבנות בכתה קנאו בה, אלה שלא קינאו, לא רצו להתקרב אליה, היא
הייתה שונה, הי תמיד יצרה תחושה של בטחון סביבה, תחושה של בן
אדם שיודע מה הוא עושה ולמה. החברים שלה היו הרבה יותר מבוגרים
ממנה, לפעמים באו לקחת אותה מביה"ס במכוניות יקרות ונדירות. אף
אחד לא ידע מה היא עושה בזמן הפנוי מלימודים.
כבר התחיל להחשיך, הם הלכו דרך חורשה של עצים. לפניהם היה גן
שעשועים עם ארגז חול, כמה מגלשות ושתי נדנדות שאחת מהן הייתה
שבורה. בארגז חול שיחקו ילדים, האמהות שלהם ישבו ליד, על ספסל
ודיברו. פתאום אחד הילדים יצא מארגז החול ורץ לכיוון המגלשה.
"דני, אל תלך לשם!" צעקה אמו של הילד. "תחזור מיד!"
הילד לא הקשיב לה. היא קמה, תפסה אותו והחזירה לארגז החול.
"אתה עוד קטן, שם," הסבירה לו אמו והצביע על המגלשה. "זה
בשביל ילדים גדולים."
"כנראה שהילדים האלה כבר לא יוכלו להתפתח בצורה נכונה," אמר
יוני לשירלי. "הילד רק התחיל את חייו, כבר מגבילים אותו.
אוסרים עליו לצאת מארגז חול. כמו פושע שחייב להישאר בכלא. כמו
כלב שהוציאו לטיול והאמא שלו, בטח חושבת שעושה לו טוב, שהיא
מגנה עליו. היא לא נותנת לו להיות עצמו. רוצה שיחייה על פי
רצונה. בוודאי כבר הכינה לו תוכנית חיים לכמה שנים טובות. היא
רוצה להפוך אותו למכונה שפועלת על פי 'התוכנית של אמא',"
המחשבה הזאת הרגיזה את יוני. "כך תגדל רק ילד מפוחד. ילד שמפחד
לעשות טעויות בחיים שלו."
שירלי חייכה. "אתה חושב בכיוון הנכון, אבל הניסוח שלך קצת
צולע."
"אני אף פעם לא אתייחס ככה לילדים שלי," אמר יוני.
"אז איך?" שאלה שירלי. "איך אתה תגדל את הילדים שלך?"
"אני עוד לא יודע," הודה יוני "אולי את יודעת?"
"יש דרך, איני יכולה להסביר לך אותה עכשיו, אתה תצטרך ללמוד
את האדם, ללמוד את התהליכים הקורים באנשים. אז תוכל למצוא את
הדרך הזו בעצמך. בינתיים אספר לך סיפור קצר, על מה שקרה
לאנשים.
שירלי התיישבה על ספסל, מתחת לעץ גדול. יוני התיישב לצידה
והתכונן להקשיב לה. הוא לא רצה לפספס אף מילה שלה, כי הבין שיש
לה איזשהו ידע שהוא מעבר לדברים הרגילים שמלמדים בבית הספר או
בחוגים שונים. הוא הרגיש שיש בה משהו נסתר, אבל עדיין לא היה
ברור לו מה זה.
"בעבר האנשים ידעו להקשיב לקול הלב שלהם," התחילה שירלי. צל
העלים שיחק על פניה ויצר צורות מרקדות. היה בהן משהו שטני. "כל
אדם נולד עם היכולת להקשיב ללב שלו. עברו שנים ובגלל צורת
החיים, האנשים שכחו שהם יודעים להקשיב ללב שלהם וכל תינוק
שנולד, עם הזמן היה שוכח שהלב שלו מדבר אתו. היום אנחנו שומעים
על אנשים שהולכים בעקבות קול הלב שלהם, רק בסיפורים ובאגדות,
אבל זה אמיתי לחלוטין, רק צריך להיזכר שאנחנו יודעים לעשות
זאת. תינוק שנולד, יודע להקשיב רק ללב שלו. הוא עומד לפני
משימה חשובה - ללמוד את העולם בו הוא עומד להעביר את חייו. הוא
רואה משהו ומושך את היד בשביל לגעת, זו דרכו לגלות את העולם
הסובב אותו. "לא! אסור!" מהדהד קולה של אמא והוא מקבל טפיחה
קלה על היד. התינוק מופתע, למה הוא צריך להקשיב לקול של אמו
ולא לקול של הלב שלו? האם ליבו טעה? ליבו אמר לו שעליו לחקור!
