שנאתי אותך על זה שאהבתי אותך,
אני שונאת אותך על זה שאהבת אותי,
שונאת אותך על זה שעזבת,
את מה שאהבת,
עזבת אותי.

פחדתי שחוט הזהב שבינינו קושר,
יקרע או יתמוגג, או יקשר באחר;
ותוך נסיונות להפוך זהב ליסוד
לא שמתי לב שהצבע קודר,
עוד יותר ממה שיכל להיות.

עשיתי מאמצים עילאיים,
עברתי עמקים, עברתי הרים,
רק כדי לשמר את אותו החיוך,
שאתה לא תראה שכאבי הוא שקוף.

ואתה לא ראית, כי מה לעשות,
אתה אחד כזה, שלא פותח בעיות.
מתמודד עם בעיות ברומו של עולם,
אך אף פעם לא יורד לאדמה, להתמודד עם כולם.

ואתה לא צריך, כי אתה דמות ספרותית של ילד תמידי,
תמים, ושמח, וכל כך לא אמיתי.

היו פעמים ונפלתי,
ואלייך בליבי מייד צלצלתי,
ובמציאות נשארתי דוממת,
מצפה לשיחה ממך,
שלא אתה, או אני, נשאר חייבים,
והצלצול הגואל והמושיע,
פשוט לא הגיע,
לא אליי על כל פנים;
והרגשתי רע,
ורתחתי מבפנים.
כאילו אתה רדאר ללבי,
אמור תמיד לדעת מה קורה עימדי,
וישר לנסות ולעודד אותי.

ובמקום חוט הזהב שפעם בינינו קשר,
נוצרו עוד הרבה חוטים, ושלנו נותר מיותר.
והחלטתי את החוט הזה לא לשרוף,
כי היית לי גם חבר טוב וקרוב,
אך הלהבה על החוט התלקחה מעצמה,
ושרפה אותי, ושרפה לי גם אותך.

וכשהגעתי לשיקום, עוד ניסיתי לחייך,
שלא אתה תרגיש אשם על הקשר שדועך;
שתמשיך להיות אותה דמות סיפרותית,
שילדים חונכו עליה לאושר בעתיד;
ואני...
אני אמשיך ואקח את זה על עצמי,
כדי שעדיין אתפוס אצלך את אותו המקום,
שאני, זה דכאוני.

וכאן אספר לך סוד קטן,
אהבתי אותך עד מעבר לזמן;
אהבתי אותך בתור ילד קטן;
אהבתי אותך בשל מי שהיית,
אהבתי אותך על כל מה שרצית;
סבלתי כדי לחוס עלייך;
בשבילך היה החיוך,
הוא שימש בשבילנו כעמוד תיווך;
לא יכולתי להרשות לעצמי כאב משלך,
אהבתי אותך.