נכתב לאחר קריאה של "ככה זה, עדיין לא נגמר" של אדוה כהן.
מוקדש לה, למרות ובגלל הכל, באהבה.
(למרות שהוא לא ממש אופטימי...)


היא לא היתה ילדה לא רגילה. היא היתה סתם עוד אחת. 'קטנה
וקומפקטית' מישהו הגדיר אותה פעם. קטנה וקומפקטית...

לעומת הרגילות שלה, החברות שלה היו מעניינות הרבה יותר. נדמה
היה כאילו הן דאגו כל הזמן לגרום לחיים שלה להיות הרבה יותר
מעניינים על ידי הצלתן מכל הבעיות שדאגו להיכנס אליהן.
לכל אחת מהן היתה איזו קפריזה אחרת. לכל אחת מהן קרה משהו אחר
ששיגע אותה יותר ויותר. היא הרגישה שאם עוד מישהו אחד יבוא
ויספר לה משהו בסוד, היא תתפוצץ. פשוט לא תצליח להחזיק יותר את
כל הסודות האלה בתוכה וכולם יפרצו החוצה ויברחו מתוכה ויעלמו
לחלל הפתוח שם יכנסו לליבם של אנשים רבים כל כך עד שלא יהיה
באפשרותה לספור. ואז שוב כל העולם יהיה נגדה, בדיוק כמו שהיה
פעם.
היתה לה חברה עם נטיות התאבדותיות. אחת שכל דבר קטן שמעציב
אותה ישר גורם לה לחשוב על איזה  וריד כדאי לי לחתוך היום,
והיא, היא ל ידעה מה לעשות. אם לעודד אותה לגמור את החיים הכל
כך טובים שיש לה בלי שהיא אפילו רואה, או להתחיל לעשות לה
סצינות דאגה או פשוט להתעלם ולקוות בטיפשות שזה יעלם בקרוב
מהמחשבות שלה.
חברה אחרת שלה היתה מקיאה אחרי כל ביס קטן שלקחה מאוכל הבריאות
שלה, ומדברת על כמה שהיא שמנה ובו זמנית רקדה כמו מטורפת ושרפה
כל קלוריה מיותרת ולא מיותרת שהיתה לה. והיא? היא לא ידעה אם
לגשת ולדבר עם מישהו כמו שכבר עשתה פעם, או לא. כי אז כל העולם
שוב יתחיל לכעוס עליה.

אז היא החליטה לנסות למשוך תשומת לב גם אליה. אל הבעיות שלה אל
הצרות שלה, אל המחשבות שלה. הבעיה שלה היתה הרגילות שלה, את אף
אחד לא מעניינות הצרות המשעממות שלה עם ההורים או אחותה או עם
הידיד הזה שלה שהיא אוהבת ולא יכולה לספר לו למרות שיודעת שהוא
אותה בחזרה.
אז היא התחילה לאמץ את השיטות של חברות שלה, כשאמא שלה שברה
כוס זכוכית היא רצה במהירות לעזור לה לאסוף את השברים, ובדרך
אספה לתוך הכיס שלה חתיכה קטנה משלה, למה לא? שיהיה לה עם מה
לחתוך. כשאף אחד לא היה בבית, היא נכנסה לחדר שלה והוציאה את
הזכוכית מהמחבוא שלה והתחילה לחתוך. היא כמובן לא ידעה בדיוק
איפה לחתוך, כי היא לא היתה מקצוענית בזה במיוחד, אז פשוט חתכה
איפה שנראה לה הכי יפה, ואז כשהתחיל להופיע דם נבהלה וזרקה
לתוך המגירה הקרובה את הזכוכית ושטפה במהירות את הוריד שלה.
בבוקר בבית ספר, אף אחד כמובן לא הרגיש שעשתה לעצמה משהו,
השעון שענדה הסתיר את מה שהפלסטר לא הצליח. שעון גדול היה לה
והיא, 'קטנה וקומפקטית' ככה מישהו הגדיר אותה פעם. מישהו שחשבה
שאהבה.

