[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עדי קיפניס
/
טבע האדם ועתידו

טבע האדם ועתידו


מאת עדי קיפניס         kip
fam@mahanayim.org.il

קיבוץ מחניים מ.12315  טל. 046933341

הקדמה

בספר לא ציטטתי, כי למרות שקראתי הרבה ביחס, אין לי רשימות
קריאה ואין לי זיכרון לטווח קצר. עם זיכרון כזה, יש בעיות גם
עם זיכרון לטווח ארוך.
ציטטתי בשפתי את איילין מורגן בספרה "צלקות האבולוציה" (בעברית
בהוצאת "גלילאו"), כי לדעתי הקדם אדם יצא לסוואנה כשהוא חשוף
וזקוף, לכן מגרה לפעילות מינית אינטנסיבית.
בספר שלושה חלקים: חוץ מהפתיחה שהיא יסודות בטבע ובמקביל להם
ערכים באדם.
חלק ראשון: מוצא האדם- ההתפתחות האבולוציונית שהיא פנים המין
(species)בניגוד לאבולוציה של הביולוגיה שהיא התפתחות המינים
ביחס לטבע החיצוני להם. התפתחות זו אצל הקדם אדם קשורה במין
(sex). בשלב זה נוצרו הדחפים שיוצרים אצל האנשים את הרצון
להתקדם, להתחרות אחד בשני וכאן באות לידי ביטוי המידות הרעות
באדם, עם הקדמה שדחפים אלה יוצרים.
שלב שני: כבר יש אדם בו נוצרים מושגי המוסר, הם נוצרים במתח
בין הדחפים ובין הערכים שהם: שוויון, חירות, צדק.
שלב שלישי: האדם השלם בשבט, יצירת הכללים. עם יצירת המשפחה,
יצירת הדת, שהיא נובעת מצד אחד מרצון האדם להסביר את הטבע
סביבו, ומצד שני מהצורך של אנשים להאמין במשהו, גדול מהם על פי
מושגיהם על עצמם, משהו השולט בטבע ובהם.
חלק שני: מההתיישבות עד ימינו. ההתיישבות משנה את מושגי האדם,
כי בשבט הנייד אין הבחנה בין תהליכי חברת האנשים ובין התהליכים
בטבע הסובב. הכל מתערבל והאדם מתמזג בטבע. עם ההתיישבות נוצרת
הפרדה, האדם יציב ביחס והטבע סביבו נע. לכן הוא מתפנה לחקור את
הטבע, להתמודד מולו וכך לכבוש אותו לצרכיו.
מצד שני, האדם מתחיל לעבוד בטבע, אז החברה השוויונית בשבט
מתפרקת והאצולה פורשת. בתחילה היא מארגנת את העבודה, אחר כך
היא משתלטת על האנשים העובדים, יוצרת ברית עם אצולות אחרות
ונוצרת החברה המעמדית.
החברה המעמדית יש לה שתי פנים. מצד אחד, נפגמים השוויון החרות
והצדק. מצד שני, מתפנים אנשים כדי לדרבן את הייצור. בתחילה
ביות חיות, שעם התייבשות המדבריות נעשו קרובים לאדם. יצא האדם
מביתו וחיות ציד למולו. הוא תפס גורים וטיפל בהם ולאט לאט לפי
חוקי היופי הוא טיפח אותם. זה היה כרוך בעבודה פשוטה: לגדר
מפני האחרים, לדאוג למזון לחי וכן ליצור מבנים וכפרים ליד המים
וליד החיות המטופלות.
אחרי שהאדם רכש את ביות החיות, בא ביות הצמחים והחקלאות. עם
הגילוי שמזרעים יוצא צמח, בא טיפוח שכבר נוסה בחיות ונוצרה
החקלאות. מהחקלאות באים לתעשייה, בתחילה קרמיקה, לאחר מכן
זכוכית ועם הגברת האש, מציאת דרך לגרום לאבנים בעלות צבע ירוק
להפריש נחושת ומשם הלאה לברונזה ולברזל.
התעכבתי על יצירת החברה המעמדית בתחילתה כי כמו בימינו בחברה
שוויונית כמו הקיבוץ, שוויון העבודה הפשוטה והמורכבת קשה על
האנשים ומי שיכול נוטש וצריכים לבוא רעיונות טובים ותחושת
שליחות, כדי לאחוז באנשים יחד.
לגבי המשך החברה המעמדית, לא פרטתי כי עשו את זה היסטוריונים
ופילוסופים ובעיקר מרקס והבאים אחריו ואין לי מה להוסיף
עליהם.
המדע בימינו הגיע לנקודה שבה האדם שולט יותר ויותר בטבע, הגיע
הזמן שהוא יבנה חברה מדעית המיוסדת על ערכי האדם: שוויון,
חרות, צדק, חברה כזו צריכה להיות משותפת באמצעי ייצור, במרכזה
חברה משותפת באמצעי ייצור וצריכה.
על הפרק שוויון בין האומות, לאט לאט יירגע העולם מהמלחמות
הלאומיות ולכל לאום צריך שתהיה זכות לחיים שלמים בארץ שהוא חי
בה וכך גם לנו היהודים זכות כזו.
בימינו תהליך השוויון מגיע לתודעה שהשוויון צריך לכלול גם את
הנשים. הנשים בהתפתחות האדם לא היו שוות לגברים, זו לכן מהפכה
גדולה שעושה את השוויון לנושא הרגיש ביותר וזה נימוק נוסף
לשיתוף שהוא תנאי לשוויון אמיתי.
אנחנו בארץ, נסינו את כל צורות השיתוף החל מקבוצה קבלנית שבה
מתאחדים העובדים לניהול עבודה חקלאית ותעשייתית ובהמשך
קואופרטיבים, בעיקר בתחבורה, שבה מחלקים לחברים את המכוניות
וכל חבר או שניים אחראים על מכונית, כך שיש חלוקת עבודה
ואחריות והחברה עובדת. חסרון שהטיפול במכוניות נעשה על ידי
עבודה שכירה ולא נמצא לזה פתרון מניח את הדעת. בהמשך,
קואופרציה חקלאית, כפר שבו אמצעי הייצור, האדמה, מחולקת לחברים
והם מעבדים אותה בעזרה הדדית. המושב נמצא במשבר מפני שהחקלאות
הצטמצמה ונעשתה פחות רווחית ואז כל אחד לנפשו.
הקיבוץ שהוא גולת הכותרת של השיתופיות, נמצא גם הוא במשבר כי
עם הקמת המדינה, אבדה לו השליחות הבלעדית על התיישבות היהודים
בארץ והחברה המשימתית התפוררה. יחד עם זה התפורר היחד הקיבוצי
ונהרס החינוך המשותף שהוא לכד את החברה בעבר, אל זה נוסף
שהעבודה השכירה חדרה לכל פינה ושטפה את העבודה העצמית, שדרבנה
את החברים לעשות מכסימום, כדי לקיים את הבית הקיבוצי והקיבוץ
בנסיגה.
היום צריכה התנועה הקיבוצית לחזור לתנופה בארץ ולהעמיד את
הרעיון השיתופי במוקד העשייה שלה. לא רק בארץ אלא גם בעולם. זה
יחדש את השליחות. ייצור עניין אצל החברים לבדיקת הדרך, לחידוש
הרעיון. יחד עמו את חידוש החינוך המשותף, כנושא דגל השיתוף
ושוויון האישה בפרט.
היום עם כשלון המדינה השיתופית, ברית המועצות וניצחון
הקפיטליזם, צריך ליצור חברה אשר תגן על הפרטים מעושר וכן תהיה
מתוכננת, כדי להגן מפני משברי הקפיטליזם, שהוא בנוי רק על
אינטרס אישי, מפני כך יש לו תקופות של גאות ושפל. האנשים יהיו
מוגנים רק בחברות שיתופיות שבנויות על תכנון מקומי וכן תובעות
תכנון ארצי, שהיום בזכות מחשבי על והאינטרנט הוא אפשרי, בלי
ללחוץ על האנשים ובלי להוריד את הפריון, שהשוק הסגור מאפשר את
הורדתו. נושאת הדגל של תנועה כזו, צריכה להיות התנועה הקיבוצית
ובזה נבנה.
האדם אשר יצר תנופה גדולה מאז ההתיישבות, לפני כשלוש עשרה אלף
שנים, והיום הגיע לירח. צריך לפתח אמונה חדשה שבמרכזה "נצח
האדם" ויכולתו לשעבד את הטבע לצרכיו. ומתוך ההיסטוריה של כל
אומה ואומה, לברית של אומות, לחברה אנושית יוצרת ומזדהה עם כל
הפרטים שבתוכה.
 











פרק א


1) הטבע הדומם והאדם: יסודות בטבע, ערכים באדם.

יסודות העולם הם אנטרופיה, סיבה ותכלית. האנטרופיה היא פיזור
החומר או הפיכת הארגון לרה ארגון. מקורה במפץ הגדול שבו החומר
התפזר ביקום. מתוך סיבות שאינן ידועות, התארגן בגלקסיות
ובצבירי גלקסיות. זה גם מפל האנרגיה-  מגבוה לנמוך.
הסיבה היא היסוד השני. כדי ליצור חומר מאורגן צריך להשקיע
כוח.
הכוחות הם: כוח הכובד, שעובד על כל יחידת חומר ואנרגיה ומושך
זה לזה וכך נוצרו הכוכבים והגלקסיות. הכוח השני הוא
האלקטרומגנטי.
כוח מושך קטבים מנוגדים ודוחה קטבים דומים. הכוח השלישי הוא
הכוח החלש שהוא פועל בהתפרקות ביטא (כוח זה מאוחד היום עם הכוח
האלקטרומגנטי). הכוח הרביעי הוא הכוח החזק הפועל בתוך גרעין
האטום ויוצר את יסודות הכימיה למיניהם.
המימן שהוא היסוד הנפוץ ביקום יוצר בשרפתו בכוכבים את היסודות
האחרים. אחר כך באים האלקטרונים שמאזנים את המטען החיובי שיש
בגרעין האטום ויוצרים את החומצות, הבסיסים, והמלחים. אחר באה
הכימיה האורגנית של הפחמן וממנה מגיעים לחיים. התכלית היא קיום
החומר החי. עצם הקיום הוא תכלית החיים.
האדם, יסודותיו בערכים המקבילים ליסודות הטבע ואלו הם:
שוויון שהוא ערך הפיזור, חלוקת מוצרי האדם בין האנשים- כך
שלכולם יש את יסודות הקיום של הקהילה. כמו כן שוויון בחובות
וזכויות של כל חברי הקהילה לדרגותיהם.
החירות זו סיבת האדם: האדם יוצר כלים, רוכש מזון ומוצרים, חוקר
את הטבע, עובד על הטבע ופחות משועבד לו. הוא חי בתוך תנאים
שהוא יוצר מתוך החומר סביבו.
דבר שני, חירותו של האדם נמדדת ביכולתו להשפיע על החומר ההיולי
והאנושות כולה.
הצדק, זו הסיבה התכליתית, שבו האדם מקצה לכל גורם את המשקל
המגיע לו. הטבע באשר לטבע, שהוא מצע לתרבות האנושית. מזון
מהצומח והחי ושאר חומרי הטבע למוצרים. כמו כן בתוך התרבות
האנושית, הוא מקצה לכל גורם את המגיע לו. חלוקת תפקידים-
לאומיות, בין לאומיות, קהילות בתוך לאומיות והמשפחה. הצדק קובע
כללים לכל אלה, ובתוך  כך הוא שופט את האדם בהתאם להתנהגותו
במרחב תנאים אלו.

2) יסודות עולם החי: התא, הפיקוד, יחידה ומין. סיבה
ותכליתיות.

החי הוא טיפת חומר העטוף בקרום הבולע חומר מן החוץ, משתמש בו
לבניינו הפנימי ופולט את הפסולת. כדי לקים מערכת כזו הוא זקוק
לפיקוד שינווט את החומר הנכנס פנימה. כמו כן, ידחה חומר לא
רצוי, רעל או אויב. הוא צריך להפוך את החומר ההיולי הנכנס,
לחומר בעל ערך לתא החי שיבדיל בין חומר חיובי ובין פסולת, שהיא
עודף של חומר נכנס, וכן חומר שניפלט בתהליך בניין התא. מכאן
נוצרת הסיבה התכליתית שהיא קיום החומר החי.
כיוון שהתא החי בולע חומר, הוא יכול לגדול עד אין סוף. כיוון
שזה בלתי אפשרי נוצר פתרון. ריבוי במקום גידול. הריבוי נעשה כך
שהתא מתחלק. בתחילה הפיקוד (זה עוד תפקיד שיש לפיקוד) ואחר כך
התא עצמו. כך שבמקום תא אחד- יש שני תאים קטנים שגודלים עד
לגודל המקורי. בעזרת תהליך זה החומר החי מילא את כל קרום כדור
הארץ.
הפיקוד מכך מפקד על היחידה- התא החי. אך כיוון שהוא אחראי
לריבוי ותוך כדי כך נוצרים הבדלים בתוך רקמת הפיקוד ואז יש
הבדלים בין התא וצאצאיו, נוצרים המינים השונים. הפיקוד מתוך
טעויותיו אחראי גם לתהליך זה של יצירת מינים שונים.



3) עם המורכבות נוצרת חלוקה: פיקוד על תורשה, פיקוד על יחידה.

בתחילה הפיקוד על היחידה מורכב משני אגפים. מצד אחד רגשות
האחראים למידע והתנהגות חוץ גופית ויוצרים תביעות וסדר הגוף
הפנימי שממנו נבנה התא החי. לכן, הפיקוד הוא בעל ארבע איברים
שבהם פנים, חוץ, פנים חוץ (אחראי על בנין ופסולת)  וחוץ פנים
(אחראי על הבאת החומר פנימה).
עם המורכבות, שהיא חיבור של הרכבת תאים ליחידה אחת. כל תא
יש לו מערכת נפרדת של פיקוד על יצרים ורגשות שגם נעזר בתאים
המתחברים אליו ויש תאים מיוחדים האחראים על קיום התורשה
והמין אבל באותם רקמות של פיקוד.
עם המורכבות נוצר המות. האצה או החיידק מתחלקים וחיים לעולם,
כך שיש חד תאיים שקיימים מאז שנוצרו החיים על פני כדור הארץ.
החי המורכב לא חי לעולם, אלא באיזה שלב הוא מתנוון ומת.
את ההמשך עושה התורשה ע"י צאצאיו שנוצרים מתאים מיוחדים שבהם
נעשית חלוקה אחרת ושני זוויגים יוצרים את החי החדש.

4 ) יצירת התבונה הביולוגית

עם החי המורכב ויצירת איברים, נוצר איבר שצריך לפקח על החי
המורכב עצמו. איבר זה הוא המחשבה. גם הוא יש לו שני אגפים,
יצרים האחראים על הפנים ורגשות האחראים על הכוונה החיצונית.
כמו בתא היסודי יש איברים של החי המורכב שיש להם אוטונומיה.
כמו תהליך העיכול שגם בתא היסודי יש איבר שממונה עליו שיש לו
פיקוד משלו. ביסוד, איבר המחשבה התפתח מחלקים אצל בעלי חיים
ירודים, לאיבר אחיד ומורכב אצל בעלי חיים עילאיים.
את העולם החיצוני מכיר איבר המחשבה, המוח, בעזרת החושים- שמיעה
ראייה, טעם וריח. מהאברים הפנימיים הוא מקבל מידע בעזרת מערכת
העצבים וכן בעזרת חומרים כימיים, שהם הורמונים, שבבעלי חיים
מפותחים משמשים לאינפורמציה פנימית.
עם התפתחות המוח נוצרים תאים ובלוטות שמפקחים הן על היצרים והן
על הרגשות. כל צד גדל עד שנעשה צורך בתאום בין הצדדים, אז
נוצרו שרשראות תאים שמתאמים בין היצרים והרגשות. שרשרות תאים
אלן הן יסוד התבונה בבעלי חיים. התבונה פועלת כאשר היצרים
והרגשות מתואמים אחד לשני מעצמם. אז שרשראות התאים משיגות
אוטונומיה ובעזרת התבונה האוטונומית החי רואה את עצמו. במוח
המפותח של בעלי החיים המפותחים, התבונה התלבשה על איברי המחשבה
ונוצר מוח עתיק שיש בו הכוונת בעל החי, ותבונה הנותנת מימד של
ביקורת של החי המפותח על עצמו.