לגעת בעולם הנפלא הזה! לגלות את הסודות הטמונים בו! מה, אמא לא
יודעת זאת? התינוק כבר למד ללכת, הוא מגיע לסלון ורואה אגרטל
צבעוני עם פרחים. הוא מתקרב אליו, טופס ביד אחת את הפרחים, ביד
השניה טופס באגרטל ומתחיל לנענע אותם. מישהו לוקח אותו על
הידיים ומרחיק מהאגרטל. "אל תיגע בזה, זה יכול להישבר ואתה
תפצע," נשמע קולו של אבא. הילד מופתע. הקול של ליבו אמר לו שרק
כך יוכל להתפתח, שרק כך יוכל להכיר תחושות חדשות שאתן יעביר את
חייו. האם התחושה שתלווה אותו בחיים בגלל זה תהיה הפחד מאבא?
שהוא יטעה במעשיו וזה יכעיס את אבא? האם ככה תינוק צריך להתחיל
את חייו? ליבו אומר שזו הדרך ללמוד את הדברים המקיפים אותו
בעולם חדש זה. זהו שיר הלב ששומע כל תינוק. האם ההורים לא
יודעים זאת? הם רוצים שהתינוק יפסיק לשמוע לליבו וישמע רק להם?
התינוק עכשיו עצוב. כנראה שליבו טועה והוא צריך להקשיב לקולם
של אחרים. הוא כל הזמן שומע - "לשם אל תלך!", "אל תיגע בזה!",
"זה לא בשבילך ידידי הצעיר", "אל תעמוד כאן". עם השנים הילד
מפסיק את הניסיונות להקשיב ללב שלו, לקולו הפנימי שמנחה אותו.
הוא מתחיל להקשיב לקולם של אחרים כהנחיה למעשיו. עכשיו הוא
יודע מה מותר ומה אסור, ולא כי קולו הפנימי אמר לו כך אלא בגלל
שכך אומרים האחרים, אלו החוקים של העולם בו הוא חי. הוא יהפוך
לתוצר של החברה, של הוריו, של הכללים הסובבים אותו. הוא כבר
מזמן הפסיק את הניסיונות להקשיב ללבו. עכשיו הוא מקשיב רק לאמא
ואבא. מדי פעם הלב מזכיר לו שהוא קיים. הלב שר את השיר שלו,
אבל קהל היעד אינו קיים עוד. קהל היעד חי עכשיו על פי חוקים
אחרים." סיימה שירלי את סיפורה.
הם שתקו כמה דקות. יוני היה צריך לעכל ולסדר במוחו את הדברים
ששמע.
"אז מה יוצא?" שאל יוני. "אנחנו עושים בחיים שלנו רק הדברים
שלימדו אותנו לעשות? אנחנו חוזרים על דברים שאחרים עושים? וזה
לא באמת מה שאנחנו רוצים לעשות?"
"כן, אנחנו רק חוזרים על דברים של אחרים, כמו שאמרת. והבחירה
שלנו היא רק מתוך מה שלימדו אותנו. וזאת לא בחירה עשירה
במיוחד."
"אני מבין את זה, אבל קשה לי לראות כיצד זה בא לידי ביטוי
בחיי היום יום. מה אני עושה עם כל ההבנה הזאת?"
