זה לא היה כיף. את האמת זה לא היה אפילו חצי כיף. וגם לא רבע.

תנו לי רגע להקריא לכם משהו ואז אני אספר לכם סיפור קצרצר:
"אך כל אדם שכבר הגיע לפיסגה וחי עליה שנים ספורות, מחפש הוא
פתאום פסגות חדשות ובשביל למצוא את אותן פסגות חדשות צריך לרדת
מהפיסגה שלך- מפיסגת השאיפות ולהתחיל מההתחלה בחיפוש הפסגות
החדשות".
יפה נכון? את זה היא כתבה לי כשהיינו 3 חודשים ביחד. וזה מה
שנשאר לי אחרי 4 שנים.
4 שנים לקח לי להבין שאין לזה נצח. הרי היא אמרה לי את זה עוד
שהיינו 3 חודשים ביחד!!!
אני הייתי פיסגה. פיסגת השאיפות. והיא כבשה אותי וחיה עלי שנים
ספורות. ופתאום היא החליטה לחפש פסגות חדשות. והיא ירדה ממני-
מהפיסגה שלה, והלכה לחפש פסגות אחרות.
ואין לכם מושג איזה פסגה אני הייתי. או לפחות ניסיתי להיות.
הייתי פיסגת העזרה ופיסגת האהבה ופיסגת ההישענות. הייתי פיסגת
הכיף ופיסגת התמיכה ופיסגת הסקס. הייתי פיסגת הנתינה ופיסגת
האיכפתיות. אבל כנראה שבשבילה הייתי רק פיסגה.
אני מקווה מאוד שזה לא נכון. הרי זה לא יכול להיות נכון לא?
בכל מקרה, הרגע שבו היא החליטה את ההחלטה הכי קשה בחיים שלי
והיא קמה ועזבה, והתמונה שלה- של החצי השני שלי שפתאום קם
ויוצא בפעם האחרונה מהאוטו שלי וגורר אחריו את הלב שלי ומשאיר
אותי רק עם המוח- זה הרגע שאני לא אשכח בחיים שלי.
ואלמלא אנשים נהדרים שבאמת אכפת להם ושתמיד פה, אני לא יודע
איך הייתי עובר את זה.
אמרתי לכם בהתחלה שזה לא היה כיף, נכון?
סתם שתדעו.