פרק  ב

5 ) יצירת היצור התבוני באגם.

היצור התבוני שהיה מעבר בין הקוף לאדם, התפתח מהגורילה
והשימפנזה לפני שישה עד שמונה מיליון שנה. זו תקופה קצרה ביחס
ליצור כה שונה פיזית ורוחנית.
ראשית התהוותו הייתה באגם של מים רדודים. אני מקבל סברה זו
ואומר מספר נימוקים בשבילה. ראשית מים רדודים, כי האדם אינו
יודע לשחות, כך שהשהיה שלו במים לא אפשרה לו שחייה נאותה.
תכונה שניה: אי אפשר להסביר את קוצר הזמן של ההתפתחות של היצור
התבוני ללא ניאוטוניה, שזה גידול של ילד יונק מחיה נמוכה אל
יצור מפותח של חיה אחרת. וכך קרה שעובר של שימפנזה שיש לו גו
ישר וראש גדול ביחס התפתח לחיה יציבה. לו היה קורה הדבר
בסוואנה היה היחיד שזה קרה לו מת מיד, כי העור החשוף של הילד,
קומתו הזקופה, כל אלה תכונות שמול השמש הקופחת בסוואנה והקרקע
הקשה והחמה היו ממיתות אותו.
לעומת זאת במים רדודים, זקיפות הקומה והראש הגדול היו יתרון כי
היצור התבוני יכול היה לצפות מלמעלה ולראות דגים או סרטנים
במים.
העור החשוף היה מוגן ע"י רטיבות. בגפיים התחתונות היה להם שהות
להיהפך לרגלים שהולכות בזקיפות בקרקע בוצית שהיא רכה.
מיבנה גופו של האדם, מסגיר שהיה באגם: ראשית עור חשוף ושכבת
שומן שמגינה על חום הגוף מהמים הקרים ביחס. שנית גוף זקוף,
רגליים יציבות וידיים לתפיסה. שלישית שדיים בולטים כדי להיניק
את התינוק שעל הגב. שיערות ארוכות לנקבה כדי שהתינוק על הגב
יוכל להיאחז בהן. רביעית, להקת ציד- הרגל לצוד להקת דגים
שמצופפים אותה ותופשים אותה בסוף המצור. חמישית, קרום הבתולים
היה נסגר אחרי כל הזדווגות ולידה לשמירה על ניקיון הרחם.
האגם התייבש והתמלח, נעלמו דגי המים המתוקים והסרטנים וכן עצי
הביצה. היצור התבוני צריך היה לצאת. ליער הוא לא יכול לחזור
בגלל רגליו ובגלל עורו החשוף. לכן פנה והלך לסוואנה.

6 ) היצור התבוני בסוואנה- התגוננות מנהיגותית, מכשירנית,
חינוכית. מקור השנאה. האש.

בסוואנה היצור התבוני צריך היה להסתגל לשמש הקופחת, למישור,
לאדמה החמה. היו לו כמה יתרונות. קומתו הזקופה שימשה לו לתצפית
רחוקה, כפות רגליו הכפופות שימשו לטיפוס על עצים בודדים שיש
בסוואנה וזה שימש לתצפית יותר רחוקה. הרגליו בלהקת ציד דגים
שימשו אותו בלהקת ציד. הוא צד חיות קטנות או גורים של חיות
גדולות, ליקט שורשים או פרות וגרעינים של עשבים.
הייצור התבוני נעשה מיני ביותר כי העור החשוף גירה אותו.
ההזדווגות
פנים מול פנים והחזה הבולט של האישה מקור היניקה, גירו את הזכר
עוד יותר. התהליך המיני הוא איטי בחיות חד תאיות, הוא מתבצע
במים שקטים.
חיות עילאיות הכניסו את התהליך לתוכם, לעומת זאת ההזדווגות
החיצונית היא מהירה כדי לא לעמוד בסכנות של פעילות מינית זו,
שיש בה משום התנתקות מהסביבה ולכן יש בה סכנה לבעלי חיים
המקימים אותה. לחיות טורפות כמו החתולים הגדולים אין סכנה, אך
לחיות טורפות, אפילו משפחת הכלביים, ההזדווגות היא אחור לאחור
ואז אם נראית סכנה מתנתקים ובורחים.
אצל היצור התבוני התהליך עוד יותר מסובך כי הוא צריך להתנתק
מהתבונה שפעילותה איטית. לכן היו הזוגות מתמזמזים ארוכות עד
שהיו בשלים להזדווגות. זה היה מסוכן, לכן נדחקו לעשות את
הפעילות המינית במקומות מסתור או בתוך הלהקה, כאשר הלהקה משמשת
התראה והגנה.
ההזדווגויות המרובות כתוצאה מהגירוי סיכנו את משתתפיהם, לכן
נדחקו להזדווג בלהקה. בלהקה נוצר מאבק בין הזכרים ובמאבק הזה
היה מנצח לא החזק ביותר אלא הנבון ביותר, זה שידע להתאפק
ולהכות כשלא מוכנים. המאבק היה החלטי, כי הנבון הבין שאין
פשרות, כי כל הזדווגות הייתה מעלה את המתח מחדש והקרב היה נגמר
במות הזכרים האחרים, או בגירושם. כך נוצרה להקה של זכר מנהיג
וכמה נקבות וילדיהם. מזה התפתחה תבונה מנהיגותית.
הנבון היה נבחן בידע לתכנן את הציד ואת הליקוט טוב יותר וכן
להעמיד שומרות שיזהירו את הלהקה אם יש סכנה או ציד מזדמן טוב.
הגרון השמוט הוא ייחודי לאדם, שבו אדם יכול לנשום דרך האף וגם
דרך הפה. בעוד שהחיות נושמות רק דרך האף כי קנה הנשימה מחובר
לחך העליון ויש נתק בין הנשימה לבליעה. מה שלאדם תכונה זו אינה
קימת. כדי לבלוע הוא חייב להסתיר את קנה הנשימה ע"י לשונית
שנוצרה במיוחד לשם זה. כך זה נוצר, כי היצור התבוני באגם, היה
מוכרח לבלוע הרבה אויר בבת אחת, כדי לצלול ולתפוס דג או סרטן.
אז נוצר הגרון הגדול שאפשר הוצאת קולות יותר מסובכים.
בסוואנה אפשרו הקולות שימוש בצופה על מקום גבוה כאשר הלהקה היא
במקום נמוך בשטח מת. מבחינתו של הצופה הקול יכול להזעיק
ולסמן סכנה וכן לשמש קשר בציד כשהמארב הוא ניסתר מבחינת
המגרשים והקול הוא הסימן לגרוש המוסכם.
הבודדים חיו סביב הלהקה כי מהציד נשאר הרבה. להקת היצור התבוני
לא היה לה קנה מידה להרג של חיות במארב כמו חיות אחרות שצדו
כדי לאוכלם לכן היו הזכרים הבודדים וכלבים הולכים אחרי הלהקה
ונהנים מהשאריות.
הזכרים המגורשים הסתובבו סביב הלהקה ובבדידותם השתמשו בכלים-
אבן או מקל, כדי לצוד או להתגונן. וכן כדי לגרש כלבים משאריות
האוכל שהלהקה השאירה. מזה התפתחה תבונה מכשירנית. לפעמים
במכשיר היה בודד הורג את מנהיג הלהקה ויורש אותו.
הזכרים הבודדים במידה והיו נפגשים היו מקימים ביניהם יחסי
מין.
זו הסיבה ליחסי מין זכריים ונקביים שנקבעו בתורשה מהבודדים
שחגו סביב להקת היצור התבוני.
בבעלי חיים עילאיים, הנקבה נענית לזכר הרוצה להזדווג רק בזמן
בשלותה להרות. אצל הזכר יש מנגנון שלא נותן לו לאנוס את הנקבה,
אם היא לא רוצה. בלהקת היצור התבוני או מחוצה לה נהרס מנגנון
זה
אצל הזכר, כי הוא רגיל לראות בחברי הלהקה מכשירים. וכך, הזכר
שתבע מנקבה להזדווג אתו היה מסוגל להרגה אם תסרב. הנקבה הייתה
מבינה מצב זה ואונסת את עצמה להזדווג. זו התבונה החינוכית
שמפנימה את ההכרה.
תבונות אלה קשורות במין ובמוח הן קשורות לבלוטות המין במוח
העתיק. תכונות אלה הן מקור הדחפים, באדם הן מקור השנאה בין
האנשים. מתוך הרשעות נבעה ההתקדמות של היצור התבוני עד האדם.
מאותו תהליך הידיים התפתחו לידיים ממששות. מתוך המזמוז והעבודה
באבן ומקל, הפכו לידיים שיכולות לעשות עבודה עדינה ביותר.
אנחנו מזהים אנשים מובהקים בעלי תכונות של מנהיגים, מכשירניים
או חינוכיים. אם כי אצל רוב האנשים התכונות מעורבבות.
עם השנים הלהקה הייתה מתנוונת. הזדווגויות של אם, אישה, בת, עם
אותו מנהיג היו חושפות גילויי ניוון. כמובן גם הזדקנותו של
המנהיג. שוב הייתה נוצרת להקה חדשה מהבודדים שפרשו ונקבות
ששרדו. שוב מתח בין הזכרים, מאבק, מנצח הנבון וגרוש האחרים.
היצור התבוני בסוף תקופתו השתמש באבנים מסותתות ובמקלות
מעובדים. לבסוף הוא גילה את האש. בגלל סקרנותו הרבה ויעילותו
הוא השתלט על האש, שנלקחה מעץ שנפגע מברק או מהר געש פעיל. זה
שימש להגנה מפני קור בלילה וכן להגנה מפני חיות טורפות.
מצד שני, זכר בודד שפרץ ללהקה ובידו לפיד. נקבה שהגנה על בנה
ותפסה לפיד. הלהקה חסרת אונים מולם. היא מתפזרת. אז הוציא
היצור התבוני מתוכו את האדם. האדם פרי שלוש יצירות: אמנות,
מדע, מוסר.

סיכום היצור התבוני.

היצור התבוני חבוי בתוכנו. ממנו בא המוח החושב, שנאת האנשים
אחד את השאר, הזדקפות, הפיכת הגפיים לאברי חושים והעור חסר
הפרווה למושא של חושים. הגברת ההזדקפות הגופנית של האדם, העור
החשוף ואברי חושים בגפיים, במידה והם לקויים, עניין הסיגול של
עובר האדם צריך הסבר. כל שלב בהתפתחות האבולוציונית מקביל
בהתפתחותו ליש עוברי.
בהתפתחות העוברית כל שלב נגרם ע"י סיגנל כימי שנוצר בשלב
הקודם. היצור התבוני ערב מציאת האש הוא כזה: האנשים זקופים,
העור חשוף, הפנים בולטות קדימה, אברי המין פונים לחזית,
הגפיים
העליונות הפכו לידיים ממששות. הידיים הממששות את גופו של בן
הזוג בפעילות המינית וכן ממששות עצמים שיכולים לעזור בצייד
ובליקוט ובתפיסת אבן ומקל. הגפים התחתונות- כפות הרגלים- יצרו
משטח גדול עם הקרקע ואפשרו לאנשים לעמוד יציב על שתי הרגלים
בלבד. כמו כן לרוץ מהר מרחקים קצרים כדי לצוד. כפות הרגלים גם
קעורות כדי שהיצור התבוני יוכל גם לתפס על עץ בשעת סכנה.
כפות הרגלים הפכו לחושים המרגישים את הקרקע ומשדרים למוח על
מצב היציבות של היצור התבוני ביחס לקרקע, כשהעיניים מביטות
קדימה, כדי לצפות על הדרך שבה היצור התבוני הולך, בשעת צייד או
בליקוט של מזון, על העצים או על הקרקע.
עם שיתוף הפנים בתהליך המיני, באה שאלת יופי הפנים, כחלק
מהתהליך המיני והרמוניה בפנים משכה את בן הזוג אל בעל הפנים
היפות. אותו הדבר בבלוטות היניקה. וכן העגבות מאחור שסימטרייה
בהם משכה בעיקר את הזכר. שער האישה היה חלק מהיופי וחלק- משענת
לגור שנתלה על הגב. השדיים הבולטות משכו את הזכר וכן הן היו
ארוכות עד כדי כך שהגור על הגב והעורף יוכל לינוק מהם.
היצורים התבוניים ידעו להשתמש באבנים אפילו מסותתות כדי להרוג
חיות ובעזרת אבן חדה לחפור כדי לתפוס חיות קטנות בקרקע. יכולת
הלימוד הייתה גדולה בהרבה ממה שחיות מפותחות יכלו להגיע אליה.
הפיגור המכשירני נבע כי התבונה המכשירנית התגבשה אצל היחידים
מחוץ ללהקה, כך שהיצור התבוני היחיד היה זורק והורג חיה אך לא
היו צופים בפעילות זו. לכן כל יחיד היה צריך להמציא את זה לבדו
ורק ערב מציאת האש, התגבשה יכולת הלימוד, כך שהאבן או המקל היו
מכשירים שימושיים בידי היצורים התבוניים. הלימוד היה כך: להקת
היצור התבוני הייתה מגיעה למקום שבו היו שברי אבנים, מתאימה
אבנים לאחיזה ואם צריך מקישה אבן באבן ויוצרת אבן יותר נוחה
לאחיזה וגם חדה כך שיכולים להכות חיה או לחתוך בשר או קליפת עץ
כדי לאכול. זו הסיבה לריכוזים של אבנים מעובדות שהיו בידי
היצור התבוני בטרם היות האדם. לכן השיתוף בהפיכת הלהקה לשבט
יכול היה להתבצע בעוד שלפני פיתוח זה גם במידה שבלהקה חדשה
חברו זכרים אחדים לנקבות, ביחד הלהקה לא הפכה לשבט, כי היצור
התבוני לא היה בשל פיזית ומוחית לזה וכן המכשירים שבידו עדין
היו בפיגור והוא לא היה יכול להשתמש באש, שהיא מכשיר שמצריך
טיפול מתמשך: הכנסת ענפים לבערה, העתקת האש ממקום למקום, אי
פחד להתקרב לאש, ניצול שריפה לציד.
המוח של היצור התבוני היה גדול למדי ביחס לגופו, אך לא כמו של
האדם בן ימינו. החלק של המוח הגדול שהוא מקום התבונה גדל מאד
ביחס לשאר המוח. התבונה קבלה פיקוד מקביל  למוחות הפרימיטיביים
של אברי הגוף, כך שיכולת היצור התבוני לפקח על אבריו בכוח
ההכרה, הייתה גדולה יותר מכל יצור חי אחר. לכן החושים והפקודים
על אברי הגוף עברו מן המוח העתיק אל המוח החדש. בניגוד לזה או
בהשלמה עם זה התבונות שהתפתחו- מנהיגותית, מכשירנית וחינוכית,
עברו מן המוח החדש אל המוח העתיק. שם קובעו, כך שמוח היצור
התבוני, הפך שלמות אחת, שבה המוח העתיק והחדש מתפקדים ביחד.
הישג ששום בעל חיים אחר לא השיגו.
ילדות היצור התבוני התארכה מאד. דרוש היה זמן כדי לפתח את המוח
והתארחה הבגרות המינית, כדי שהמוח על עצביו והכימיות בין
העצבים והבלוטות של ההורמונים, יוכלו להתפתח. אבל מיניותו
החריפה של היצור התבוני בהתפתחות לא הייתה חריגה וישר מהמיניות
של הילד עד בגרותו המינית לא הייתה הפסקה. הילד הגיע לבגרות
בערך בגיל שמונה עד תשע שנים. תקופת החביון שאנו מכירים עכשיו
לא התקיימה אצל היצור התבוני, אלא רק בשלב מאוחר של היווצרות
שבט האדם. בתוך הגנים של האדם בתבונה המכשירנית יש
הומוסקסואליות ולסביות, כי היצור התבוני הבודד עשה בהכרה
אוננות וכן במידה ונפגשו שני זכרים הם לא פעם הזדווגו אחד עם
השני, כדי לפרק את המיניות המופרזת שלא באה על סיפוקה ויש אחוז
מסוים של התנהגות כזו כתורשה מהיצור התבוני.
בילדות יש שוני בין הילד ובין הגור של בעל החיים. הילד נולד
גדול מהילדה כמו בבעלי החיים המפותחים, אך המשך גידולו עד
הבגרות שונה. הגור כל הזמן משיג את הגורה בגידול, מה שאין כך
אצל היצור התבוני. הילד מתפתח לאט ונשאר קטן עד לבגרות המינית
ואחריה הוא גדל מהר מאד ומשיג את הנערה. הילדה שנולדה קטנה
יותר גדלה מהר ולפני הבגרות היא מגיעה לגדלה המרבי. זה מפני
שהילדה כאשר רק צמחו לה אברי המין הנשיים כמו חזה מפותח, שער
במקומות הרגישים בגוף, מיד הזכר המנהיג יאנוס אותה והיא תהפוך
לנקבה האם. בעוד שהילד צריך להסתיר את גידולו מפני הזכר המנהיג
עד לבגרות ומיד עם הופעת סימני הבגרות כמו שיער והזדקפות אבר
המין עליו לברוח מהלהקה כדי לא להיהרג. אז עליו לגדול מהר כדי
להתקיים מחוץ ללהקה כיחיד.
השיער שנשאר על היצור התבוני, הוא במקומות ששיני בן או בת הזוג
השני יגיעו אליהם- המבושים, מתחת לזרועות ועל הקרקפת. כמו כן
הניבים נסוגו כי אסור שהנשיקה תיהפך לנשיכה. הפה שבו יונק הילד
של היצור התבוני, הופך עם הבגרות, למכשיר של הנאה מינית, עם
ניצול השדיים למציצה, או הפה והלשון לנשיקה, לעורר את היצר
המיני. השדיים הבולטים שימשו בתפיחתם עירור לזכר, שזכר הינקות
המוצצת נשאר בזיכרונו ושימשו למשיכה בהחליפם את האחוריים
הבולטים של הקופים. דבר שני, השדיים שימשו להנקת הילד שנישא על
כתפי האם כך שתוך כדי תנועת האם הילד יכול לינוק.
המוח של היצור התבוני גדל מאד ובעיקר הוא התפתח עד לאחורי הראש
וכן גידל אונות צדיות, כך שנעשתה פריפריה גדולה מאד, שבה נכנסו
פקודים על החושים והגפיים, שהם מאפשרים פעולה מהירה עם כי
מתוכננת, נגד היריב, בין אם זה חית צייד או יצור תבוני אחר,
זכר או נקבה. מצד שני, התבונות שהתפתחו אצל היצור התבוני,
ננעצו מחלק המוח התבוני אל המוח הקדום, כך שנוצר מוח משותף
קדום וחדש, שבו המוח הגדול אחראי בנוסף למוח הקדום, על החושים
והצרכים והפעלת האברים בהתאם. כך התבונות שהתחילו מהמוח הגדול
אל המוח הקדום, הפכו את המוח ליחידה שלמה.
המוח התפתח כך כי הזכר התבוני היעיל היה מערים על חבריו, נראה
כמתאפק, כאילו לא עושה שום דבר ואז ברגע מתאים תוקף והורג. כך
היה במארב  לחיה קטנה וכך היה נגד זכרים אחרים בלהקה או נגד
נקבה שלא נענית. אורבים לה ואונסים אותה. ההתאפקות נשארת על גב
המוח, שם היה הפיקוד והעכבה שהצטרפה אליו, בעוד שהשוליים ניתנו
לפעילות פיזית.
שפת היצור התבוני התפתחה מתוך השפה הביולוגית. לבעלי חיים
מפותחים בלהקות יש שפה של תיאור וציווי. בבעלי החיים התיאור
והציווי לובשים אופי פסיבי. הם בעצם אומרים: אנחנו כאן ולפי זה
מתחשבים האחרים וקובעים את מקומם. כך זאבים בשעת צייד ידעו
לכסות את המקומות הריקים ועופות בלהקה יכוונו את התנהגותם בזמן
תעופה לפי אלה שעפות לפניהן. בשפה זו הם מכוונים את להקת
הזאבים לציד או עופות לנדידה.
בשפת היצור התבוני, נוספו דברים שבינו לבינה ונוצר פער במשמעות
שבין האומר והשומע. הזכר אומר לנקבה בזמן החיזור- אני רוצה
ממך-
והנקבה שומעת את החצי השני של המשפט- אם לא תעני אז אהרגך. גם
זכר שרוצה לקיים יחסי מין עם אחת הנקבות של הלהקה, רואה את
הזכר המנהיג והמנהיג אומר- זו שלי- והזכר מבין שעליו לברוח.
דבר נוסף, תוך כדי המזמוז כל אחד מבני הזוג רוצה להביע את
הנאתו מן העניין. האחד מגלגל הברות הנאה, אבל הברות אלו נשמעות
כמילים של אהבה לבן הזוג השני, כך שאצל היצור התבוני כבר יש
משמעות לשפה מעבר למילים הנשמעות והנאמרות. בזה יש מקדמה לאדם
שאומר דבר והיפוכו, אמת ושקר. תכונה שאינה נמצאת במחשבה
הביולוגית.
העבודה היא שהביאה את תכלית הקיום מהקיום הפרטי בביולוגיה אל
הקיום החבורתי בלהקה. יחסי המין הם שהביאו אתם את קידמת היצור
התבוני בנוסף לאפשרות הקידום שנתנה המיניות לביולוגיה.