"זה בגלל שאתה רגיל לחיים הרגילים שלך ועדיין אינך יודע מה
עוד אפשר לעשות. כיצד להפוך חיים ליצירה," שירלי קמה, הסתכלה
סביב. היה כבר כמעט חושך מוחלט. בוא נמשיך ללכת אלי הביתה,"
אמרה והתחילה ללכת. יוני ישב עוד כמה שניות ורץ להשיג את שירלי
שהספיקה כבר להתרחק כמה עשרות מטרים.
"אם תלמד לחשוב בצורה נכונה ולראות את החיים בצורה נכונה,
תוכל בקלות בעזרת ארבעה בולים ישנים לתקן חלון ולהישאר עם כסף
בכיס," אמרה שירלי והתחילה לצחוק. "החיים גם מצחיקים. מאוד
מצחיקים."
"

פרק ד' - למה מחשבות מעייפות?

"כאן אני גרה," אמרה שירלי והצביע על בניין קומות חדש.
יוני ספר שש קומות. הם היו באחת השכונות החדשות בקצה העיר.
בחניה ליד הבניין היו רק כמה מכוניות.
"כנראה שעוד לא כל הדיירים נכנסו," חשב יוני. ליד הכניסה היו
2 ספסלים חדשים מעץ. הם עלו במעלית לקומה השנייה.
"תחלוץ נעליים," ביקשה שירלי מיוני אחרי שנכנסו לדירה. "אני
שומרת פה על הנקיון."
על הרצפה בסלון היה שטיח גדול. יוני נכנס והתיישב על הספה.
"מה תשתה?" שאלה שירלי. ונעלמה במטבח.
"תה," צעק לה יוני.
לפניו עמדה טלוויזיה גדולה. הוא התבונן בחדר סביבו. היו שם
כמה עציצים גדולים, מערכת סטריאו וכמה מדפים עם ספרים.

שירלי נכנסה לסלון עם שתי כוסות ושמה אותם על שולחן קטן לפני
יוני. מהכוסות נדף ריח שהתפשט בכל החדר. ריח נעים ומשונה שנראה
ליוני קצת מוכר ויחד עם זאת, ריח שהוא מעולם לא הריח קודם.
הכוסות לא היו שקופים, כך שלא היה ניתן לומר, מה יש בפנים.
"מה זה?" שאל יוני.
"תה. כמו שביקשת," ענתה שירלי.
"מתכון סודי מיוחד?" שאל יוני, כאשר הוא מנסה להיזכר של מה
הריח הזה.
"פשוט תה," שירלי חייכה חיוך תחמני. "עם כמה תוספות," שירלי
ערבבה את התה שלה בכפית. "תן לו כמה דקות שיתקרר."
יוני הסתכל על השעון ושאל:
"איפה ההורים שלך? עובדים עד שעה כזו?"
"הם לא כאן", השיבה שירלי קצרות. "הם בארצות הברית".
"מתי הם חוזרים?" שאל יוני.
"חוזרים לאן?" שאלה אותו שירלי בחזרה. "הם גרים שם."
"אז את גרה כאן לבד?"
"כן. הרבה יותר קל לגור לבד. חבל שרבים לא מבנים זאת."
יוני היה קצת מופתע מתשובה כזאת. הוא לא הכיר אף אחד שלמד
בבית ספר וגר לבד. זה נראה חסר כל הגיון. למה להקשות את החיים
אם אפשר לגור עם ההורים, שעושים בשבילך הכל.
"אבל מי משלם על הדירה וכל החשבונות..."
"אני. לא מכירה מישהו שירצה לעשת זאת בשבילי," שירלי חייכה.
"אז את עובדת?"
"לא במובן שאתה מבין זאת. אני מרוויחה כסף."