אחרי זה הבחילות החלו להופיע, אבל את אף אחד לא עניין לשמוע על
הבחילות שלה. כי מה זה כבר בחילות? בסך הכל התחלה של תהליך
מסוים, אפילו לא אמצע! אז למה שהתחלת תהליך כלשהו שלה יעניין
מישהו? אז היא החליטה לאמץ עוד שיטה מחברות שלה והתחילה לשלוח
את האצבע שלה לכל מיני מקומות שאף פעם לא היתה בהם. ככה היא
ישבה, גוהרת מעל האסלה, עם אצבע צרה וקצרה שתקועה לה בתוך
הגרון ומנסה להגיע למקום טוב יותר. אבל אפילו את זה היא לא
הצליחה לעשות. האצבע היתה קצרה מדי ולא הצליחה לעשות אפילו חצי
עבודה. הבחילות אפילו לא התגברו. גרון ארוך יש לה והאצבע שלה
כמו כולה. היא, 'קטנה וקומפקטית' ככה מישהו הגדיר אותה פעם.
מישהו שחשבה שאהבה. מישהו שגרם לה  ברגע שקרי ומתוק אחד להאמין
שהוא אותה.

רצתה לעמוד מול כולם ולצעוק שנמאס לה. רוצה שיתייחסו אליה ושכל
העולם שבו תמיד טיפלה ודאגה לו צריך לקחת רגע סטופ מעצמו
ולהפנות אליה את המבט הדואג שהיה מופנה תמיד כלפיו. צריך
להתקרב אליה בפנים מודאגים ולשאול אם הכל בסדר אצלה ואם היא
צריכה משהו ואם היא רוצה חיבוק או נשיקה, או פשוט שיעזבו אותה
לבד. והיא, תהיה לה זכות בחירה כי זה הרגע שלה, 15 דקות של
תהילה. אפילו ב-15 שניות תהיה מוכנה להסתפק רק שתרגיש שמישהו
מקשיב לה סוף סוף.
אבל אף אחד לא התייחס אליה ולצעקות שלה. אף אחד לא ראה אותה.
היא, 'קטנה וקומפקטית' ככה מישהו הגדיר אותה פעם. מישהו שחשבה
שאהבה. מישהו שגרם לה ברגע שקרי ומתוק אחד להאמין שהוא אותה.
מישהו שרגע אחר כך התחיל לשנוא אותה.

לבסוף, על סף ייאוש, מצאה את הדרך הטובה ביותר למשוך תשומת לב.
הדרך הכי טובה למישהי כל כך קטנה, כמעט בלתי נראית, כמוה למשוך
מעט אליה. לקחה שקית זבל, מהגדולות האלה, הירוקות עם הידיות
הצהובות, אלה שאהבה הכי הרבה. אלה שהיה לה כיף תמיד לשים בתוך
הפח וכל פעם שבאה לזרוק משהו חייכו אליה בזוהר אפרורי שכזה.
היא הורידה את כל הבגדים שלה, נשארה רק עם השרשרת שלה שהיא
אוהבת והטבעות שקיבלה משלוש החברות הטובות שלה ליום הולדת. היא
פתחה לרווחה את השקית והכניסה רגל ועוד רגל קטנה לתוך השקית.
התיישבה בתוכה וסגרה את הידיות, מבפנים, כדי שהירוק-צהוב הזה
יוכל להישאר אצלה בראש עד שייגמר האוויר. היא הידקה את הידיות
עוד ועוד עד שלא נותרה טיפת אוויר בפנים. לרגע אחד היה נדמה לה
שהיא הולכת לוותר על הכל, להפסיק את זה ולצאת. אבל בדיוק באותה
השניה היא הרגישה איך כל חלק בגוף שלה מתרוקן מחמצן.

והיא, היא, 'קטנה וקומפקטית' ככה מישהו הגדיר אותה פעם...