ספינת העבדים מתקדמת לקצב התופים. העבדים, צרובי עור, מזיעים
תחת השמש הקופחת.
בלב ים הם חותרים. קפטן הארט אובד עצות. הוא רוצה לעגון אבל
הים כל כך רחב. אין יבשה באופק.
כבר זמן רב שאינם רואים את היבשה, הם יצאו בחופזה מאיזה חוף
מרוחק כשלפניהם יעד ברור. כל העת הם שטו צפונה, מנווטים על פי
הכוכבים ולבו של קפטן הארט טוב עליו והעבדים עדיין חופשיים.
אך לילה אחד, התכסו הכוכבים המורים עננים כבדים שחורים. סערה
פרצה, כך בלי אזהרה, וטלטלה את הספינה. בבוקר מצא עצמו קפטן
הארט בלב ים רחב וגדול ובודד. המלחים  לבשו פני עבדים והתישבו
לחתור, כי הרוח לא נשבה עוד במפרשים.

עבר זמן רב ולפתע הקפטן שמע קריאה שלא שמע זה זמן רב עד שתחילה
חשב שהוא חולם: "יבשה! יבשה באופק!" החותרים הפסיקו לחתור וגם
התוף נדם. כולם קמו על רגליהם, כאילו נותקו כבלי יסוריהם בן
רגע. והם שבו ללבוש את בגדי המלחים הלבנים, מצפים בקוצר רוח
להגיע ליבשה.
הקפטן, מתאו, הביט במשקפת ובחן את "העולם החדש". הארץ נראתה
מבטיחה, ירוקה ופוריה. שיר התרונן בלבו של קפטן הארט. הוא
התגעגע לריחה של אדמה ולטעמו של בשר טרי.
המלחים חתרו במרץ אך נדמה היה שהיבשה לא מתקרבת. הם לא אמרו
נואש ועתה חתרו לקצב שיר חדש.
בלילות זרועי הכוכבים, חלמו המלחים חלומות נעימים, וחלומותיהם
היו מלאים תקות וציפיות חדשות. הם דמינו את האדמה, את האוכל,
את הבית שיבנו, את החיים החדשים המצפים להם שם.
אך לילה אחד הרוח פסקה. המים עמדו. המלחים התעוררו לבוקר
מעונן. הם לא חתרו עוד, רק ישבו שם והביטו אל היבשה שמכוונה
נשב קור.
עבר זמן רב. הספינה עמדה במקומה. הזמן חלף והספינה נותרה ללא
תנועה, במרחק קבוע מן החוף.
קפטן הארט מצא עצמו אדיש. השיר בלבו נשכח מזמן. סירות ההצלה
"ערגה" ו"תשוקה" נסחפו אל המרחקים, אל המעמקים, אך המלחים לא
חשו בכך. הם החלו אף להתגעגע  לימים בהם היו עבדים, הכל נראה
להם עדיף על ההמתנה, התסכול. לראות ולא לגעת. לראות ולא להגיע.

היבשה מצדה לא נתנה שום אות. המלחים קיוו כי מישהו אי שם יבחין
במצוקתם ויבוא להושיעם, יתן להם סימן. אך היבשה נותרה מנוכרת
כאילו לא ראתה כלל שספינה קטנה בשם "אהבה" עומדת לא הרחק מחופה
ומחכה.
ויום אחד, כשקפטן הארט עמד והשקיף ליבשה, נשבה רוח כה עזה עד
שהוא נפל לתוך הים וטבע.