"איך?" שאל יוני. פניו הביעו רתיעה בעקבות המחשבות שעברו
בראשו. חוץ מזה, הוא חשב שלהרוויח כסף זה בכלל לא פשוט בגיל
כזה. צריך הרבה זמן בשביל לעבוד וגם מקצוע טוב בשביל משכורת
גבוהה, זה לפחות מה שתמיד לימדו אותו הוריו. הוא נזכר באמא שלו
אומרת -"יוני, תלמד, יהיה לך מקצוע טוב, תשתלב בחברה טובה
ותרוויח הרבה כסף. אז תהיה חופשי," זה לא סוג החופש שהוא רצה.
הוא נמשך אל הדברים שמעבר לחיים הרגילים. הוא לא רצה להיות
דוגמה טיפוסית של אדם מצליח. הוא חיפש סוג אחר של הצלחה.
"אתה תראה את זה בסוף השבוע," החיוך של שירלי הפך לתחמני עוד
יותר. "יהיה לך תפקיד ראשי," שירלי ציחקקה. "תשתה את התה שלך
לפני שהוא יתקרר ואל תחשוב יותר מדי. המחשבות שלך גורמות לערפל
בחדר."
יוני לגם מהתה. היה לו טעם משונה. קצת שורף, קצת מתוק.
"אז מה אתה רוצה להיות בעתיד?" שאלה שירלי. כאילו קוראת את
מחשבותיו.
"אני רוצה להיות בן אדם אמיתי. לשלוט ברגשות ובמחשבות שלי ולא
לתת להם לשלוט בי."
שירלי ניגשה למערכת הסטריאו והדליקה מוסיקה של שנות השישים,
עשתה כמה צעדי ריקוד והתיישבה חזרה. "לשלוווט במחששבווות,"
אמרה בקול מפחיד. "רעיון נחמד, בטח יש לך גם דרך לעשות זאת,"
אמרה שירלי בסרקאזם.
"יש כמה תרגילים שעוזרים," אמר יוני.
"אז בוא, תלמד אותי. הגיע הזמן שגם אני אלמד ממך משהו."
"או קי," אמר יוני. "תעצמי את העיניים ותעקבי אחר המחשבות
שלך."
"בסדר," אמרה שירלי. "אני עוקבת."
"אל תדברי. רק תעשי את מה שאני אומר לך. עכשיו תמשיכי לחשוב
את המחשבה שאת חושבת ואל תתני לה להתחלף במחשבה אחרת. כל פעם
שאת שמה לב שהתחלת לחשוב על משהו אחר, תחזרי למחשבה הזאת
ותמשיכי לחשוב אותה. כל פעם שהיא בורחת, את תופסת אותה בזנב
ומחזירה. המוח שלנו לא אוהב לחשוב הרבה זמן על משהו אחד, הוא
חייב להחליף מחשבות. אל תתני לו, תחזרי כל הזמן למחשבה שבחרת,"
יוני גם ניסה להחזיק מחשבה אחת בראש, ולא לתת לה לברוח. "זה
התרגיל הראשון," הוא המשיך. "עכשיו, מה שאת עושה, את לא נותנת
לשום מחשבה להישאר בראש. כל מחשבה שבאה, את מגרשת אותה. פשוט
מפסיקה לחשוב אותה ועוברת למשהו אחר. זה לא קל."
"נחמד," אמרה שירלי ופתחה את עיניה לאחר כמה דקות. "אז מה אתה
רוצה לעשות עם כל זה?"
"אני רוצה לשלוט בחיים שלי ולא רוצה שהחיים ישלטו בי," ענה
יוני. "איני רוצה לזרום עם הזרם כמו רוב האנשים, לא רוצה גם את
'התוכנית של אמא' ולא בגלל שהיא לא טובה או לא נכונה, אלא,
בגלל שזאת תוכנית ואני רוצה שכל דבר שאני עושה יהיה בחירה
מודעת שלי ולא משהו שבחרו עבורי עוד לפני שנולדתי, כמו המסלול
הרגיל - גן, בית ספר, צבא, אוניברסיטה, חתונה, ילדים, פנסיה,
בית קברות."
