אתמול בבוקר קיבלתי מכתב מהשטן. לא ממש מכתב, יותר כמו זימון.
"עליך להתייצב במשרדי השטן ביום ככה וככה בשעה ככה וככה", היו
ההוראות. הסתכלתי על הזימון. נייר אדום שעליו נחרטה ההזמנה
באותיות גותיות שחורות ושבתחתית שלו היה כתוב באותיות דפוס
קטנות "עשוי מנייר ממחוזר." הזימון הגיע במעטפה. גם היא אדומה
ומקושטת בפינות בגולגלות קטנות ומחייכות. על גב המעטפה היתה
מצורפת מפה שהסבירה איך להגיע למשרדי השטן.

בבוקר שבו הייתי אמור לפגוש את השטן ארזתי מזוודה והתקשרתי
לאמא להגיד להתראות. אמא קצת נלחצה כשסיפרתי לה לאן אני נוסע.
הרגשתי את זה בקול שלה. אמרתי לה שזה בסדר, שזה רק זימון ולא
מתכוונים לעכב אותי שם יותר ממה שצריך. לא סיפרתי לה שארזתי
מזוודה. אמרתי לעצמי, "מה שהיא לא תדע לא יפגע בה". אחרי
שסיימתי לדבר עם אמא הכנסתי את הדברים האחרונים למזוודה, ווקמן
וכמה קלטות של פינק פלויד, ספר שנה מכיתה י"ב ושקית עם פיצוחים
לדרך. שיהיה משהו להעביר את הזמן.

לקח לי הרבה זמן למצוא את משרדי השטן. המפה על גב המעטפה צוירה
ביד רועדת והכתב היה כמעט בלתי קריא. אמרתי לעצמי, "בטח קשה
למצוא חומר אנושי טוב בגיהנום". בדרך חשבתי על המזוודה שארזתי
ואם בכלל יהיה בה צורך. "מצד אחד, תמיד טוב להיות מוכן", אמרתי
לעצמי, "מצד שני, אם יגידו לי עכשיו שאני עוזב לגיהנום לא יהיה
לי תרוץ שאני צריך עוד זמן כדי להתכונן. לעזאזל! אני כזה
אידיוט! אפילו מאמא כבר נפרדתי".

כשהגעתי לרחוב שצוין במפה כבר לא היה קשה לנחש איזה מהבתים
שייך לשטן. שלט "משרדי השטן" שנכתב באורות נאון אדומים היה
נעוץ על הגג עם שתי יתדות. הגג עצמו היה עשוי מגולגלות ושלדים.
השביל שהוביל אל דלת הכניסה היה עשוי גחלים בוערות ובצידיו
נשתלו שיחים קוצניים. עברתי את השביל  בריצה. דלת הכניסה היתה
עשויה ברזל עבה עם יציקות דוקרנים שבלטו כלפי חוץ והפעמון היה
עשוי גולגולת קטנה חסרת שיניים. "מצועצע מדי", חשבתי לעצמי
כשסיימתי לבחון את עיצוב המקום, "אבל משרה את האוירה הנכונה".


במשרד קיבל אותי הפקיד האישי של השטן. "שלום", אמר לי בקול
צרוד "תכנס, הוא מחכה לך." הפקיד הכניס אותי לחדר קטן וחשוך
שקירותיו שחורים ועליהן כתובות גרפיטי בצבע צהוב זוהר. היתה שם
כתובת אחת באנגלית שאמרה
"Life is hell. Anyone who says differnt is selling
something." חייכתי. נזכרתי במשפטי ה"חכמה" שהייתי כותב
בטירונות בשירותים של הפלוגה. "הלו? שלום?", מלמלתי ספק לעצמי
ספק למישהו בחדר, "כלום. אני לבד". עברו כמה שניות ואז, "שלום"
ענה לי קול עמוק ורדיופוני מכל מיני מקומות בחדר, "ואולי לא"
מיהרתי לתקן את עצמי. "אני השטן. אתה יכול לקרוא לי יוסי."
"יוסי?" שאלתי בהססנות "אתה שלחת לי זימון?" "נכון" ענה השטן
"הרבה אנשים מקבלים ממני את הזימון הזה" ואז הוסיף כביכול
לעצמו, "היום יותר מבעבר." "ומה זה אומר? הזימון הזה?" שאלתי.
יוסי התחיל להסביר לי שיש אנשים שבשלב מסוים בחיים שלהם סכום
המעשים הרעים שעשו עולה על סכום המעשים הטובים והם מועברים
מרשימת הממתינים לגן עדן לרשימת הממתינים לגיהנום. מדי פעם
באמצע ההסבר פלטתי "אה - אה" קטן והנהנתי בראשי לאות הבנה.
"ברגע שמצטרף לי אדם
חדש לרשימה אני שולח לו זימון ומסביר לו את המצב", אמר יוסי.
"זאת אומרת שאני עברתי לרשימה שלך? לרשימת הממתינים לגיהנום?"
שאלתי כדי להיות בטוח. "נכון מאוד" ענה יוסי. "טוב, אז זה
המצב" אמרתי לעצמי ואז אמרתי ליוסי "זה מאוד פייר מצידך.
תודה." יוסי אמר שאין צורך להודות לו, שהוא רק עושה את העבודה
שלו ושאם יש לי שאלות בהמשך אז לא להתבייש. "במשרד שלי אתה
תמיד מוזמן" אמר ואז נהיה שקט. כשיצאתי מהמשרד של השטן החתים
אותי הפקיד על דף אימות נתונים. גיל, משקל, גובה, מספר תעודת
זהות. היה שם גם סעיף שבו אני מצהיר שקיבלתי הסבר בעל פה על
שהועברתי רשימה ושעברתי שיחה אישית עם השטן.

בדרך למכונית עצרה אותי אישה זקנה וביקשה שאעזור לה לחצות את
הכביש. חשבתי לרגע, חייכתי חיוך מרושע ואמרתי לה "אין לי זמן.
תחצי לבד." הזקנה היתה המומה והתחילה לקלל אותי באיזו שפה זרה.
השארתי אותה שם והמשכתי ללכת. בדרך העפתי מבט לשמים ולחשתי "מה
תעשה לי? תשלח אותי לגיהנום?"