פרק  ג'

האדם: אמנות, מדע, שיחת התבונה וגורמיה, החבורה.

התגובה הראשונה לפריצה לתוך הלהקה עם לפיד היא פיזור, אך אחר
באה התעשתות והלהקה בעקבות יחיד עושה תנועות כלפי הפורץ. עם
הברות ועם תפיסת מקלות או לפידים אז כולם עושים תנועות. מצטרף
למעגל גם הפורץ ונוצרת חוויה משותפת. חוויה זו היא ראשית
האמנות. יחד אתה נוצרת החבורה. בניגוד ללהקה, בחבורה יש זכרים,
נשים וילדים. נשמרת המנהיגות למנהיג הלהקה, אך זו כבר חבורה
שיש בה לכידות.
זה יסוד האמנות: הריקוד- יסוד לריקוד, הצגת ההברות- יסוד לשירה
ולספרות. התנועות עם מקל- יסוד לפיסול ולציור. המוסיקה- אחדות
בין מקל לשירה.
האמנות היא שיחת רגשות עם תבונה ויצרים. הרגשות אומרות סכנה,
התבונה והיצרים מגיבים בתנועות יצירה ואז נוצרת החוויה המאחדת,
כאן מופיעים הערכים: השוויון בקהל ששותף. חירות הראשון שפרץ,
הגיב וליכד את הכלל, האמן. צדק הערכה ליוצר.
התבונות הקשורות במין שותפות לשיחה. כל תבונה וייחודה: התבונה
המנהיגותית ביוצר. התבונה המכשירנית בכלים והתבונה החינוכית
בשירה. בכל יצירה יש משלושת התבונות. הרגשות אומרות כך: יש
התמרדות בחבורה, אנשים לא רוצים לצאת לציד או לליקוט. יש
מגיבים בתקיפה. התבונה מארגנת תקיפה זו, ליצירת חוויה באנשים
להתלכדות חברתית. זה תוכן האמנות החברתית.
על ידי האמנות נוצרה חוויה מתמשכת ואם כי יש נסיגה אל הלהקה
והרשעות בעקבותיה. אחרי זמן הייתה שוב האמנות מנצחת ושוב נוצרה
החבורה מהלהקה.
האמנות היא נחלת הכלל. כל איש הוא אמן בפוטנציה בחבורה, לכן
האמן היצירתי, הגאון, זה שמוליך אחריו את הציבור, יצירותיו
כאילו הן יצירות של כל אחד.
המדע הוא שיחת היצרים והתבונה: היצרים בדחף לשנות, התבונה
והרגשות עונות תשובות לפי השכל.
ואז קם הממציא ומגלה דברים נסתרים. השוויון במדע הוא שכולם
שותפים. החירות היא הממציא הגאון. הצדק- ערך שימושי.
מנגנון החבורה הוא פשוט. יש מנהיג, אם יש בעיות במסע ציד או
נדידה אז הזכרים מתייעצים. אחריות על בנית המחנה וכלי העבודה
הייתה תפקיד המדע. כמובן שזה צמח לאט לאט והגיע לבשלות רק באדם
הנבון כאשר המושגים היו מגובשים.
יש קשר בין האמנות והמדע: הקשר הוא שהאמנות באה גלים גלים.
בעוד שהמדע נצבר שיטתית לאט לאט. שניהם נותנים דרור לדמיון ואז
יש קשר אישי בין האמן והממציא.
הביליס הוא יצור תבוני יותר מפותח. המוח 800  סמ"ק, יש לו כבר
אבנים מסותתות ומקל בעל חוד וענף בעל זווית.
לארקטוס כבר יש אש אבל כתופעה לא קבועה. תחילת יצירת האמנות
והמדע, תחילת יצירת מושגי המוסר.
מושגי המוסר הם שיחת התבונה עם עצמה. לזה אקדיש פרק מיוחד.
המושגים עוברים גם לאמנות ולמדע.

שיחת התבונה ויצירת מושגים

המושגים הם נקודות במוח שנותנות לנו כיוונים מוסריים. לכל מושג
יש שם, ויש לו מטרה, להפעיל את המוח של היחיד בכיוון החברה.
המושגים נוצרים משיחת התבונה עם עצמה. זאת אומרת, שהתבונה שהיא
קליפת המוח, מחולקת לשתיים. חלק מהתבונה מתחבר ליצרים, שהם
פיקודיים והדרישות של אברי הגוף וחלק מתחבר לרגשות, שהם החושים
שמוסרים אינפורמציה חיצונית לגוף החושב, והריגושים שבאים
בעקבותיהם.
בחברה יש ערכים: שוויון, חירות, צדק, אבל במוח אין לזה בסיס.
אז התבונה דנה בשאלה איך לקים אחדות בין היחיד ובין החברה.
התבונות המנהיגותית, המכשירנית והחינוכית של היצור התבוני, הן
הדחפים לשנאה ולמידות הרעות בבני האדם. אך הן גם דוחפות את
היחיד לקדמה, למשל איך להנהיג את החבורה, איך להשתמש במכשיר
כדי לקדם את היחיד, או איך להפנים את המצב המסובך של חבורה
שלימה, בניגוד ללהקה של זכר ונקבות עם בודדים בסביבה.
התבונות מבודדות את הערכים ותוקפות אותם כי החבורה היא מצב לא
טבעי לבני אדם. בניגוד ללהקה עם הבודדים סביבה. בראשונה,
התבונות של היצור התבוני, תוקפות את השוויון ודוחפות את קליפת
המוח לשוחח. אז חלק מקליפת המוח עם החוויה של האמנות וחלקו בצד
השמאלי של קליפת המוח עם הידיעה של המדע. שלא כמו היצרים
והרגשות שהם יציבים במוח. המושג בקליפת המוח המחולקת, הוא
נייד. כי אין לו מקום קבוע להיאחז בו.
התבונות הדוחפות ממשיכות לדחוף ואז, דרך הקורפוס קולוסום
הידיעה עוברת לצד הימני ונדבקת על החוויה באמנות. עליה נרבדת
החוויה של מושג קליפת המוח שנדחפת גם היא ונוצר מושג באמנות,
שהוא חוויה ידיעה חוויה. מושג זה מתגלגל לאהבה שזו חוויה כפולה
כשהידיעה באמצע. האהבה גורמת ליחיד לאהוב את החבורה ואת המנהיג
העומד בראשה. כך שנוצר קשר בין היחיד וערך השוויון המנחה את
החבורה. אך אם נהפך המצב והחוויה באה קודם אז יש חוויה חוויה
ידיעה, נוצר המושג שנאה והוא מפורר את החבורה.
כאשר נוצר מושג האהבה והשנאה, חוזרים חלקי המושג אל קליפת המוח
ומתחברים שוב ליצרים ולרגשות שהם קבועים. אחרי שחלקי המושג
חזרו למקומם, שוב דוחפות התבונות של היצור התבוני את חלקי
המושג הפעם לכיוון שמאל, כיוון המדע. אז נרבדת הידיעה החוויה
של המושג על הידיעה של המדע והידיעה של המושג עליה.
נוצר מצב של ידיעה חוויה ידיעה וזה מצב שגורם להיווצרות מושג
שיקול הדעת במדע, שזה לימוד מניסיון של כל יחיד, של החבורה
כולה ובעיקר של מנהיג החבורה. אם נהפך המצב והידיעה באה קודם,
אז יש ידיעה ידיעה חוויה ואז נוצר המושג פזיזות שהוא מביא
להחלטות שגויות ומכשיל את החבורה.
שנית מתייצב ערך החרות והוא הרגשה של כל יחיד שמותר לו לעשות
כרצונו ולא להתחשב בחבורה. אז מתוך מחשבה שמעמיסה: בנוסף
לפקודים על אברי הגוף והדרישות שלהם שהם  היצרים, לחושים
והריגושים שלהם שהם הרגשות, לאמנות והמדע והמושגים, את המושג
ידיעה וחוויה וכן המושגים אהבה ושנאה באמנות, שיקול דעת
ופזיזות של המדע. נוצר מושג האחריות, אז התבונות של היצור
התבוני ועם מושג השנאה, האחריות יוצרת את מושג הבושה, כך
שמהשלילה נוצר מושג חיובי. עם מושג האהבה, האחריות יוצרת את
מושג הכבוד.
תבונות היצור התבוני דוחפות ליצירת המושג שיגביל את החרות,
שהיא שרירות לב והוא האחריות. המושג הזה הוא עגול והוא שוכן
בקורפוס קולוסום. הוא נדחף למדע ושם עם המושג שיקול הדעת, הוא
יוצר את מושג האמת, שזה שיקול דעת עם אחריות. עם מושג הפזיזות
והאחריות נוצר מושג האומץ, שוב מתוך השלילה נוצר מושג חיובי.
האמת מנחה את הנושא אותה לחשוב על המציאות, להכיר אותה וכן
לחשוב על מה שמאחורי הדברים. למשל, שהמנהיג הוא בעל ניסיון
והוא אחראי, לכן חשוב להישמע לו, להשמיע לו את עצותיו של איש
השורה וכן לרכוש לו כבוד כמו במושג האמנות.
שלישית מתייצב הערך צדק, שהוא מקצה לכל דבר וערך חלק בעולם
החבורה. במוח יש כל הדברים הקודמים ונוסף להם המושגים: אחריות,
כבוד ואמת. התבונות של היצור התבוני דוחפות לקראת הצדק ונוצר
מושג האמונה: חבר החבורה נותן אמון במנהיג, שהמנהיג מקצה נכון
את דרכי החבורה, נוהג בשוויון עם הזכרים, מתייעץ אתם בציד
ודואג שיהיו מסופקים מינית. כמוכן מגביל את שרירות הלב נגד
הנשים והילדים בעזרת האחריות.
מושג האמונה הוא רחב והוא השתרע משני עברי הקורפוס קולוסום, כי
הוא פונה החוצה ומושך את המושגים לכיוון של הקצאת תחומים חדשים
והוא בא אל האמנות, המדע והמוסר וביחד עם המושגים הקיימים, הוא
יוצר כללים, שהם פעילות המוח השגרתית. הם נוצרו בשבט ואדון בהם
יותר מאוחר.
למושג האמונה, מתוך כך שהוא מקצה פעילויות, כוח דחיפה מיוחד,
הוא יוצר את הכללים.
אם מתחלפים במושג, הידיעה והחוויה באמנות ובמקום הידיעה באה
חוויה ונוצר מושג מהופך של שתי חוויות וידיעה, אז מתהפך המושג
אהבה ונוצר בלבול. החבורה מתפרקת מערכיה, שרירות הלב משתלטת.
צריך את האמנות כדי לגבש מחדש את החבורה, לישר את המושגים
ולהחזיר את החבורה על כנה. אותו הדבר במדע, אם יש שתי ידיעות
וחוויה, מתפרק מושג שיקול הדעת, המנהיג נהפך לעריץ, אז פורץ
מרד ושוב צריכה האמנות להחזיר את הסדר על כנו.
באחריות הדבר שונה. שוב אין לתת פרוש אחר למושג.
האחריות שומרת ששרירות הלב לא תחזור.