"אני שמחה," אמרה שירלי. "אתה כבר מבין באיזה גהינום אתה
נמצא. עכשיו נשאר רק לעשות את הצעדים הראשונים בשביל לצאת
ממנו. ותאמין לי, כאשר תצא ממנו, תגלה עד כמה האנשים שאתה
מכיר, חברים שלך, אפילו הוריך, אינם יודעים את המתרחש וכיצד
צריך לחיות באמת את החיים האלה. תדע שלא קל לצאת מהגהינום, כי
הוא מאוד נוח, נעים ומושך אותך חזרה. אל החיים הסטנדרטיים,
הנוחים."
שירלי הסתכלה על יוני. הוא שתק וציפה שהיא תגיד משהו. "אתה לא
ממהר הביתה, נכון?" היא שאלה.
"לא כל כך," הוא ענה.
שירלי לקחה את הכוסות של התה והלכה למטבח. יוני נשאר לשבת על
הספה. הוא היה קצת עייף ורצה לישון. "אני מתעייף ממחשבות," חשב
יוני. "אני לא מרגיש שהגוף שלי עייף. תחושת העייפות קיימת רק
בראש." יוני שם לב שהמחשבות גוזלות המון אנרגיה, אבל הוא לא
תיאר לעצמו איך אפשר לא לחשוב, כדי לא להתעייף.
שירלי חזרה מהמטבח עם התה המיוחד שלה. יוני סיפר לה מה הוא
חושב על עייפות.
"אני רואה שהחלטת לקחת את עצמך בידיים," אמרה שירלי. "אתה רוצה
לדעת את כל הסודות  ולהפוך לסופרמן?" שאלה בצחוק.
"כן, בדיוק. סופרמן - זאת המילה. בן אדם עם כשרונות מיוחדים,
מישהו שיודע מעבר לדברים הרגילים שאדם 'צריך' לדעת." אמר יוני
בשמחה.
"רק תזכור שהשכל והדמיון, הם האויבים שלך, אם אתה לא יודע
להשתמש בהם." אמרה שירלי.
"אבל למה הם גורמים לי להתעייף?" שאל יוני.
"זה פשוט מאוד. אתה מתכנן פגישה חשובה לערב. במשך כל היום,
הפגישה לא יוצאת לך מהראש. אתה מריץ בדמיון שלך את התסריט של
הפגישה, שוב ושוב בוואריאציות שונות. אתה בוחן, מה כדאי לך
להגיד במקרה זה או אחר ואיך האדם שאתו אתה נפגש יגיב, שים לב,
אינך יכול לדעת איך הוא יגיב באמת, אתה מתאר לעצמך איך אתם
מדברים, מה הוא אומר לך ומה אתה אומר לו. אתה חוזר על זה ומנסה
תסריט שונה, תסריט שבו היית אומר לו דברים אחרים והוא היה מגיב
אחרת, אתה עושה את זה הרבה פעמים, מנסה למצוא את המצב
האידיאלי, לבנות בראש שלך את הפגישה האידיאלית שתוביל לאן שאתה
צריך." שירלי עצרה לכמה שניות, הסתכלה אם יוני מבין אותה
והמשיכה:
"אתה חי את הפגישה בראש שלך, לפני שאתה חי אותה במציאות. עם
במציאות, הפגישה עוברת פעם אחת, הרי שבראש שלך, היא עוברת
עשרות, מאות ואף אלפי פעמים. זה נעשה אוטומטית, לפני כל דבר
שאנחנו עושים באמת, אנחנו עושים את זה בראש ואי אפשר לומר
שבדמיון זה לא באמת, כי אתה מרגיש את אותם הרגשות, זה יכול
לגרום לך לאמוציות, כאילו שזה מתקיים באמת."
