פתחתי את תריס החלון והנחתי ללילה להזדחל פנימה, אל חדרי. אל
מחשבותיי. הוא לא היה מהוסס - רושם ראשוני יכול להיות מטעה
מאוד. הוא היה, כמעט, אדיש. זה נראה לו, כמעט, מובן מאליו
שארשה לו להיכנס.  וכניסתו היתה מרשימה: רכוב על הצללים
המתארכים לאיטם, הוא העצים את קווי המתאר המתערבבים של הרהיטים
וצבע אותם בגווניו המאפילים, עד כי נותרו מהם רק כתמים כהים של
חומר המאתגרים את עיניי בחשכה.

מעל גבי תקליטור, (שאורו חבוי היטב בנבחיה של קופסת הפלסטיק בה
הוא מתנגן), הזדחלו לחדר צלילים ישנים, עטורים בתפארות עבר
ורגש - גולשים על פני זיכרונותיי הפזורים על הרצפה כנחשים
בערמת ספגטי.
זימנתי את הרוח הקרירה מן הים לחמוק בין הבניינים הגבוהים
ולחלוף גם דרך חדרי, מחלון לחלון. כל היום היא זחלה על פני
נהרות הבטון והאספלט של תיפלצת האבן ההומה הזאת. איש אינו
מקשיב לה יותר, היא המהמה, איש אינו חש בה - עד שהאוויר עומד.

כשעזבה, ארחה לי לחברה אחותה המכנית, מן המאוורר. עייפה ויבשה
יותר, אך מנחמת, ללא ספק.

האור מן המסדרון המוביל למטבח הציץ והזדחל תחת הדלת. חושש
להיכנס. מרגיש שאינו רצוי. הוא יודע מתי הוא מיותר, אבל
הסקרנות... פשוט טרפה אותו. קמתי לכבותו. פולש. כך יאה לו.
כעת נותרה רק נקודת אור אחת, אדומה, על מכשיר הטלביזיה.
(מזכירה לי כבלחיצת כפתור אחת ניתן לגרש את כל הזוחלים הללו
לנשייה). צופה בי כמו כוונת טלסקופית, גם היא מתנקשת בשלוותי.
אותיר אותה למען הפרספקטיבה.

אני חש מצוקה מכיוון המדף שליד המיטה. הגוש חסר השקט העומד שם
הוא השעון. מחוגיו זוחלים סביב סביב, באותה נקודה. סוגרים
מעגליי זמן חסרי משמעות. אינני מונה את הזמן בתקתוקים, אלא
באורך הצללים.

השינה מזדחלת לעברי כרעל ידידותי, חבוקה בשכחה.
פיגוע! בתיקן, הן החביאו את הברגים המסמרים את תת ההכרה שלי.
טריגרים ומרעומים. אין שלווה. אין מנוחה.

היקיצה, זוחלת אף היא, בתוך ענן אדים קורן. המשך לשכב. המשך
לשכב זחל קטן. עוד תתגלם. עוד תתגלם...