סיכום החבורה

מבנה החבורה הוא פשוט. מנהיג, גברים ונשים עם ילדים. במקרה של
מבצע גדול: ציד או נדידה לאזור אחר, מתייעצים, בעיקר הזכרים.
לפרקים הייתה התפרצות של רשעות והחבורה הייתה חוזרת ללהקת
היצור התבוני עם זכרים בסביבה. בסוף התקופה, המושגים היו
עוצרים את הנסיגה והחבורה התבססה.
משפחות עדין אין וההזדווגויות הן לא סדירות, התקיפים משיגים
יותר אבל כולם הגיעו להזדווגות כי זה דחף שאין לעצרו ואם ניסו
לעצור אותו היו צרות.
הכלים הפרימיטיביים בתחילתה של התרבות האשלית. אבנים מסותתות
ואחיזת יד ומקלות מחודדים, אם כי בעקבות המדע הפרימיטיבי היו
כבר חיבורים של מקל לאבן. בסוף התקופה לפני כשלוש מאות אלף שנה
כבר היו אוהלים מעור מחוברים בקישור מגידים או מסיבים של
צמחים.
האש הייתה קבועה והכל עבר באש, בראש ובראשונה הבשר, דבר שהקל
על אכילתו ועל עיכולו. אבל לא רק בשר, גם גרעינים, פרות וליבות
של צמחים נאכלו במצב טרי או מבושל. בעיקר קלוי כי כלי בישול לא
היו. האש גם חיממה בלילות קרים וכן הרחיקה חיות לא רצויות כמו
טורפים למיניהם.
האש גם שימשה את האמנות שהייתה מאותו סוג של תגובה למתפרץ
ובידו לפיד. גם ללא מתפרץ היו ריקודים קצרים והגיות קול ששימשו
את החבורה לליכוד פנימי. היה גבר או אישה שהיה נותן את האות
והיה קם המעגל הריקודי. האמן היה בעל יכלת ריגוש והיה זוכה
לכבוד מצד החבורה. המדען גם הוא זכה לכבוד. הוא הכניס שינויים
איטיים אמנם, אבל הוא היה בעל ידיים טובות וראש פתוח ליצירה.
עם ההומו ארקטוס שהיה כבר בעל מוח גדול- כ- 1200 סמ"ק- התחיל
הפיזור מאפריקה וזה נתן אפשרות להתפתחות שונה במקומות שונים.
המוח הזה כבר יכול היה לקלוט מושגים ואת ראשית האמנות והמדע
בחוויה ובידיעה.
האנשים אוננו בפרהסיה. זה היה חלק מהפורקן המיני וזה שימש את
המדען לראות את האצבעות המלפפות את הזין, כחבל שקושר מקל לאבן
וזה קידם את המדע הפרימיטיבי.
הילדים הגיעו לבגרות בגיל עשר בערך. הגיל הממוצע היה שלושים
וגיל הזקנה היה ארבעים עד חמישים. הזקנים היו שיקול הדעת של
החבורה. כשאדם הגיע לזקנה מופלגת נשאו אותו אתם עד שאי אפשר
היה יותר ואז היו עוזבים אותו למות. לא היה דיון מיוחד, פשוט
היו עוזבים וזהו.
הפיקוד על אברי הגוף התבסס בתבונה, שהיא קליפת המוח וכן גם
בחושים והריגושים בעקבותיה. זה כבר התחיל בתקופת היצור התבוני,
אך זה נמשך בתקופת החבורה, עם יצירת האמנות, המדע והמושגים.
נוצר שכל ישר אינטואיטיבי למדע, וכן פינות במוח למושגים.
המושגים התגבשו בתקופה זו והם מהווים את האני העליון של המוסר
האנושי. יש אחד עשר מושגים, ארבעה באמנות: אהבה, שנאה, כבוד
ובושה, ארבעה במדע: שיקול דעת, פזיזות אמת ואומץ, ושלושה
במוסר: מושג של חוויה וידיעה, אחריות ואמונה.
אם המושגים התערערו משום מה, כגון עלבון ששוחק את הכבוד או
עריצות של המנהיג שהפרה את שיקול הדעת וכו'. הייתה האהבה הופכת
לשנאה, הכבוד לצביעות, הניסיון לגאווה והתנשאות, האמת לשקר,
האחריות להפקרות והאמונה לכפירה. רק הידיעה והחוויה נשארות כמו
שהן כי חווים ויודעים את המידות הטובות והרעות כאחת. כמובן שלא
הכל נהפך בבת אחת אבל היה פוטנציאל להיפוך.

פרק ד'

האדם המודרני: מושג האמונה והכללים.

האדם המודרני נוצר באפריקה לפני כשלוש מאות אלף שנים.
כך ששושלת האדם השלמה היא באפריקה. משם הוא התפזר בעולם כמו
ההומו ארקטוס ואכלס את כולו גם מעבר לאזורים הטרופיים. גם
באזורים הממוזגים ואפילו קרים. הוא התאפיין בפנים ישרים, מצח
בהמשך לפנים ומוח בן 1500 סמ"ק. מוח גדול יותר משל ההומו
ארקטוס וקטן יותר משל האדם הניאנדרטלי- 1600 סמ"ק.
הילד התבגר בגיל העשרה. הילדה קצת לפניו ונוצר מרווח בין
המיניות הילדית והמבוגרת, כך שהמוח יכל להתפתח בשקט יחסי.
נוסף לזה הזקנה התארכה ונוצרה אפשרות של מועצת זקנים שהנהיגו
את השבט בכוח ניסיונם הצבור.
עם יצירת האדם המודרני, נוצר השבט תוך כמה אלפי שנים ונוצרו
הכללים מתוך המושגים. מושג האמונה הוא המושך ליצירת הכללים.
נמנה את יצירת הכללים, החל ממושגי האמנות, למושגי המדע ולמושגי
המוסר.
אמונה ואהבה נתנו את כללי היופי: צורה (חלל), כל צורות היצירה
של האדם בציור ובפיסול. קצב: מוסיקה וריקוד. הרמונית: כל צורות
האמנות.
אמונה וכבוד נתנו את כללי האחווה, תחושת היחד שיש בשבט ואת
להיות בעלים, הכבוד שמגיע ליוצר של האמנות וליוצר בכלל.
אמונה עם מושג המדע, שיקול דעת ואמת יצרו את השפה. שיקול הדעת
תרם את המילים: כבר מאז היצור התבוני יש מילים בין חברי הלהקה.
תוך כדי המזמוז, היו הזכר או הנקבה מוציאים הגאי תענוג וזה
נשמע כמו מילות אהבה. או להפך, הזכר הנבון היה מוציא קולות
בזמן פגיעה בזכר אחר וזה הזהיר את הזכרים האחרים להסתלק
מהלהקה. או כאשר זכר אמר לנקבה "אני רוצה אותך" והיא כבר שמעה
את המשך המשפט, "אם לא תעני אהרוג אותך". זה יצר מילים בעלי
משמעות שונה בין המדבר והמאזין. נוסף לזה, היו קולות לסכנה
ולגרוש חיות ציד וכן קריאה לליקוט. כך הצטברו הרבה מילים ואת
אלה זכר המושג שיקול הדעת ושילב אותם בשפה.
מושג האמת תרם את ההגיון וההפך. במושג האמת הייתה ראיה של מעבר
למילים וזה התנקז להיגיון ולהסקת מסקנות ממנו.
האמונה תרמה את הדקדוק, מבנה המשפט, חלקי הדיבור, פעלים
וזמן, עבר, הווה, עתיד.
מושגי המוסר תרמו את הכללים הבאים: חוויה וידיעה עם האמונה תרם
את הדמיון. אחריות ואמונה את הסיבה. ושלושתם: חוויה וידיעה,
אחריות ואמונה את השיפוט. השיפוט גם יכול לנבוע מדמיון וסיבה
כך שנוצר קשר בין דמיון, סיבה ושיפוט.
הפזיזות והאומץ יצרו את הקלות בשפה, את הבדיחה, הלגלוג, כך
שמשא האדם היה קל יותר.
עם הכללים הללו, האדם פועל והם מנחים את מוח האדם בהתנהגות
היומיומית. בעוד שהמושגים הם האני העליון של האדם ומנחים אותו
בכוח השיפוט להתנהגות נכונה.

המשפחה

המשפחה קמה על יסוד תביעה של האישה. היא רצתה להיות מוגנת על
ידי הגבר, שיראה בה את העיקר ולא ייתן אותה לשרירות של גברים
אחרים. גם הגבר רצה בזה כי זה הבטיח חלוקה של הנשים בשבט, כך
שלכולם יש נשים ולא רק לזכר המנהיג. ההזדווגות הייתה כבר חלק
מהחיים ולא נוצר מצב שצריך לאנוס את הנשים. כך המשפחה יכלה
לפרק את המתח המיני הרב של הלהקה. לכן השבט היה שקט יחסית
בתחום הזה.
האישה הבטיחה לבעל שהילדים הם שלו מפני שקרום הבתולין נקרע.
גידול הילדים הפך ציר מרכזי בחוויית המשפחה והשבט וזה הבטיח
שלעת זקנה הילדים יטפלו בהורים, אם כי נשמר המנהג שכאשר ההורים
היו הופכים למעמסה, היו ממיתים אותם בצורות שונות. אם ע"י
הקפאה בתנאי קור, או הפקרתם לחיות טרף עם הקהיית החושים ע"י
מאכלים שונים.
הדמוקרטיה התנהלה ע"י הזכרים. הנשים ויתרו מראש על שיתופם
בהכרעות כדי לא להקים עליהן את הגברים שהיו הפעילים בחברה והם
היו המנהיגים.
האיש היה מובל אל המשפחה כדי שלא יאשימו אותו שהוא רוצה להתנשא
ולהיות מנהיג יחיד ולהשיג את כל הנשים. כך שהמשפחה הייתה מוצר
מדעי בכוח המחשבה. הגבר המציא לו תירוץ והוא האהבה, שישנה בינו
לבין אישתו המיועדת לו, שהוא הכיר וקיבל את הסכמת המשפחה שלה
לנישואין. היא התחיבה להיות רק שלו והוא התחייב בפרנסת ילדיה
שהם גם שלו.
לאנשים תקיפים הייתה יותר מאישה אחת אך כסיכום, כיוון שלכולם
היו נשים, אז לרוב הייתה אישה אחת חוץ מיחידים.
היחס בין זרע לאבהות הוכר רק בשלב מאוחר כאשר אילפו בעלי חיים
וראו את הקשר זכר ונקבה. אך העובדה שבעל ואישה חיו באהל או
בבית אחד גרמה לכך שהיה קשר חזק לילדים גם מצד הבעל שראה עצמו
אבי הילדים. עם המשפחה הגרעינית קם הניאוף, זכר ליצור התבוני
והחבורה שבה הזדווגו כל זכר עם כל נקבה. אך זה היה מעבר
להתנהגות החוקית בשבט ונזהרו לעשות זאת בסוד.
בדרך כלל הוסדרה המשפחה בין הורי החתן והכלה. אך אם הייתה
התאהבות סוטה, היה הדבר נגמר בדרך כלל בין האוהבים. המשפחות
היו מאשרות את זה תמורת פיצוי נאות לסובל.

הדת, הסברת העולם לפי החברה.

עם התבססות השבט והכללים במוח, התחיל האדם מסתכל על סביבותיו
והתחילו תהיות מנין החי, הצומח, הכוכבים והוא הסביר את זה
במעגלי החברה. כמו שבחברה יש היררכיה, זקנים מנהלים את החברה,
מנהיגי ציד ואמנות, כך יש  היררכיה בטבע. נוצר השמאן אשר הסביר
את תהליך הטבע ויחד עם זה כישף ועשה כל מיני טכסים כדי להסדיר
את הציד והליקוט.
השבט חי ביחידות קטנות ולטקסים היו נאספים כל השבטים אשר היו
מדברים בשפה אחת, מקימים חגיגות וטקסים, מחליפים מוצרים
עודפים, ומחליפים נשים וגברים למשפחות גרעיניות.
האמנות מחקה את הטבע ויוצרת תרפים ופסלים מקודשים וסתם ליופי
קישוטי קעקע, נזמים לאף, עגילים לאוזניים מאבן יפה וצדפים,
מחרוזות למיניהן, חגורות וסתם בגדים יפים מעור.
המדע התקדם: נוצרו כלי נשק: כידון, גרזן, סכין, הכל עם חוד
אבן. הוקם בית ושיכון קבע והוקם אוהל לנדידה במהלך ואחרי הציד
והליקוט. הומצא הסל והתרמיל להובלת בשר וחומרי ליקוט.
השיחה הפכה לדבר רגיל והיא הייתה יסוד התבונה הקולקטיבית. כל
התהליך הזה נמשך כמאתיים וחמישים אלף שנה עד שהגענו לתרבות
השבט המודרני וקם האדם הפרה היסטורי.
התבונות של הייצור התבוני ממשיכות לפעול והן מחליפות את השבט
ומבצרות את הרקע הפנימי, כך שהשבט מתחזק ורקמתו הפנימית
מתבצרת.
התבונות של הייצור התבוני הן הדחף לכל דבר. האמנות מתקדמת ע"י
התבונה החינוכית ונוצר המגוון שנותן ביטוי אומנותי לאמונה שחיה
בתוך האנשים.
התבונה המכשירנית יוצרת את הכלים, שהם עזר באמנות, ונותנים
מקצב לריקוד ולמוזיקה. התבונה המנהיגותית יוצרת חידושים בכל
תחום של האמנות: ריקוד חדש או מנגינה חדשה או הצגה חדשה.
במדע, התבונה החינוכית מלמדת להשתמש בכלים חדשים ובטכניקה
חדשה. התבונה המכשירנית יוצרת כלים חדשים.
התבונה המנהיגותית מושכת לנדידה לאזור אחר ויחד עם זה לציד אחר
וכן ליקוט של מזונות אחרים, בישול חדש ועוד.
האמנות מושפעת מהמדע בטכניקות חדשות.
המדע מושפע מן האמנות בכבוד ליוצרים שהם אנשים מעולים בחברה.
אחרי יצירת המושגים והכללים, באות התבונות של היצור התבוני
ודוחפות הלאה. הן באות בזוגות: תבונה מנהיגותית, תבונה
מנהיגותית על תבונה מכשירנית ותבונה מנהיגותית על תבונה
חינוכית, וכך הלאה. אז הן יוצרות את רקמת השבט ומכוונות את
התנהגות היחידים בתוכו.
התבונות משתפות פעולה עם המושגים ויחד הן יוצרות את רקמת השבט
באמנות ובמדע. אני מונה חלק מהם בפעולות התבונות על המושגים.
המושג הריק חוויה וידיעה, מושג האהבה, מושג שיקול הדעת ועם
מושג האחריות גם המושגים כבוד ואמת. אתם ביחד התבונות יוצרות
את התנהגות היחידים בשבט.
מושג האמונה הוא מיוחד. הוא בעצמו דחף ליחיד להאמין ולשבט
ליצור את הרקע לזה. מושג האמונה יוצר את הדת ואת המיתוס וכן את
הכישוף והמאגיה. הערך שממנו הוא נוצר הוא הצדק. במושג האמונה
באמת, מתבלטת הקצאת כל דבר לעצמו ואמונה המאחדת את כל הדברים
לשלמות אחת, שהיא השקפת עולם דתית. לכן היחיד לא יכל לחיות בלי
השבט, כי לבד הוא הולך לאיבוד. לכן השבט כל כך מבוצר בנשמתם של
היחידים.
לאהבה כמה סוגים תלוי בתבונות המשתתפות. אם בסיס חווית הידיעה
היא תבונה מנהיגותית יש לה השפעה על שלש חוויות.
מנהיגותית: אהבת המנהיג, הערצת  הגאון. זה יכל להיות אמן גדול
או מנהיג בעל כריזמה. זה מושג מנהיגות נטו או כאמן הוא במאי
המעצב את רעיונותיו באנשים.
מנהיגותית עם מכשירנית: אהבת רעיון החידוש. אם לא יכירו בערכו,
יכירו אחר כך בשינוי התנאים שהגאון מכיר בהם לפני יתר האנשים.
במקרה זה המוצגים הם האובייקט של התבונה המכשירנית ולא האנשים
שהם המושא של ההכרה. ההנהגה של רעיון החידוש באה מהתבונה
המנהיגותית.
מנהיגותית עם חינוכית: אהבה ליופי, אהבה לאישה יפה או לקישוט
האישה או הגבר על ידי קעקע או נזמים ועוד. באופן זה מחקים את
קישוטי החיות, בעיקר העופות הזכרים.
אם בסיס האהבה היא תבונה מכשירנית אז שלש בנותיה הן:
מכשירנית עם מנהיגותית: נכונות להעמיד את הכשרון לרשות הציבור.
אהבה העומדת במבחן הימים. אי סטיית הכשרוניים מהציבור. נאמנות
המשפחה.
מכשירנית: אהבה לטכניקות חדשות, כלים חדשים, תפיסה טכנולוגית
במהותה ומתייחדת בשבט לאנשים יחידים שרק לעיתים מתגלה פעילותם
לציבור.
מכשירנית עם חינוכית: אהבה למוצרי האמנות, לפסל, למסכה,
לריקוד, לשיר, לקצב. בכל היצירות הללו יש בכוח האמן להביא
אנשים להזדהות רבה ויש רצון לחקות את היצירה או אפילו את עבודת
האמן. התבונה המכשירנית מביאה יחס לדומם. התבונה החינוכית
מאנשת את הדומם. כך נוצר הפסל שמשמש קשר בין האנשים והנעלם.
במשך הזמן נעלם הקשר ונשארת רק קדושת הפסל שאותו אפשר לחוש.

