כן ככה זה... שבע וחצי בבוקר עוד שעור פסיכולוגיה, המורה
מכתיבה, אז לשם שינוי הכיתה סוף סוף בשקט, עוד פעם על איזה מצב
ריגשי מטומטם ועל כל חוקר אימפוטנט שזיין את השכל בקשר למצב
וכמה ולמה ולמי זה מזיז?
ובין כל זה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה נורת הפלורסנט
שבסוף הכיתה שכל מה שהיא עושה זה לזמזם עד שהמוח שלי מתפוצץ.
ובין כל זיוני השכל שלה אני רושם עוד שורה, שיהיה רשום משהוא
במחברת הזאת לא יזיק.... אחרי הכל אמא לא קנתה לי דפדפת בשביל
היופי. וסתאם מתוך שעמום מסתכל על הקלסר שלי וחושב על התמונות
שהדפסתי והדבקתי עליו אז מה אם פעם היה מצויר סנופי וודסטוק,
ובכלל אם תשאלו אותי עד כמה שהם מגניבים זה לא משנה את העובדה
הקצת מוזרה שהם מבלים קצת יותר מידי בלי סיבה ממש ברורה...
ואז אני הופך את הקלסר ומסתכל על עוד תמונות שהדפסתי הפעם של
להקות שכמעט אף אחד לא מכיר, לא יודע למה אבל כשאני מסתכל
בתמונות האלה ונזכר מה עומד מאחורי כל אחת ואיזה יופי יש
במוזיקה שלי, לא יודע מה איתכם אבל הסולנית של תריסטניה אף פעם
לא תימאס עלי וגם לא התמונה של אוזי.
ופתאום בין כל המחשבות הקטנות האלו הפלאפון של טלי הפרחה
הרוסיה מצלצל וקוטע את חוט המחשבה ובפעם האלף צריך להסביר לה
שתכבה את הפלאפון ובכלל מי מתקשר בשבע וחצי בבוקר
לתיכוניסטית?
ואחרי שכולם סיימו עם הערות שלהם והמורה עם האיומים להרשמה אני
חוזר לקשקש באיזה דף תמונות של שלדים, צלבים קלטים ושאר שוכני
גיהנום, סתאם עוד קשקוש מזה משנה?
באמת שאני לא מבין את הקטע הזה של ללמוד בשעה כל כך מחורבנת גם
ככה חצי מבריזה כל הזמן. אז מה זה משנה למורה שאני לא מקשיב,
שלי לא מזיז ממש העתיד בשבע וחצי בבוקר, שלי לא אכפת מלהוציא
תעודת בגרות, למצוא עבודה, ללמוד נהיגה, ללכת לצבא, לסוע
לחו"ל, למצוא קרירה, להתחתן, להוליד ילדים ובגיל 57 לזיין את
המזכירה רק כדי לראות עם אני יכול להתחמק מזה...
אז מה לעשות שאותי לא זה לא מעניין בשבע וחצי בבוקר...