ביום שהתאבדתי נהגי מוניות קיללו אחד את השני ברחוב מתחת לדירה
שלי, השדרן ברדיו סיפר על השביתה במשק ובדף הראשון של עיתון
הבוקר שני פוליטיקאים מקומטים איימו לחשוף פרטים מביכים על ראש
הממשלה. התעוררתי עם תחושה של בהירות. בפעם הראשונה מזה זמן רב
הרגשתי כמה קל הראש שלי, כמה צלולות המחשבות, שהכל נמצא
בפוקוס. התישבתי במיטה וחיכיתי כמה שניות שהדם יזרום מהראש
לשאר הגוף. בינתים שמתי על עצמי מכנסיים. הלכתי למטבח והדלקתי
את הקומקום החשמלי. לקחתי כוס מלוכלכת מהכיור ורחצתי אותה.
הוצאתי כפית מהמגרה ושמתי בכוס שתי כפיות סוכר וכפית שטוחה של
קפה. הכפתור של הקומקום החשמלי קפץ ואדי מים ריחפו מתוך פיית
הקומקום הרותחת אל התקרה הקרה. הרמתי את הקומקום. "שיט! כוס
אמו!" קיללתי את הקומקום המחורבן "שכחתי למלא מספיק מים."
זרקתי את הקומקום בעצבים אל תוך הכיור והקשבתי איך הוא מנפץ את
הצלחות המלוכלכות שחיכו שאשטוף אותן. החזרתי את המבט לעבר הכוס
עם הקפה והסוכר. הרמתי אותה וקרבתי אותה אל פני. ריח הקפה הלא
מוכן עשה לי טעם של בוקר בפה.

ביום שהתאבדתי מיכל עלתה לאוטובוס ונסעה לעבודה, המסוק של גלי
צה"ל דיווח על פקק ארוך בכביש אשדוד - תל אביב ושני חיילים
מגולני או אולי צנחנים, אני לא זוכר, נהרגו בגבול לבנון ממטען
צד במהלך הלילה. יצאתי מהמטבח והלכתי לסלון. פתחתי את החלון
הגדול שפונה לרחוב. הדירה שלי נמצאת בקומה חמישית. ביום בהיר,
כשאין עננים או ערפל, אפשר לראות את הפקידים החנוטים בחליפות
המשעממות שלהם מתרוצצים בגורדי השחקים התל אביביים. התיישבתי
על הספה מול החלון והסתכלתי בשמים המעוננים. נזכרתי במשחק
שהייתי משחק עם עצמי בתור ילד, מדמיין  איזה דמות או בעל חיים
אני רואה בענן הזה, איך הוא פתאום קם לתחיה ומתחיל לרוץ בשמים.
קמתי מהספה וניגשתי לחלון. טיפסתי על המעקה ונתלתי עליו מבחוץ
כשהרחוב, מלא באנשים, נמצא ממש מתחת לרגלי. הרגשתי איך הידים
שלי, שחבקו את המעקה, מתחילות להזיע והאחיזה שלי, האחיזה
בחיים, מתרופפת.

ביום שהתאבדתי מחבל עלה על האוטובוס של מיכל עם תיק מלא בחומר
נפץ, השדרן ברדיו ניסה לשמור את הדמעות בפנים ומגיש המבזק
המיוחד בטלויזיה התאפק שלא להשבר למראה התמונות המדממות. הידים
שלי התחילו להתעייף והתחשק לי לעזוב את המעקה. ילד קטן שהלך עם
אמא שלו ברחוב מתחתי שם לב לאדם שנתלה בידיו על מעקה חלון ושאל
את אמא שלו "אמא, מה האיש הזה עושה שם למעלה?" האם העיפה מבט
מבולבל לעברי ומיד לקחה את בנה בידיים וברחה. עזבתי את המעקה
לפני שעוד אנשים ישימו לב אלי ויהפכו אותי למופע רחוב. בזמן
שנפלתי לא חשבתי על מיכל, לא ראיתי את חיי עוברים מולי ברגע,
רק ראיתי את המדרכה של הרחוב מתקרבת במהירות.

ביום שהתאבדתי אנשים הלכו לכיכר רבין והדליקו נרות. וגם בכו.
לא עלי. לאנשים ברחוב שלי יהיה משהו מעניין לספר מעכשיו
בארוחות חג יבשות ויש כתם נוסף בין כל כתמי השמן על הכביש. לא
השארתי פתק לפני שקפצתי כי לא היה לי משהו באמת חשוב להגיד. רק
הספל עם הקפה והסוכר נשאר עומד על השיש במטבח, מחכה למישהו
שימלא אותו.