אם האהבה היא התבונה החינוכית, אז שלוש בנותיה הן:

חינוכית עם מנהיגותית: השפעת המנהיגות על הציבור. ההשפעה
מוקרנת באהבה מן המנהיג הכריזמתי אל ציבור בעייתי או ברגעי
משבר סביבתיים. חינוך על ידי מנהיגות. התבונה החינוכית מביאה
השפעה חינוכית על הסביבה. התבונה המנהיגותית מביאה את הנושא
שהוא איש מיוחד שהשבט אוהב אותו. האהבה למנהיג נבחנת כאשר
מוצעת שאלה מנוגדת לשגרה והמנהיג מציע פתרון לא שגרתי. אז באה
הביקורת ובודקת האם לשמוע לו או ללכת בשגרה והאנשים בודקים את
זה בעזרת המושגים.
חינוכית עם מכשירנית: אמנות החיקוי. איש שאינו מוכשר להיות אמן
אך יכל ואוהב להיות אומן, מעתיק או עושה מכשירים המתפעלים
באומנות. התבונה החינוכית מביאה את הרצון להזדהות, בעוד
שהמכשירנית מביאה את הנושא לחיקוי.

חינוכית: האהבה הנאמנה בין גבר לאישה אשר נושאת אתה חינוך
אמיתי לילדים וקשר לילדים עד סוף החיים.

אם מגיעה ידיעת החוויה לאמנות נוצר מושג שונה. הידיעה אינה
במרכז אלא בהיקף. זה גורם להרס החוויה. אמנה שלושה מושגי
אומנויות שמביאים לניגוד.

מנהיגותית: אין הנהגה שיוצרת חוויה, איש הישר בעיניו יעשה.
העדה מתפוררת.
מכשירנית: שבירת מוסכמות חברתיות. שבירת טכניקות של אמנות לא
לשם קדמה אלא להרס.
חינוכית: במקום האהבה באות תאווה וניאוף. האדם נכנע ליצריו.

במידה וידיעת החוויה פונה אל המדע, אז החוויה משתרבבת בין
הידיעות ויוצרת את מושג שיקול הדעת. מושג זה בנוי על שיקול
הדעת האישי ועל הזיכרון. אצל חברת האדם עובר מהזיכרון הגנטי
בביולוגיה דרך התפתחות המוח הביולוגי אל הזיכרון האישי של כל
יחיד. בשבט נשמר הזיכרון על ידי אנשי סגולה שמאריכים ימים.
ניסיון כזה במידה ואנשים יוצרים הם משתמשים במושג שיקול הדעת
כדי לזכור מקרים מהעבר המעידים על הכלל. זה בא לידי ביטוי
בניסיונות השונים לאורך הדורות כאשר התבונות נותנות לזה את
הגוונים השונים.
מנהיגותית: הסתמכות על הניסיון האישי של כל יחיד. במדע כל יחיד
הוא מדען בפוטנציה כי האנשים זוכרים ובמידה והם מאריכים ימים
הם יכולים לזכור מקרים המעידים על הכלל ולמסור לדורות הבאים.
משך הדור הוא קצר, עשרים או שלושים שנה. ההבדל בין ניסיון סתם
ומושג שיקול הדעת הוא בזה שמושג שיקול הדעת עושה סלקציה. רק
זיכרון שיש לו ערך ציבורי נכלל בו. זיכרון ללא סלקציה כזו הוא
חסר ערך בבחירה. הזקן המנוסה הוא הקשר בין הדורות במנהיגות מן
המרכז לאנשים בשבט.

מנהיגותית עם מכשירנית: האנשת הטבע. איסור ציד חיות מסוימות,
קידוש עצים ועצמים בולטים בשטח. המנהיגות זוכרת מקרים וכדי
להשרישם ממידה והם נראים משמעותיים היא מקדשת אותם בשם הכוח
הנעלם. חיה שתוך כדי ציד שלה נגרם לשבט אסון כביר, עץ שנדלק
מברק ועוד דברים כיוצא בזה. לרוב אין זוכרים את סיבת הקידוש
אלא נשארת הקדושה בלבד. קידוש העצמים בין אם זה חיה או עצם
דומם, נותן שני תחומים:
1. איסור על נגיעה או פגיעה באתר הטבע. זהו פחד מסתורי אשר
סיבותיו נשכחו עם השנים וזוכרים רק את האיסור.
2. סוג קידוש שני הוא הטוטם שבו נאמר שהשבט מזדהה עם חיה או
עצם מסוים ועל שמו הוא נקרא. לפעמים לכל משפחה יש טוטם משלה.
זהו ביטוי של הזדהות עם הטבע. האדם מכיר ביחידותו אך מגבש זאת
בהזדהות עם פרנסתו שהיא ציד וליקוט וכן התמזגות עם סביבתו.
התבונה המנהיגותית נותנת מהמרכז לפריפריה, מהיחיד לעם. התבונה
המכשירנית נותנת את המושג שהוא חיצוני לאדם.

מנהיגותית עם חינוכית: לימוד תוך התנסות בבעיות החברה.
ריפוי פסיכופיזי שבו הרופא מרפא בכוח הסוגסטיה את החולים.
אנשים אילו הם יחידים אין הם מנהיגים אלא כאלה שיודעים לטפל
בנפש היחיד. התבונה המנהיגותית מהמרכז לפריפריה והתבונה
החינוכית נותנת את המושג לריפוי.

שלושת אופני התבונה המכשירנית עם המדע:

תבונה מכשירנית עם מנהיגותית: חיפוש הסיבות בטבע על ידי שיקול
הדעת החברתי. שיוך האבהות לילוד שהוא אימוץ הניסיון החברתי
והתצפיתי בחיות ובבני אדם. בחיות זו ראית ההזדווגות שמביאה
להריון. בבני אדם זה זיכרון של מקרים שהאישה היא בלי בעל
ורואים שהיא לא מתעברת. כך שהמקרה הוא הניסיון שמביא להבנת
הסיבה.
מכאן גם נימוק השייכות לקרבת הדם. הסתמכות השבט לאב מסוים עתיק
וכן קרבת דם בין שבטים קרובים.

תבונה  מכשירנית: הרחבת הניסיון המדעי על טכניקות רחבות של
בגדים, סוכות, מלכודות לציד ולדיג. צריך לזכור שעד לפני כשלוש
עשרה אלף שנה הגיעה הטכניקה בעקבות המדע רק לחיבור מקל לאבן או
תפירת בגד מעורות, אוהל מענפים ותו לא. במושג זה הנשים שוות
ערך ואפילו עולות על הגברים כי הן יושבות בית בגלל הילדים והן
הופכות את הקשר והתפירה לבגד ובית. הבגד מסתיר בעיקר את אברי
המין. עדות לכך היא שגם באזורים חמים יש בגדים.

מכשירנית עם חינוכית: חיקוי ראשוני של התנהגות ההורים והאחים.
כשרון החיקוי שונה ויכולת ההורים שונה, אבל זה הבסיס ללמוד
מתהליך החברה. טפול וקישוט היחיד במצוות החברה: נזמים, קעקוע,
ברית וכו'. מכשירי האדם המוטבעים בגופו כדי שיראה יפה וימשוך
את תשומת לב האנשים סביבו. במושג זה יש קרבה בין האמנות למדע.

שלושה אופני התבונה החינוכית עם המדע:

תבונה חינוכית עם מדע  מנהיגותי. ניסוי החידוש כדי לדעת יותר
מדע טהור. הכרה שהטקס הקונקרטי שבא אחרי התפרקות החברה צריך
הרחבה כדי לקדם התפרקות זו. אז הטכס מקדים את המצבים הקשים
ועוטף את האנשים במוסרות החברה.

חינוכית עם מכשירנית: שיתוף בין האנשים לשם ידע רחב: סיור
אזורי ציד. בדיקת מזון חדש על ידי טעימה קלה. הוצאת החינוך
החוצה לטבע. הפיכת הטבע לעזר לאדם. גילוי תרופות עשבי מרפא
ושימוש בהן על ידי רופאים שהם אנשים יוצאים מגדר הרגיל.

תבונה חינוכית עם מדע חינוכי: טיפול בחברה על דרך סוגי האנשים
השונים. גברים, נשים, ילדים, צעירים, זקני העדה. הגדרת החובות
והזכויות של כל סוג. האיש בשבט עובר שלבים שונים, כל שלב יש בו
זכויות וחובות ולכן הוא מחונך מילדות עד מוות ויש בזה אחריות
החברה על יחידיה ילדיה והזקנים.

המושגים אהבה ושיקול הדעת וכן אלה שבאים אחריהם, אינם רק ביטוי
לשגרת מעשים אלא גם הם נטועים במוח ויתכן גם בכימיה שלו והם
עומדים מעל השגרה. אלה הן תכונות שבאם אינן באות לפעולה מכוונת
אז האדם לא מתפקד כראוי. מושג האהבה נפרש על הרבה תחומים.
אנשים שונים אהבות שונות, אך בסך הכל זו התייחסות נפשית לסביבה
האנושית. שיקול הדעת אינו רק זיכרון של מקרים. הוא הופך לתכונה
שבה האדם מכיר שזה ערך חברתי ולא רק אישי.

במידה והמושג חווית  הידיעה מגיע למדע קורות קטסטרופות. אין
הנהגה ואיש הישר בעיניו יעשה. פורצת הרשעות הקמאית והחברה
עלולה להתהפך. צריך לזכור שתמיד יש בחברה אנשים שאורבים למצב
כזה וכאשר אין דין ואין דיין אז הם פורחים. פניה כזו של חוויות
הידיעה למדע מתרחשת כאשר מצבים סביבתיים משתנים כאחת. החברה
נמצאת אז במצב של מבוכה. שבט אחר פלש לאזור המחייה, בצורת
ארוכה, נדידת חיות. כמוכן לפעמים איש כריזמטי שגורר אחריו את
החברה לאבדון על ידי מלחמה. צייד על ידי אש שמגרש את החיות
לאזורים אחרים ועוד.
אמנה כמה ניסיונות המשפיעים על הרס החברה על ידי ניגוד לניסיון
המדעי. תבונה של חווית הידיעה עם הידיעה.
מנהיגותית על מנהיגותית: במקום ניסיון אישי של כל אחד באה
קפריזה אישית שקבוצת אנשים נוהה אחריה והיא הורסת כל סדר
בחברה.
מכשירנית על מכשירנית: הרס מתוך אקסטזה שלפעמים עובר את כל
השבט ורק אחרי שנוכחים לדעת מה עשו באה חרטה, אבל אין להשיב.
חינוכית על חינוכית: בין השמשות נפגע הסדר בחברה. אין תשובה
למצב החדש שדורש ארגון וסדר חדש בחברה.
הטעות של החלפת מושגי המוסר בין האמנות והמדע נובעת מירידת ערך
המוסר והשתבשות המושגים בעיני האנשים. מול שינוי גדול בטבע,
תופעה געשית, הרס אדמה, שיטפון ענקי, או להפך, חיי שגרה ארוכים
לדורות, אשר בסוף מביאים חלק מהחברה למועקה שרוצה לפרוץ,
נאחזים בהיפוך המושגים ורק אחרי סוף גרוע חוזרים החיים למסלולם
הטוב.

מושג הבושה

מנהיגותית:
אדם סוטה ממנהגי השבט, מוכיחים אותו על כך, חוזר למוטב טוב,
לא חוזר, מוקע על ידי החברה.
מכשירנית:
אמן חדש לא מוכר ומבישים אותו.
חינוכית:
חינוך גרוע לילדים במשפחה שגדלים בה עם תווית שלילית בשבט.

מושג האומץ

מנהיגותית:
גבורה במלחמה עם שבט זר, גבורה בציד של חיות גדולות.
מכשירנית:
גבורת החידוש שלא מתקבל במהרה.
חינוכית:
גבורת הצעיר במבחן אומץ בציד כשהוא לבד או בלכידת איש שבט אחר
ולהורגו.

מושג האחריות והשפעתו

כאשר נוצר מושג האחריות והוא רוצה להשפיע, אין הוא מתפזר כמו
מושג האהבה ושיקול הדעת, אלא הוא מתמקד במושגים מאותו מין.