יוני פתח את הפה, כדי להגיד משהו. שירלי קטעה אותו בהרימה את
ידה והמשיכה:
"בשביל לעבור סיטואציה פעם אחת, הגוף שלך צריך לבזבז כמות
מסוימת של אנרגיה בשביל תהליך החשיבה, בשביל יצירת הרגשות שאתה
מרגיש באותו הרגע, בשביל מחשבות אסוציאטיביות שיבואו בעקבות
הרגשות ועוד בשביל כל מיני דברים. עכשיו תאר לעצמך, שכאשר אתה
מדמיין לעצמך את הפגישה שלך, אתה כאילו עובר אותה במציאות
והגוף שלך שוב מבזבז את אותה כמות האנרגיה אבל פי עשרות מאות
או אלפים, כי בדמיון, את הפגישה שלך או כל סיטואציה אחרת עברת
המון פעמים. זה מאוד מעייף, כאילו לחיות רגע אחד הרבה פעמים.
זו התוצאה של להריץ תסריטים בראש. לא חבל על האנרגיה?"
יוני נזכר, איך נפגש היום עם גיא, איך חשב מה יגיד לו ואיך
ימכור לו את המעיל. הוא הבין שמכר את המעיל עשרות פעמים
במחשבות שלו עוד לפני שמכר אותו במציאות. "אם הייתי מוכר את
המעיל רק במציאות, הייתי יכול לחסוך הרבה אנרגיה שבזבזתי
ולהשתמש בה למשהו חשוב יותר." הסביר לעצמו יוני.
"אם זה קורה אוטומטית, איך אני יכול לשלוט בזה?" שאל יוני.
"בינתיים, אתה לא יכול לעשות הרבה," השיבה שירלי. "זו דרכם של
האנשים להשתמש בשכל שלהם. הם קוראים לתהליך הזה חשיבה ואתה עוד
לא יודע לחשוב בצורה שונה. מה שאתה יכול לעשות, זה לתפוס את
עצמך כל פעם שאתה מתחיל להריץ בראש תסריטים של מה שאתה הולך
לעשות. ברגע שתפסת את עצמך עושה את זה, תתבונן. תתבונן במחשבות
שלך, פשוט תעקוב אחריהן. אתה תגלה משהו מאוד מעניין. כאשר תוכל
לעשות את זה טוב, אני אראה לך טכנולוגית חשיבה שונה ממה שאתה
מכיר עכשיו, אז לא תצטרך לחשוב בצורה המכנית הפרימיטיבית, כמו
רוב האנשים, לא תצטרך להריץ תסריטים בראש. אם תרצה, תעשה את זה
רק בשביל הכיף. הרי רצית להיות סופרמן!" אמרה שירלי בהנאה
וחייכה.
יוני היה מופתע מהידע שהיה לשירלי על דברים פשוטים שאחרים כמעט
לא חושבים עליהם. הוא החליט שמהיום יתחיל ללמוד את עצמו בכל
סיטואציה שיימצא בה.
יוני נזכר שעדיין לא נתן לשירלי את הכסף שקיבל מגיא. הוא הוציא
את הארנק והתחיל לספור את הכסף.
"תשאיר אותו אצלך," אמרה שירלי. "תשלם תמורת החלון כמה שצריך
ועם השאר אני אגיד לך מה לעשות.
יוני הכניס את הארנק חזרה לכיס.
"עכשיו לך הביתה," אמרה שירלי בקרירות. מצב הרוח הטוב שלה,
נעלם כלא היה. זה גרם ליוני להרגיש לא בנוח.
שירלי לא אמרה יותר מילה. פשוט עמדה ליד הדלת וחיכתה שהוא יצא.
יוני התלבש ויצא החוצה.
הוא ירד במעלית, תוהה, מה גרם לשינוי החד בשירלי. הוא לא מצא
את הסיבה, אף פעם לא ראה שמישהו משתנה ככה בפתאומיות.
בחוץ היה קר ולח. יוני החליט לרוץ כדי להתחמם ולהגיע מהר יותר
לביתו.