זה תמיד היה נדמה כאילו החורף שלו ארוך משל כולם. אפילו שזאת
היתה ארץ קטנה ובעלת אקלים נוח ברובו, הוא, חיי בחורף אחר. גם
הלילה שלו היה שונה משל כולם. קצר יותר. תמיד הוא חי בהרגשה
שחסר לו עוד קצת לילה. אולי בגלל שלא היה לו אומץ לעשות דברים
מייד.
דברים לקחו לו זמן שונה לעשות מאשר אחרים. הוא היה מוצא עצמו
אין ספור פעמים, מאוחר יותר לבדו, עורך את האירועים אחרת.
מוסיף להם תבלין של שנינות נוספת לזו שבאה בקמצנות ברגעי האמת.
חושב, איך היה עושה זאת אחרת. מה היה אילו...
לבדו היה רהוט יותר מאי פעם. לבדו מול מילים מסודרות שיכול היה
לערוך אין ספור פעמים וגם אחרי כן, להאכיל בהן את המגירה שהיתה
אולי צרה מלהכיל אך נוחה וקלה לסיפוק.
השירים היו הדבר הפשוט ביותר. ללא ספק. השירים היו קצרים
ומרוכזים. חוויה מוצפנת בדימויים עשירים שהיו לקוחים מעולמו
הפנימי המלא. דימויים שהיו נוגעים גם בעולמות אחרים, חיצוניים
לשלו. הם זרמו כמו נהר בעל הפרעות נפשיות מתוכו בקילוחים לא
הגיוניים וללא כל חוקיות. מושפעים מן החורף הארוך והלילות
הקצרים בהם הוא חי.
המגירה בלעה גם את השירים. בולמית משהו.
פעמים היה הורה סיפור קצר. ימים ואולי חודשים היה מזין אותו
בתוכו דרך חבל טבור תפור מחוויות ומתליי רעיונות. אז, פתאום,
ברגע לא צפוי הוא היה אוחז פתאום בעט ונוהם אל הדפים את שעצר
בתוכו עד שהיה מתרצה ובא על סיפוקו כמו אחרי סקס מיקרי ולא
צפוי. רק שכאן, המשחק המקדים היה פחות מענג ויותר מיגע.
זה היה הזמן לחרוך שוב את הצללים. הוא לא נזקק באמת לכל המסכות
אשר לבש, כשם שלא היה זקוק לשום דבר חיצוני כדי לחפות על
הרגשותיו. יכול היה ללבוש לבן מכף רגל עד ראש ולהיות אפל כליבה
של מערה בליל חורף נטול ירח.
הרוחות הקרות שבאות היו לבקר נשאו עמן את ריח הנדודים. מה שהיה
קצת מוזר בהתחשב בעובדה שהקור משתק את חוש הריח. וחוש הריח, גם
כך לא היה מחושיו החזקים. מלבד זאת, איך יכיר הוא את רוח
הנדודים? האם נדד אי פעם? לא.
גם היום הוא מגרש את האורות האחרונים לטובת הערב. שליחו של
הלילה אף הוא אורח שנשאר יותר מידי זמן לטעמו. אילו היה אפשר
להדליק את הלילה כשם שמדליקים מנורה...
הנה נשמעת הקריאה. ללילה אין בנים ואין אחים. אף שהערפדים
יטענו אחרת, הם אינם אלה אסופה של "רוצים להיות" המחפשים
שייכות במסגרת מוגבלת שלא הוכתבה על ידם.
השייכות הזאת הטרידה אותו: יצורים - של - לילה, יום, אור,
חושך, אלוהים...
הרצון לא להיות לבד. להיקרע אל תוך משהו. להיגזר אל עצמך.
עוד מעט הוא יזחל תחת השמיכה החמה שעליה הוא לא מוותר גם
בחודשים הלוהטים ויכנע לעיפות שתגזול ממנו בפעם המי יודע כמה
את היכולת לכתוב רומן. |