התבונה המנהיגותית של מושג האחריות עם התבונה המנהיגותית של
האהבה נוצר מוסר הכבוד שבו יש כבוד למציאות. יש מעט אוכל אז
מתחלקים שווה. יש תקיף שנושא יותר מאישה אחת, מכבדים אותו על
היותו מנחה. יש חיות שאסור לאכלן ויש עצמים שצריך לשמרם: עצים
מקודשים, טרפים ועוד.
בצרוף התבונה המכשירנית של האחריות עם התבונה המנהיגותית של
האהבה נוצר הכבוד ליוצר. אם אדם אמן או כזה שיש לו כשרון להיות
רופא ולהתמצא בצמחים מרפאים, יש אליו כבוד.
בצרוף התבונה החינוכית של האחריות עם התבונה החינוכית של האהבה
נוצר כבוד בין האנשים הילדים למבוגרים, למבוגרים בינם לבין
עצמם וכולם כבוד למוסדות השבט.
אם מושג האחריות הולך אל המדע- אל מושג שיקול הדעת. תבונה
מנהיגותית של האחריות אל תבונה מנהיגותית של שיקול הדעת- אז יש
מושג אמת בין אנשי השבט. הנהגה טובה לא תעקוף את היושר בין
האנשים גם בשעות קשות לשבט.
אם תבונה מכשירנית של אחריות אל תבונה מכשירנית של שיקול הדעת
אז היוצר והרופא אומרים אמת שלהם וכך נוצר האמן ואיש המדע.
אם תבונה חינוכית של אחריות עם תבונה חינוכית של שיקול הדעת
זה הסתכלות החוצה אל החי והצומח. מנסים להעתיק את מה שראו אל
תוך השבט מתוך הזדהות אמת עם הטבע. כך המשפחה, כך הציד
והליקוט. האדם לא רק עושה פעולות אלה בטבעיות כמו היצור התבוני
אלא עכשיו הוא צופה בטבע ומבין את עצמו מתוך כך.
לאחריות כבר אין היפוך שמחזיר את החברה ללהקה אלא יש עליות
ומורדות כיוון שהמושג נוצר מתוך האהבה ושיקול הדעת  ומצד שני
פועל עליהם ליצירת מושגים נוספים- כבוד ואמת. יש לו טלטולים
בין רגשות עילאיים וכן ירידה של טוטליות של יחסים שמביאים
לאבדן כבוד שנפגע. נוצר עלבון שהוא הסבל הקשה ביותר לאדם, או
שבמקום אמת יש צביעות שמתגלה ואז גם נוצר עלבון והשבט יכול
להיקרע מתוך דברים אלה.
מושג האחריות שנוצר בשיחת המדע והאמנות במושגים הוא מושג מובנה
שלא כקודמו מושג החוויה והידיעה. כאשר הוא בודק את עצמו באמנות
בחוויית האהבה, הוא יוצר את הכבוד שהוא ממונה על ההתמכרות
וההזדהות וגם לו יש גוונים שונים בתבונות בשונות. מצד שני,
כאשר הולך מושג האחריות אל מושג שיקול הדעת  והידע הוא יוצר את
מושג האמת וגם לו יש גוונים שונים לפי התבונות.
מושג האחריות לעצמו הוא כבר מושג שלם ועם התבונות הוא יוצר
מערכת של מחשבות, שמחפשות אחיזה במציאות שהשבט נמצא בה. הוא בא
במגע עם חיות וצמחים לשם מזון או סכנת חיות טרף ועשבים רעלניים
או לא טעימים. השבט נודד ממקום למקום וקידוש הסביבה משתנה. יש
דברים שזוכרים, יש דברים שנשכחו ויש דברים שהועתקו לסביבה
החדשה. כל פעם משתנה הדגש לפי התבונות הבוחנות את הדברים ובאמת
מרחב האחריות הוא עצום.
במושג האמונה נפגשות שתי תכונות כל פעם.
מנהיגותית: שמאן או נביא שמארגן את הטקסים ומקשר בין העם
והאלים או האל.
מנהיגותית עם מכשירנית: קידוש מצבות זיכרון, עץ בודד, גבעה
גבוהה, מקום למקדש.
מנהיגותית עם חינוכית: טקס לפני כל מבצע- חג, לוחמה, חתונה
וכו'.
מכשירנית עם מנהיגותית: ניחוש בעצמות ציד וכן בכל מיני
מכשירים, תנאי להצלחת המבצע.
מכשירנית: יצירת פסל שמגלם את האל ומשמש בטקסים ובחגים.
מכשירנית עם חינוכית: מקום משכן לפסל שאותו עובדים במקדש.
חינוכית עם מנהיגותית: עבודת האל או האלים עם הקורבן
שמקריבים.
חינוכית עם מכשירנית: קידוש כלי העבודה והמלחמה כך שיבטיחו
הצלחה.
חינוכית: בכוהנים הכוהנות והנביאים שמשמשים את האלים או האל
ומקדשים את החגים.
האנשים חייבים להאמין במשהו גדול מהם מפני מושג האמונה הטבוע
בהם. הם מאמינים באלים או בשדים ורוחות מלאכים ועוד.

ככל שהשבט מתחזק בפנימיותו, כך בוערת בו תאוות המלחמה. כל סיבה
טובה להלחם על שטחי מחיה בזמן נדידה, בשביל להשיג נשים לריבוי,
נשים לגברים שבשבט וסתם בשביל הרשעות להשיג ראשים לגבורה ועוד
סיבות כיוצא בזה.
המלחמה הפכה לאורח חיים. בכינוסי השבטים בעלי אותה שפה היו
מנצלים את הכינוס לא רק לטכסים פנימיים, אלא למסעי שוד וסתם
מלחמות. בעיקר שעם השבט הושג נשק משופר שנוצר לשם ציד אך שימש
גם במלחמות. המלחמות לא פסקו. שבט שהוכה זכר זאת וכשהתחזק
החזיר מלחמת נקם. כך שתמיד היה מישהו חייב מלחמה וזה נמשך עד
ימינו אלה.
בחיי היום יום בשבט, ביחסים הפנימיים ניצחו המושגים, אם כי
בעירבון מוגבל. היו גילויים של רשעות וצביעות. לדוגמא: זקני
השבט ניצלו את מעמדם כדי להשיג נשים צעירות ובזה גרמו לקנאת
אנשי השבט. אך בכלל התנהלו החיים טוב. היה שוויון, הייתה הרגשת
חירות אישית ובעיקרון שלט הצדק.
לעומת זאת ביחסי חוץ נצחו תבונות היצור התבוני וכל מרמה
וצביעות היו כשירות למלחמה לשוד ולהרג. כך שהיה איזון בין
תבונות היצור התבוני ומושגי האדם.
בהתפתחות המוח האנושי יש חמישה שלבים: התחלת המוח, התבונה
הביולוגית, התבונות של היצור התבוני הקשורות במין, המושגים
והכללים.
אפשר לבדוק את זה לפי התפתחות העובר. בכל שלב העובר מסנן
חומרים הורמונליים לדם של האם. אפשר על ידי הזרקת הדם של האם
לעכברים לבנים ואפורים לדעת על כל שלב. העכברים יגיבו בפעילות
רבה יותר של המוח בפתרון בהסתבכות במבוך יותר טוב ובהתנהגות
כללית יותר חכמה.
בשלב הראשון של יצירת המוח- שלושה שבועות אחרי תחילת ההריון
העכברים יגיבו בחכמה אבל חוץ מזה התנהגותם תהיה ניטרלית. בשלב
השני של התבונה הביולוגית העכברים יגיבו בחכמה והתנהגותם תהיה
ניטרלית. בשלב השלישי של התבונות הקשורות במין העכברים יגיבו
בחכמה אבל העכברים הלבנים יגיבו בתוקפנות והאפורים בתוקפנות
יתר, כמו כן יהיו שניהם מיניים יותר. השלב הרביעי, שלב
המושגים, העכברים יגיבו בחכמה אבל העכברים הלבנים יהיו רגועים
ביותר והעכברים האפורים יהיו רגועים ולא יתקפו עכברים אפורים.
בשלב החמישי העכברים יהיו חכמים ותגובתם תהיה ניטרלית.
בבדיקה זו אפשר לדעת אם מותר האדם מהמחשב. למחשב אין את
התבונות של היצור התבוני הקשורות במין ואין לו את המושגים. הוא
יכול לחקות את תפקידי המוח הניטרליים אך לא את התבונות הקשורות
במין ולא את המושגים. לכן אין לו את הדחפים שיש לאדם ליצור
ולהילחם ואין לו את המוסר אשר מדרבן את החיים בחברה ואוסר על
השואה והמלחמות. לכן לעולם לא ישתווה המחשב לבינה הטבעית שיש
לאדם.











