"תסמונת החבר הטוב." היא אמרה בקביעה מיומנת שרק היא יכולה
לקבוע.
"תסמונת החבר הטוב?" שאלתי בפליאה.
"כן, זה לא משהו שתשמע מהפסיכולוגים, הם עדיין דובקים בשגעונות
של החרמן הזה, פרויד, הם עוד יגיעו למושג הזה.. מיליונים בעולם
סובלים מהמחלה הממארת הזאת... 'בסט פרנד סינדרום' - בי-אפ-אס."
היא אמרה בטון יודע כזה שישר שכנע אותי.
"מה קורה עם התסמונת הזאת?"
"פשוט מאוד, מדובר באנשים או נשים שתמיד יתיחסו אליהם בתור
החבר הטוב, הבסט פרנד, ואף פעם לא ייתיחסו אליהם בצורה
הרומנטית..." היה לה מן רעד קל בקול.

"וזה נפוץ?" המשכתי לשאול בהתעניינות.
"בערך אצל אחד מכל עשרים אנשים."
"מה קורה לאותו בן אדם?" שאלתי אותה.
"הוא אף פעם לא יזכה בקשר שמגיע לו, הוא פשוט לא יודע להתחיל
עם בחורות, רק להתידד איתן, הבחורות שהוא יתאהב בהן הכי קשה
יהפכו להיות החברות הכי טובות שלו. הוא יאלץ במשך שנים לשמוע
על החברים שלהן ומה שהולך ביניהם. הוא יחיה בסבל תמידי. תמיד
בהרגשה של 'כל כך קרוב אבל כל כך רחוק...'" הדברים שהיא אמרה
נשמעו לי מוזרים אבל זאת הייתה תאוריה מעניינת.
"למה הוא לא מנסה להשיג יותר מרק "בסט פרנד"?" שאלתי. על פניה
עלה סומק קל.

"כי בדרך כלל כשאותו בן אדם רוצה לפנות אל אחת מאהבות חייו,
אותן אהובות מצננות אותו כי בדיוק הן בוכות על החבר שנסע או
שמחות על הדייט החדש או מספרות לו שהן חושקות באדם אחר." היא
אמרה תוך כדי שהיא בוחנת אותי בעיניה הירוקות.

"וואו נורא! וזו תסמונת לכל החיים? זה ממאר?"
"מעטים מאוד החלימו מהתסמונת, אבל זה אפשרי. אם אותו אדם מצליח
לשבור את המעגל הנורא, כל הידידות שלו יסתכלו עליו אחרת אחרי
כן..." היא סובבה את מבטה אל החלון, אור הירח צבע את שערה
האדום לאדום כסוף.

"תיאוריה מעניינת יש לך מיכל, אבל היא מוזרה לדעתי."
ראיתי משהו מתנפץ בעיניים שלה כשאמרתי את זה.
"טוב אני עייפה... נראה לי שאני אלך, גם ככה אני לא מרגישה
טוב..." היא קמה, רעד קל עבר בגופה כשהסתובבה עם גבה אליי. היא
יפתה מאוד בזמן האחרון... שינתה את סגנון הלבוש יותר לכיוון של
הסגנון שאני ממש אוהב... הנה היא כבר ליד הדלת...

"מיכל..." היא הסתובבה אליי, תקווה אחרונה בעיניה.
"מיכל, בואי נצא לטייל." היא הנהנה, ולא ידעתי לאן ועד מתי,
אבל ידעתי, שמיכל כבר לא תמות מתסמונת החבר הטוב.