כמו אז, הגשם לא הפסיק לדלוף, והוא הביט בו דרך החלון וחשב על
הדברים שלא ישטפו לעולם. היה תנור בחדר, אך הוא ספק בחר להשאיר
אותו כבוי, ספק התעצל לתקן אותו כדי שיעבוד בכלל. זה לא משנה.
שוב הוא כאן מול החלון והגשם הזה שלא ינקה שום דבר.

הוא חשב מדוע גם הוא, כמו הרבה אנשים, אוהבים לצפות בגשם יורד.
אולי בגלל ההתניה הפסיכולוגית הזאת מילדות שהגשם הוא טוב
לחקלאות ובמדינה הקטנה שלנו, מים הם מצרך נדיר. "האיכר יצמיח
לנו לחם, שנהיה גדולים"... הניגון הזה לא הרפה ממנו במצבים
מאין אלה.
אולי זה הצורך הנפשי הזה להתחדשות. דברים חדשים צומחים, דברים
חדשים נובטים.

לא עכשיו. לא עם הגשם הזה. הגשם הזה הוא מציף. הוא מטביע. הוא
אינו זולף, נוטף ב"טיפ טיפ טף" של שיר ילדים. הוא מכה. הוא
חוצב. הוא סוחף. זה גשם מסוג הגשמים שגרמו למה שהיו פעם נחלים
קטנטנים, להיות היום ואדיות ענק במדבריות שוממים. ואדיות
שקירותיהם התמוטטו לתוכם אין ספור פעמים, מרחיבים את הערוץ.
ואדיות שגשמים מאין אלו לקחו מהם את האדמה הפורייה למקומות
רחוקים והשאירו אותה שם כדי שמישהו אחר יהנה מעושר הקרקע.

הרוח קורעת בעצים. כאילו מחפשת את העלים שאינם. מנערת עלי
רפאים. היא בכל זאת רוח...
אולי חולפים עננים, אבל הלילה לא ממש נותן לראות. הנוף שלו
מוגבל מהחלון הזה. הוא חייך במחשבה על זה ופתח את הזכוכית.

הרוח לא חיכתה להזמנה נוספת הטיחה בפניו מייד את הגשם הקר. הוא
עצם עיניים מתוך רפלקס אך שלט בזה שהורה לו לסגור את החלון.
שיערו הרטוב דבק במצח ובקרקפת והמים הקרים זרמו על פניו מן
המצח, דרך העיניים אל האף, הפה והצוואר.
הוא דמיין שאלו דמעות. כן. הגיוני שאם יום אחד הוא יצליח לבכות
אלה יהיו דמעות קרות. דמעות שאין להן יכולת לנקות. אין להן
יכולת לטהר. כמו הגשם הזה. הוא לא שוטף דבר, רק הופך את הדרכים
לבוץ.

בכל זאת הוא סגר את החלון, מגחך איך גם הפעם הוא אינו יכול
להתמסר לרגע עד הסוף. הוא חשש שהגשם יפגע בגוף המחשב הקרוב
לחלון, אך הוא ידע כי גם זה, רק תירוץ.

הוא דמיין איך המים היו מרטיבים את הדפים הרבים שהיו פזורים על
השולחן. פיסות זיכרון שהיו הופכות לעיסה. אך לא מייד, לא. קודם
המים היו חודרים לשכבות העליונות של הדף וממסמסות את הדיו של
האותיות. זה יצור כתמים עגלגלים של צבע כחול ושחור במקומות
שפעם היו בהן מילים קטנות, קצרות. בתוך המילים הגדולות,
הארוכות, יופיעו גם כן כתמים, שיחלקו את המילה להברות לא
קשורות. כל זה ייקח זמן. ואז המים יחדרו בין הסיבים החזקים של
יריעת הנייר ויגרמו להם להתרחב ולהתרחק. תהיה התרופפות בקשיחות
החומר וכל מגע קל יגרום לחלקים מן הנייר להיפרד.

כמו פעם, כשהוא אסף בולים והיה מטביע מעטפות בצלוחיות מים כדי
להפריד בין נייר המעטפה לבול. עוד תחביב שזנח במהירות. זה דרש
מחויבות גדולה מידי והביא מעט מאוד תגמולים מיידיים. הוא היה
צעיר מידי כדי להעריך זאת.

הוא ייתן לגשם להתייבש מעצמו על פני השולחן ואפילו על פניו.
מבטו שוקע שוב במים היורדים מן השמים החשוכים של הלילה ולא
מנקים מאום.

גשמי ברכה, היו אומרים לו פעם בבית הספר. גשמי ברכה.

הוא לא ראה ברכה ולא קללה. רק מים יורדים מן השמים. פסיביים
כמו כל דבר מקרי אחר. לא מנקים דבר.