מהשבט להתיישבות

לפני כמה עשרות אלפי שנים, כשהשבט התפתח, והוא מאורגן בשלמות,
מוח האדם מפותח, המושגים מאורגנים כהלכה, גם הכללים פועלים. יש
לבני השבטים שפות שונות, אך כולם בדחף היצירה. האדם יכל להביע
את עצמו בכל תחום.
גם כללי האמנות פועלים כהלכה ויש אומנים אשר מפעילים את השבט.
אם זה בריקוד, בהצגה או בשירה. נוסף לזה צלמיות וציורים אשר
יוצרים חוויה מתמשכת ומלכדים את חברת השבט למקשה אחת.
מוסדות השבט פועלים. יש הנהגת זקנים. כמו כן רופאים
פסיכוסומטיים יחד עם תרופות מצמחים ובעלי חיים, חלקן טובות
חלקן כהשפעה נפשית אשר פועלים להבראת האיש החולה. יש גם טכסים
המקיפים את האנשים והאמונה חוגגת. במדע ובטכנולוגיה יש גרזנים
וכידונים, החוד מאבן והידית מעץ, מחוברים על ידי סיבים צמחיים,
או גידים של בעלי חיים.
המחנה מאורגן. ישנן סוכות שהחיבור ביניהן על ידי סיבים
ממטפסים, או ענפים גמישים. השבטים נודדים. בשטח הנדידה
מאורגנים לשאת את הרכוש על הגב כשהוא קשור ומאורגן לעבודה. יש
לבוש באזורים החמים רק כדי להסתיר את המבושים ובאזורים קרים
יותר עוטף את כל הגוף ומשמש גם לחימום.
הארגון הפנימי בנוי משפחות משפחות. הצעירים מגיעים לבגרות,
מאורגנים והופכים לצבא השבט. מוטלות עליהם משימות, ובין השאר
מלחמה בשבטים שכנים.
עם נסיגת הקרחונים באירופה, הפך חוג הסרטן ליבש. בתחילה מעט
גשמים ובהמשך הפך לישימון שרק אוכלוסייה דלילה ביותר יכולה
להתקיים בו. זה חל על האנשים וכמו כן חל על החיות בתוך הסוואנה
של חוג הסרטן. בתוך המדבריות הללו היו עמקי הנהרות נאות מדבר.
הנילוס, הפרת, החדקל והאינדוס, עמקים אילו הפכו עם ההתייבשות
לאזורים ירוקים שבהם עשב למרעה וחיות לקיום הטורפים. תהליך זה
התחיל לפני כשלוש עשרה אלף שנים.
החיות והאנשים חיו בצפיפות רבה, ושלא כמו קודם שבהם הציד
והליקוט  היו משימה שנמשכה זמן רב. עם הכניסה לעמקי הנהרות
חיות הציד היו קרובות מאוד לאנשים.
הגיע הזמן שהאנשים ירצו להצמיד את החיות אליהם ולהשתמש בהן מתי
שצריך. קודם כל בויתו הכלבים. אלה הלכו אחרי האנשים כבר הרבה
זמן. בעמקים הייתה להם חשיבות רבה כי הם יכלו לגרש את חיות
המרעה או האנשים ולסייע הרבה בציד.
האדם צד כבר זמן רב חיות אוכלות עשב, אבל עכשיו הוא כינס אותן
וכל שבט שמר כמה חיות לידו ששימשו לאכילה לעת מצוא. עם השמירה
התחיל האדם להשפיע על החיות ולשמור שוב ושוב את אותן חיות. כמו
כן רצה ליהנות לא רק  מבשרם אלא מחלבם וכן משגר שגדל והאמהות
נשארו במשמרת כדי לספק חלב וצמר לאנשים.
התחיל הטיפוח ונמשך לאורך זמן. לא רק שהשאירו האנשים בעלי חיים
בחיים אם היו יפים בעיניהם. גם בהתאם למבנה הגוף, פנים וכן
מוצרים כגון צמר, עור חזק, גידים גמישים, חלב ולבסוף בשר
טעים.
את בעלי החיים המבויתים השאירו האנשים בעיקר לזמנים קשים אך
במשך הזמן התקדשו בעלי החיים המטופחים ורק רעב גדול יכול היה
להביא לידי שחיטת בעלי החיים. בדרך כלל הם נשמרו והאנשים שמחו
כאשר היו ברשותם עדרים גדולים. שריד לתקופת הטיפוח הראשונית
היה קידוש בעלי חיים שטופחו בראשונה, אז באינדוס הפרה הקדושה
ובנילוס הכבשה הקדושה.
כאשר התחילו השבטים בעמקי הנהרות לטפח בעלי חיים, במשך הזמן גם
שבטים אחרים התלבשו על בעלי חיים בסביבתם וטיפחו. כך טופחו
העז, הסוס, החזיר, ונוסף לכל אלה בויתו הכלבים ששמרו על העדרים
שלא יהיו חיות טועות וכן שהטורפים יתרחקו מהחיות המקומיות.
עם ביות חיות המרעה נוצר דחף להגדיל את כמות העשב במרעה. כאשר
התייבש השיטפון היה נוצר על פני אדמת העמק קרום של סחף שהביאו
המים אתם. אם פוררו את הקרום היה נוצר תהליך זירוז גדילת העשב.
ראשית מפני אוורור הקרקע, היה העשב צומח יותר מהר, ושנית עם
פירור הקרום, הייתה הקרקע מאיידת פחות מים. כך שהעשב היה נשמר
בירקותו יותר זמן.
לכל שבט הייתה נחלה שלו והוא עבד אותה למען מרעה יותר טוב
לחיות שלו. במשך הזמן חולקו שטחי המרעה למשפחות כדי לדרבן את
יצר העבודה. לכל משפחה ויחיד הייתה חלקה לעיבוד.
גילוי העבודה הביא לתהליך נוסף אחרי פירוק הקרום ועם הכנסת
בעלי החיים למרעה, המסומן או המוגבה, נוצרה עונה מתה שהאנשים
לא עשו בה דבר. התבקש שינוצל זמן זה לפיתוח. בתחילה לתעלות
שהביאו את המים לשטחים בשוליים מוגבהים יותר, אחר כך נבנו
הכפרים על השטחים שהוגדרו לצורך מגורי האנשים בתוך העמקים
על-יד בעלי החיים שברשותם.
בשולי החלקות או על-יד הגדרות נשארו עשבים אשר לא נאכלו ולכן
גידלו גרעינים. בעיקר היו אלה דגניים. במערב הנילוס, הפרת
והחידקל,
החיטה והשעורה, ובמזרח  האינדוס אורז. גם לצמחים אלו בא טיפוח
והוא זריעת אותם גרעינים שלא נפלו לקרקע. כך שמהר מאוד התקבלו
שיבולים בעלי גרעינים שאפשר היה להשתמש בהם לאוכל. הצמחים
טופחו בעיקר בנאות מדבר סביב העמקים. עם גילוי האפשרות להוליך
מים בתעלות, זרעו ערוגות והשקו אותם. נוסף על עמקי הנהרות ששם
ההשקיה הייתה עונתית. בנאות מדבר ההשקיה הייתה רצופה, כי
המעיינות הניבו מים כל השנה.
אפשר היה לקבל כל מיני צמחים, לא רק למרעה ושיבולים, אלא גם
עצים לפרי וכן עשבים לירקות. תוך זמן קצר ביחס, נוצרה חקלאות
ועל שטחי קרקע קטנים חיו אנשים בצפיפות והיו מאורגנים לעבודה
וליצירה.
עם המצאת החקלאות והעבודה בעקבותיה, נוצר מצב שלא כולם רוצים
לעבוד, כי איש השבט רגיל במאמץ מרוכז ואחריו  מנוחה ארוכה. כך
בציד ואפילו בלקט.
נוצר צורך במנגנון כפיה כלשהו. בתחילה זה היה דעת הקהל, הלחץ
הרוחני בעיקרו, אבל מהר מאוד גילתה האצולה שהיא יכולה להיפרד
מהעבודה ולהיהפך למארגנת ומדרבנת אחרים לעבודה, וכשלעצמה לא
עובדת עבודה פשוטה מתמשכת. נכרתה ברית בין אצולות השבטים
למיניהם כדי לגרום לכך שהאנשים הפשוטים יעבדו והעבודה תינשא
עליהם. הופר הסדר שיוצר אחריות של האצולה כלפי העם שלה. בשבט
נוצר אינטרס בין האצולות כלפי העם.
בשבט היה חילוף חומרים בין העם לאצולה. פיתוח סביר היה שלאב
מוכשר שלקח אישה מוכשרת  שלפחות אחד הבנים יצא מוכשר. אבל אם
לא קרה כך, אז הבן הופך לאיש שבט רגיל, בעוד שאם קרה ובתוך העם
בשבט גדל איש מוכשר, אז באופן טבעי, אם היה מצליח לשרוד, הופך
הוא לחלק מההנהגה. כך שחילוף החומרים בין העם והאצולה היה
ספונטני והשבט נוהל על מי מנוחות.
כאשר האצולה נפרדה מפשוטי העם, הופר האיזון הזה. כל אציל שהפך
את האינטרס החברתי כלפי האנשים בשבט יצר קשר עם אצולה אחרת
והאינטרס שלו, שהיה ליצור לו ולאחרים מעמד שווה בחברה, השתנה
והוא התחיל לדאוג לבניו יותר מאשר לאחרים. האינטרס היה שהוא
ובניו אחריו הם המנהלים ואחרים שהוא התרחק מהם, הם העובדים.
לתהליך זה אני קורא בגידת האצולה. בגידת האצולה הביאה לידי זה
שהשתלטו האינטרסים בחברה ולא נשאר מקום לספונטניות.
תהליך הפיכת הלהקה לשבט היה ספונטני, בתגובה על שימוש של יחיד
באש כלפי הלהקה. אבל אחרי שנוצר השבט, היה מתח בין השבט שהוא
אחראי ליחידיו ובין נסיגה ללהקה שבה שולטת הרשעות. בתחילה זה
היה תדיר. אחרי זמן, התייצב השבט ונוצרו המושגים והכללים
והבחירה התבטאה כך, שאין שום כוח חיצוני שאוחז את היחיד להישאר
בשבט, אלא מנגנון רוחני שקיים ביחיד ולא נותן לו לפרוש. לא כך
היה ברקמה הפנימית. כאן היו אינטרסים של האישה והגבר ליצור
משפחה. אבל אחרי שהפנימו את זה, נוצר ניגוד, כי יש כוח להפר
מינית את ההסכם המשפחתי- הניאוף. האינטרס יצר את ניגודו וכאן
היה צורך בהתערבות החברה שתיתן את חותמה על המשפחה ויחד עם זה
תיתן אפשרות להוציא את המרץ המיני מן האנשים והנשים. פתרו את
זה בדרכים שונות: אחת, על ידי אורגיות מיניות מידי פעם שהיו
חוזרות על עצמן, כך שגם האנשים וגם הנשים היו משחררים את מרצם
המיני ואחר חוזרים לשגרה.
דרך שניה הייתה על ידי לקיחת אישה נוספת. בדרך זו בחרו התקיפים
והמוצלחים וכן זקני העדה. זה התאפשר כי בגלל הפעילות החיצונית
יותר של הגברים היו פחות גברים מנשים. את עודף הנשים נכסו
לעצמם תקיפי העדה.
אינטרס שני שבא לידי ביטוי היה ארגון הצעירים, שרצו להרחיקם
משגרת השבט, כי הם היו רווקים והיו לוחצים על המערך המשפחתי של
פנים השבט. אותם היו מארגנים כצבא.
כאשר להקה של היצור התבוני הייתה פוגשת להקה אחרת, היו הלהקות
נפרדות אחרי פגישה קצרה ולא היה קורה כלום. עכשיו עם יצירת צבא
השבט, נוצר אינטרס להפעיל את הצבא נגד שבטים אחרים, על מנת
לגזול רכוש ואולי גם נשים משבטים אחרים. כך שהרגיעה בפנים
השבט, יצרה ניגוד בדמות אינטרס במלחמה בין שבטים.
עכשיו עם בגידת האצולה, נוצרה חברה אינטרסנטית שהרסה כל
ספונטניות ובמקומה יצרה מנגנוני כפיה בדמות המדינה והדת.
כדי להקהות את הלחץ המיני, נוצרה הזנות, בתחילה כעבודת קודש.
במקדשים, הכוהנות היו קדשות והתפרנסו מנדבות הקהל למקדש. אחר
כך הן הפכו לזונות שהתפרנסו ישירות משכר תמורת שירותי מין.
קמו שני מנגנוני כפיה: אחד המדינה. זה איחד את כל המארגנים
ותמורת הניהול הם קבלו חלק מהיבול, אם זה בעלי חיים או תבואה.
מעכשיו היה אינטרס המארגנים להשיג לעצמם מה שיותר ולתת בידי
העם רק כדי קיום. את זה השיגו על ידי כך שחלק מהעובדים הפך
לשוטרים שלא נתנו לחרוג מהסדר. בידם היו מכשירי הציד לנשק כדי
לשעבד את העם. השוטרים והמארגנים כל מבטם היה למעלה כדי לראות
מה יגידו נוגשיהם וכך פעלו.
מנגנון שני היה הדת והפולחן בעקבותיה. היא היוותה צינור שפולט
את הלחץ מההמון.
הדת הפכה את אמונת השבט למנגנון שמקיים אנשים שהם היו הכוהנים.
להם הביאו חיות או תבואה לקרבן. חלק הם הקריבו לאלוהים ובחלק
התקיימו. הדת הבטיחה שהאל או האלילים יעזרו לאיש הפשוט לעשות
את חייו טובים יותר. בכוח אמונה זו הוא באמת הרגיש טוב יותר,
אם לא במציאות אז באשליה.
אשליה זו שהאמונה עושה טוב, הכילה גם את הפקידים והשוטרים
ואפילו את המלך, כך שהדת הייתה מקום המפגש בין האצולה וההמון.
האצולה האמינה שיש סיבות לכך שמצבה טוב יותר. המשיכו להאמין
שיש חיים לאחר המוות. בשבט היה גרעין של אמונה בחיים אחרי
המוות.
חיים אילו נתקדשו והאצולה רצתה להגשים את זה. ולכן המארגנים
והמלך בראשם, וכן הכוהנים רצו קבורה מכובדת, והתחילו לבנות לא
רק ארמונות  לחיים אלא גם ארמונות לקבורה, והוסיפו עבודה לעם
הפשוט, לבנות פירמידות וקברים מלאי עושר. הדוגמה הטובה היא
מצריים, אך כך היה גם בשאר המקומות.
הדמיון והסיבה הפכו לאינטרס של המעמדות העליונים לנכס לעצמם
עושר, לא רק בחיים אלא גם אחרי המוות וזה דרבן את צבירת העושר
והרבה עושק מן היצרנים.
כאשר האצולה נפרדה מהעם הם בנו את מכונת הדת, שהכילה אמונה
באליל או בפנתיאון של אלילים, ותמורת מתנה הם איחלו למאמין
שיצליח בעבודתו ויצבור הרבה עושר לו ולמשפחתו. כמובן זה לא קרה
אך האיכר העובד ופועל התעשייה באו לטקס, שילמו את מנחתם. והטקס
כל כך היה אמין בעיניהם שהם האמינו שזה יתגשם, מפני שהעול היה
כל-כך קשה, עד שהתקווה לשחרור מפניו הייתה טבעית. האיש, אם לא
התגשם הדבר, האמין שאיזה אליל או שד קיפח את הנבואה הטובה,
ולכן יישאר רגוע לעבד את עבודתו. כך שהאצולה הרוויחה פעמיים:
פעם מהמתנות ופעם מהרגיעה שהשיגה בקרב הפועלים הפשוטים.
בחלק מעבודת האלילים היו בטקס כוהנות שהשביעו את האנשים מינית.
זה הוסיף נופך לאנשים הפשוטים שהצטרכו להסתפק  רק באישה אחת.
כל זה בשבט היה חלק מהחיים. האמינו באליל, או תרפים, או כוחות
טבע, או איסורים לצוד חיות, ואיסורים אחרים. וכולם השתמשו
באמונה בסיבתיות כדי לתרגם את זה לכוחות טבע ששולטים בחיים,
בעוד שאחרי ההתיישבות, האינטרסנטיות הפכה את האנשים החיים
למחפשי אושר בסביבתם הקרובה, כלומר להם עצמם או למשפחתם.
האינטרסנטיות מצמצמת את החברה למשפחה הגרעינית, כי בעקבות
האצולה שנפרדה מהאחריות לשבט, כל השבט קיבל צורה של אהבות
משפחתיות. בחלקן כחיקוי לאצולה ובחלקן כי בתהליך הייצור חילקו
את האדמה לחלקות קטנות שעובדו על-ידי המשפחה הגרעינית. זה
מגביר את רווחיות העבודה והייתה בזה יוזמה של האצולה כדי
להרבות את היצור ולקבל מתנות גדולות יותר למקדש ומסים גדולים
יותר למדינה שבה הייתה שותפה האצולה.
הכבוד גם הוא צומצם לכבוד אישי. לא להרגשת שייכות לשבט, שבו כל
איש מכובד, אלא כבוד אישי לכוהן או לשר.
האחריות גם היא שונתה. לא עוד אחריות כלפי מטה, אלא רק נאמנות
כלפי מעלה שיש שכר בצדה.
האחריות הצטמצמה כלפי התפקיד בלבד ויותר מכך, התפקיד סולף,
נוצרה הביורוקרטיה שהיא ניצול תפקיד כדי לרכוש רכוש ולמסרו
למלך רק בחלקו. חלק זה ממקורות שונים, העשיר את המלך עושר רב.
האמונה והשיפוט נעשו לפי מנהגי הדת, והאנשים אשר האמינו לקחו
אתם לקבר חלק מרכושם, כי האמינו בעולם שלאחר המוות. כמו שהדת
רצתה שיאמינו. כל איש, גם הפשוט ביותר, האמין שלצורכי הקבורה
הוא צריך לקחת אתו את כלי עבודתו, כך שגם האיש הפשוט הכין את
עצמו לעולם הבא. כמובן שהמרודים ביותר לא היה להם כלום.
כל זמן שהציבור האמין בדת, אז גם העושר בקברים היה מובטח. אך
כאשר פגה האמונה, בתחילה אצל המעמדות העליונים ואחר גם בעם,
נעשתה שדידת הקברים חלק מהחיים ורוב הקברים נשדדו אפילו מיד
אחרי הקבורה, כשהוטמן העושר בהם. כי מתוך זה שהכוהנים ניצלו את
העם  והשרים ראו את זה, אז נוצרה אצלם ציניות רבה, ביחס למנהגי
הדת ומזה כפסע לאי אמונה.
תהליך זה התרחש בכל גל של התיישבות, הגל הראשון נגמר בציניות.
הגל השני היה ציני וגמר בדת מאורגנת שלקחה את המונותיאיזם
היהודי יחד עם הפילוסופיה היוונית ויצרה תאים של מאווים לגאולה
של נשמותיהם, אם ינהגו נכון על הארץ. ודת זו, אחרי שהתמסדה
ונעשתה שליטה בגל השלישי של ההתיישבות, יצרה מתח בין האמונה
בשוויון ובין המצב שהאצולה שוב בגדה וניסתה לנכס לעצמה את
העושר מעבודת האנשים. במתח זה הגיעה התרבות המערבית להישגיה
בתחום המדע והטכנולוגיה.
כאן נעשתה התחרות לשאר האנשים שרצו להתבלט בזה שיצרו מדע
ניסיוני שהסתמך על חוקיות הטבע מצד אחד ועל תחרות טכנולוגית
מצד שני.
עם בגידת האצולה, האינטרסנטיות של המשפחה הגרעינית, עם זכות
ההורשה ועם זה שהרכוש מאפשר חיים טובים, במציאות, וכן בעולם
הבא, זאת אומרת הדת: אז התפתח יצר הצבירה, והוא נעשה דומיננטי
בחיים. ולזה אין גבול, כי העושר הוא האושר, בדמות נשים, בדמות
דירות גדולות, נשפים ומשתאות. כל זה בגלל הצבירה, למי המאה לו
הדעה. לזה הצטרף השלטון, ותמורת האחריות על העם, באה ההתנשאות
עליו. העושר נצבר על-ידי השררה, והאמונה בדת, וכל אחד חותר
להגיע לעמדה חשובה שמאפשרת לצבור יותר  וזה נמשך עד ימינו.
לזכותם של המעמדות העליונים נאמר, שהיה להם אינטרס בהגברת
הייצור, ולכן הם השקיעו הרבה מחשבה בטיפוח בעלי חיים וצמחים
בארמונות המלכים, וכן המקדשים היו לנקודות ייצור בהם שיפרו את
חומרי הטיפוח ועשו אותם כדאיים יותר, וכן העתיקו אחד מהשני כל
בקעה לעצמה. כך שתוך זמן קצר יחסית, היו בעלי חיים מטופחים
ברשות האדם, וכן תבואה, פרות וירקות, ואפילו פרחים לנוי. העם
דוכא. לאט לאט חדרה ההכרה שיש ניגוד בינו ובין האצולה. העם
בתחילה לא התמרד, אך נמצאו לו בקרב האצולה מליצי יושר שתבעו את
עלבונו. מליצי היושר היו בעיקר נביאים, שראו לאן מוביל
התהליך.
אבל התהליך היה של יצירת מעמדות לא ביטולם.
תוך כדי מאבק המעמדות, היו הדברים מגיעים לניצול מזוויע של
האנשים הפשוטים, אז היה נקרא המתקן, בדרך כלל מן האצולה, שהיה
משיב את הסדרים למעין מצב שאפשר לחיות אתו.
כאלה היו אחן אתון במצרים, סולון באתונה, משה בישראל ועוד.
המדינה מטבע ברייתה רוצה עוד ועוד. כאשר היא לא יכלה כבר לקחת
מבני העם, היא מנסה לצאת למסע כיבושים ולגזול מעמים שכנים.
בתחילה היה בזה יתרון כי הרבה שבטים אוחדו בבקעות הנהר וזה
אפשר טיפול טוב יותר בקרקע ובהשקיה. יותר מאוחר הפך הכיבוש לשם
כיבוש דרך להשגת עושר של אחרים ולנכס אותו לבני העם החזק. נוצר
מעמד חדש, מעמד החיילים שגם הם נהנו מפירות העושק והם ששמרו
שהסדר לא יופר והכיבושים יחזיקו מעמד.
אחרי החקלאות בא תור התעשייה. בתחילה בעלי המלאכה לנשק שהשתמשו
בסיבים ובגידים לחיבור אבנים ומקלות. האנשים העבירו הכל באש
ולמדו לאט לאט לעשותה הרבה יותר חזקה. עם גילוי שרפת החומר
לחרס ואחריו גילוי התכת החול לזכוכית, בא תור האבנים הירוקות
וקיבלו מהן נחושת, בדיל, ברונזה ולבסוף ברזל. כל זה בגלל יצירת
אינטרס של המעמדות העליונים לחקור ולדרוש בטבע, אולי יש בו
עושר רב יותר.
כושר הלימוד של האדם היה רב מאוד. לכן כל הישג היה מתפשט תוך
מאה מאתים שנה בכל העולם כך קרה לאילוף החיות והתבואה, כך היה
בנחושת בברונזה ובברזל וכך היה לגלגל שהפך למרכבה וכן לטחנת
קמח לתבואה.
תוצאה נוספת של המלחמות ומלחמת המעמדות הייתה הלאומיות.
העם התגבש תוך כדי עבודת כברת ארץ, שפה משותפת, מכנה משותף
תרבותי, גורל משותף, אך מה שהפך את העם לאומה בעלת תודעה
משותפת זו מלחמת המעמדות הפנימית. מאבק על שוויון, חירות,
צדק:
המתקנים הנביאים והפילוסופים שבאו, הם שיצרו תודעה עצמית של
שייכות המעמדות אחד לשני, ויצרו את הליכוד שבתוך העם. מלחמת
המעמדות מתרחשת-והופכת מאלימות פיזית לויכוח רוחני. כאשר שני
הצדדים יודעים שיש תחתית לעוני כתוצאה מעושק, וכן עד כמה צריך
ללחוץ על המעמדות העליונים והרכוש הפרטי עד שייהפך לנתק גמור.
זו הסיבה שמהפכות של המעמדות הנמוכים, ששעבדו המעמדות העליונים
כך שהם עמדו לפני שברון פיזי נכשלו, כי רק למאבק אשר פתח פתח
לצד החלש להתקיים, יכולת להחזיק מעמד.
המהפכה הרוסית בהנהגת לנין, השאירה פתח כזה לאיכרות בצורת
הנא'פ אך סטלין בקולקטיביזציה הרס את רצון האיכרים לעבוד, ובזה
התחיל ניוונה של המהפכה הרוסית.
לו בחרו בדרך של דוגמא ושכנוע, והייתה אפשרות כזו, היו אז
בחקלאות ובתעשייה כשני מיליון איש בקומונות. לו קיבלו עידוד
ולא חיסול, יתכן והתפתחות המהפכה הייתה שונה.
שלוש תרבויות שרדו עד ימינו והם התרבות המערבית שהתחילה במזרח
התיכון הקדום, עברה לים התיכון ואחר לאירופה. התרבות ההודית
והתרבות הסינית. התרבות האמריקאית נקטעה על-ידי התרבות
האירופאית, והתנוונה או שנספחה אל התרבות האירופאית. כל תרבות
וייחודה: אני לוקח את ההתיישבות כמודד לשוני בין התרבויות.
התרבות הסינית יש בה גל התיישבות אחד. לתרבות ההודית שני גלי
התיישבות על אותו שטח מחייה.  התרבות המערבית שבה, יש שלושה
גלי התיישבות, כאשר יש רצף תרבותי ביניהם, אבל בשלושה שטחים
שונים. כל גל התיישבותי יש בו הישגים של העבר ההתיישבותי, עם
הייחוד שכל גל נושא אותו אתו. נתחיל מהתרבות ההודית. ערי פרזות
היו כבר בעמק האינדוס לפני עשרת אלפים שנה. הם בייתו חיות
וגידלו תבואה. על-ידם התקיים מדבר. אך קרוב לים ורחוק ממקום
יובליו של האינדוס, גדל יער עד טרופי. עם התרבות האנשים, הם
התחילו בברוא היער כך שיושבה הרמה ההודית. וכך הגיעו לעמק
הגנגס וישבו אותו. הארץ הייתה ברוכת גשמים, הניבה טוב והישוב
בה בקרחות יער ובעמקים היה צפוף. לפני כארבעת אלפים שנה פלשו
להודו שבטים אריים והם יצרו על אותו שטח תרבות חדשה. הם דרסו
את קודמתם והפכו את אנשיהם לעבדים ויצרו תרבות פיאודלית מלאה,
שיש בה מעמדות אופקיים, כשלמעלה כוהנים, אחר אצילים, אחר בעלי
מלאכה, סוחרים ואיכרים. את הגזע הקודם שהיה כנראה שחור הם
שיעבדו.
במשך הזמן נהיה מעמד זה משכן לעבדים משוחררים וזרים שלא נטמעו.
מעמד זה היה פח אשפה חברתי של ההודים וכונה הטמאים. מעמד זה
אסור היה במגע עם המעמדות האחרים, ולכולם אסור היה להתחתן אתו.
כמובן, שזה לא הפריע אינוס נשים, כך שצביונו השחור של המעמד לא
נשמר, וכיום אין הבדל של צורה בין מעמד זה ומעמדות אחרים. נוסף
למעמדות רוחב, היו גם מעמדות אורך מקצועיים, איכרים שגידלו סוג
מסוים של תבואה, בעלי מלאכה של ייצור מסוים, סוחרים מאורגנים,
חיילים, אצילים מאותה מדינה וכוהנים, כאשר ריבוי האלים הביא
אותם לתחרות בשלטון העם ולתבוע קורבנות.
נשים היו משועבדות לגברים ואצל האצילים הם מתו יחד אתם בשריפה.
זה היה משטר פיאודלי מלא כך שהיה מקשה אחת וקשה היה לכל שינוי
לבוא לתוכו והחברה קפאה ממקומה.
התקיימו בחברה זו חיי רוח, אך הם היו בהפרדה מוחלטת מהחיים
הממשיים. חיי הרוח התנהלו על-ידי יחידים, שהחלוקה המעמדית
הפריעה להם, והם הציעו כל מיני שיטות חינוכיות כדי לרכך או
להפסיק את החיים החוקיים של החברה ההודית.
במאה השישית לפני הספירה קם נביא שהתכנה בודהה. הוא ניסה לתקן
תיקון יסודי בחברה סביבו. לבטל את המעמדות, לבטל את ארגוני
היצור וליצור חברה שיש בה נידות רבה. אך אחרי מאבק רב שנים
ניצחה התרבות ההודית הריבודית והבודהיזם בהודו הוא דת של כמה
מיליונים. החברה ההודית נשארה ריבודית כשהייתה ועד עכשיו קשה
מאוד לשחרר את החברה ההודית מריבודיה.
הקפיטליזם בהודו, או שהוא ניצול זוועתי של העשירים את העניים
או שהאיש הפשוט לא נותן לעצמו דין וחשבון רציונלי, אלא משועבד
למוסכמות ההינדיות. ההתפתחות בייצור מתעכבת. אין רעב מוחלט
והכפר רמת חייו יותר גבוהה משל עניי העיר. אך רמת החיים הכללית
נמוכה ובייחוד נמוכה רמת חיי פועלי ועניי הערים.
סין היא התיישבות של גזע אחד לפני כשבעת אלפים שנים. בתחילה
בכפרים באזור הטרופי ואחר כשלמדו חקלאות, התפשטו לעמקי הנהרות
הצפוניים ושם פיתחו תרבות של חקלאים. עם יצירת המעמדות הוקמו
מדינות שלחמו ביניהן וברקע היה בין מדינה כל סינית, או כמה
מדינות שבהפסקות נלחמו ביניהן.
ההתיישבות הייתה גל ראשון על אותו שטח קרקע אך ללא הגל השני.
לכן פיתחו הסינים כמה מדינות.
לפני כאלפיים וחמש מאות שנים קמו לסינים שני פילוסופים. אחד
בשם לאו טסה שיסד תרבות של דת ואמנות הקולטת כל יצירה חדשה
שמגיעה אליהם. הסינים קלטו בדתם את אמונות לאו טסה וכן את
הבודהיזם בצד אמונותיהם הישנות. הסינים קלטו מהתרבויות ההודיות
והמערביות וביתו אותן.
חכם שני היה קונג פו צה. זה היה חכם מדיני. הוא הטיף לחברה לא
ריבודית אלא חברה שתתנהל על ידי פקידים מלומדים. כל אחד היה
יכול להיהפך לחלק מהשלטון ולהיות לפקיד ואפילו פקיד גבוה, אם
היה לומד ועובר בחינות מסוימות. כך שנשמר  הזרם בין המעמדות
והאצולה לא הייתה מוגדרת במיוחד. כל איש, גם מהמעמדות הנמוכים,
אם התעשר או למד, יכולים הוא ובניו לצאת מהעבודה הפשוטה ולעבור
לאצולה. כמוכן בכל תקופה היה המעמד העליון מתנוון ואז הייתה
תקופה של תוהו ובוהו. אחר כך היו מתיישבים ושוב שגשוג כלכלי
וחברתי. חברה זו הייתה קולטת כל כובש, בעיקר קרובי גזע
מונגוליים. אלה נטמעו בתוך החברה הסינית ולא יצרו מעמדות רוחב
שאין מעבר
בתוכם.
את התרבות המערבית אפשר לראות בייחודה. היא התחילה במזרח
הקרוב, שם נוצרה המדינה מהארגון החברתי ונוצרה הדת מאמונת
השבטים. נוצרו המיתוסים, האמונה בתחיית המתים וראשיתה של תרבות
חומרית מפותחת.
הגל הראשון של ההתיישבות הפך כל ידע לטכנולוגיה. ביות חיות,
זאת אומרת, החיה שחיה בקרבת האדם ניתנה לראשותו והוא השאיר
בחיים והרבה את החיות היפות. כמובן שהיו בו לפי מושגיו, כאלה
שרצו בחיה גדולה כמו פרה וכאלה שרצו חיה יותר קטנה וצמרית כמו
הכבשה. הכלבים והחתולים קיבלו צורות מאוד שונות. אבל כל זה עם
ידע בסיסי וחושים שכוונו את המטפח.
דבר דומה קרה גם בצמחים. הטיפוח בא לפי הטעם, הריח, הצורה, כל
אלה חושים אשר מכוונים על ידי האמנות. אמנם היה בזה משום ידע
ושיתוף בידע בין האנשים ולימוד מחברות אחרות ותרומת מידע
לחברות אחרות. אבל לא הייתה שיטה שלפיה הלכו המטפחים.
דבר דומה קרה ברפואה. לשבטים שהתיישבו הייתה רפואה פסיכופיזית,
אבל מהר הגיעו לכירורגיה, כי הטיפול באנשים היה הכנה לחיים
שאחר המוות. למדו לחנוט אברי האדם הקיימים אך לא ידעו את
תפקידם. ידעו שלאחר המוות הם נרקבים ראשונים. לכן הוציאו אותם
מהמת וחנטו את צורתו השרירית לשמור לזמן חדש.
למדו לחצוב באבן בעזרת עצים מתנפחים ברטיבות, למדו להסיע פסלים
או אבנים גדולות בנהר, אבל לא הבינו את סיבת הקלות שבהסעה זו.
העבירו באש אבנים שונות צבעוניות, למדו לעשות להבה עם מפוח
שנתן אש חזקה. כאשר העבירו אבנים צבעונית באש הן הפרישו חומרים
בעלי צבעים שונים וחוזק שונה ואפשרות לבטא בצורות שונות כאשר
קוררו. בזה גילו את המתכות והזכוכית. כל הדברים הללו התגלו
ופותחו כבר בגל הראשון של ההתיישבות. היה בזה הרבה ידע אך לא
מסודר לא שיטתי וללא הצגת מטרות שבהן אפשר היה ללמוד את סיבות
הדברים. הדברים נעשו מתוך חוש סיבתי והתגלה רק הביצוע. ידעו
שאבנים בעלות צבע מסוים יתנו בחימום נחושת. מעבר לזה לא דרשו.
ידעו שצורת האדם הנשמרת תקום לתחייה בעולם אחר אך לא ידעו את
מנגנון החיים. הכירו את נפש האדם אך לא הבינו איך היא פועלת
ומדוע היא מכירה.
הגל השני, הישגיו הטכנולוגיים היו שונים. היה יותר עידון, יותר
חיקוי, אך יותר שיטתי, יותר שאלות לסיבות, יותר הכוונה
למקורות. זה מפני ששתי סיבות השפיעו: סיבה אחת שתחום ההתיישבות
היה חדש והיה צורך ליצור הכל מהתחלה. סיבה שניה, אמנם השטח היה
שונה אך קרוב ומשיק כך שאפשר וצריך היה ללמוד ממנו לא רק
רעיונות אלא גם דרכי ביצוע והישגים.
ראשית למדו את שיטת הארגון החברתי במדינה- הפרדת האצולה
מהעבודה. השטח המיושב היה מבותר. לא בקעה בעלת שטח גדול, אלא
שפלות צרות לחוף הים ושטח הררי מבותר בתוך הארץ. המדינות היו
קטנות ורבו המלחמות ביניהן. זה טיפח את הנשק וזה הכיר בשוני
תוך אחדות. ראו את המדינות הגדולות שקמו בעמקים וראו את
המדינות הקטנות שבשליטתם.
הם יצרו פנתיאון של אלים כך שלא כמו בגל הראשון, שכל אל היה לו
מקומו שלו. הגל השני כבר ראה שכל האלים יש להם אותן תביעות
למיניהן. כוהנים לשאתם ולחיות על תרומות וחלקי קרבן. נשים
קדשות שהיו חלק מהעובדה שהשבטים מצאו דרכים כדי להפיג את הצורך
המיני שלא בא על סיפוקו במשפחה. לכן מצאו במקדשים ועל ידם
אפשרות לקיים יחסים מיניים תמורת אתנן. היו גם טקסים כאלה
שהשתלבו בהם לא רק הגברים אלא גם נשים ושוב ראו את השוני תוך
אחדות שקיימת בדת.
אותו דבר בטיפול החומרי, הרבה למדו אבל יצרו שיטה, היו להם
מהנדסים, פסלים, מטפחי גנים, מרחיבי סחר, לא רק דברים כבדים
הביאו דרך המים אלא כל סחורה יכלה להיות מוסעת בים וזה הקל על
המסחר, וכן הרבה הסתכלות בשוני שהיא נחלת התרבות הים
תיכונית.
את הייצור הם העבירו לפסים אחרים. לא רק שיעבוד העם שלהם אלא
בנוסף, הפיכת שבטים ומתיישבים אחרים לעבדים. כושר הייצור היה
גדול ביחס כך שאפשר היה להפיק תועלת מעבודת אחרים. אז בני העם
היו צבא ואחרים שנוצחו עבדו בעבודות הפשוטות.
ההישג העיקרי של גל זה הוא הפיכת כל ההישגים לשיטה. המדינה, זו
שהחלה בעמקי הנהרות, פותחה והפכה לאימפריות. בתחילה בשטחים
קטנים בסביבות העמקים. אך לבסוף עם האימפריה הרומית, למדינה
הגדולה ביותר שהייתה.
בבית נמצא שאפשר היה לצמצם את מספר האלילים לאלוהים אחד, כאשר
יש לו נביאים ושופטים והדת ניתנת לכל בני האדם, לא רק למי שיש
לו, אלא להפך, היא נותנת סעד לנזקקים.
ולבסוף הגל השני יצר אנשים ייחודיים בעלי שמות. לא רק שליטים
אלא אנשים יוצרים, אשר שאלו לדברי עולם ונטו להשיב תשובות
ויצרו הלך מחשבה שיטתי. פילוסופים ואנשי מדע שדרשו תשובות
לסיבות שראו אנשי הגל הראשון. ביניהם פילוסופים שראו את רוע
האנשים ויצרו שיטות מחשבה להבנת העולם ותיקון מידות האנשים. כל
זה במקשה תבניתית אחת.
השבט בחברה ספונטנית מקיף הרבה תחומים.
ראשית עצם הקמתו, שנית, המושגים הם נובעים מהאדם ובאים לשרת את
החברה שיחידים שיכים אליה. הרקמה הפנימית בשתי הוראותיה,
במשפחה וארגון השבט, צבא השבט ומוסדות הדמוקרטיה, היא פועל
יוצא של אינטרס הנוגעים בדבר.
הייצוב בשבט הוא מיזוג של שני דברים כהמשכו מהלהקה שבה הציד
והליקוט הם הפרנסה. אז אם השבט עובד ככלל אז פרי היצור מתחלק
בין חברי השבט. אבל אם יש ציד או ליקוט ביחידות ובשבט מעונינים
שזה יתקיים, אז נהנים מזה בראש ובראשונה המשפחות ואם יש עודף
הוא מחולק לאנשי השבט. צורך הקיום אינו מודע לאנשי השבט, הוא
נעשה כחלק ממערך השבט כהמשך ללהקה. יש רעב אז מלקטים. יש חוסר
בחלבון המביא לרעב אז יוצאים לציד. הציד והליקוט הם עונתיים
ותקופת חיפוש המזון מלווה בטקסים אשר מבטיחים את הצלחת
הפעילות.
מוסדות השבט הם גם שילוב של ספונטניות, של האסיפה הכללית ושל
האינטרס של השבט כמבנה היררכי. ועדת הזקנים, בעלי תפקידים
מיוחדים בחברה כמו מפקד הצבא, זקן השבט, האחראי על הדת, הכהן,
והרופא. כל אלה הם ביטוי הצרכים שהדמוקרטיה השבטית נזקקת להם.
בחברה אינטרסנטית הדבר שונה. קודם כל יש הגדרת צרכים, כל מעמד
והצרכים שלו. בתחילה עם ההתיישבות זה אינטרס של כל השבט. אבל
עם פרישת האצולה מהעבודה הפיזית והישארותה רק בארגון, נוצר
צורך לפרנס אנשים שלא עובדים. צורך זה נראה בעיקר אצל האצולה
שהיא בשלבים שונים של בגידה בסולידריות השבטית. הם משמשים מאגר
של ידע מדעי והבטחת עלית הייצור. עושים את זה בשתי צורות:
ראשית, משקיעים מחשבה בחלוקת העבודה כדי שהיצור יפעל. שנית,
מתחילים לחשוב, איך צריכת האנשים הפשוטים תקטן כך שהאצולה תוכל
ליהנות מעודפי עבודתם.
עם האינטרסים, משתנים המושגים, ידיעת החוויה וחוויית הידיעה
מתרחבים. האמונה נעשית שיטתית, יש סגנון מרחיב, האמן נעזר
באנשים אשר מפעילים את הטכניקות שלו, והוא מפאר את בתי ומקדשי
העשירים. ההמון נקרא לבוא למקדש ורק שם ליהנות מחוויית האמנות,
ואל החוויה נדבקות האמונות הקדומות של השבט, וזה הופך לדת
שהכהן הוא מנהיגה והנהנה בעיקר ממנה.
מושגי האומנות גם הם משתנים: האהבה כבר אינה מושג כללי אלא
מושג המצטמצם למשפחה ולאינטרס המעמדי: השלטון נחלק לשליט, המלך
או הכהן ויתכן ששני התפקידים נעשים ביחד, וכל דרגה נותנת כבוד
לדרגות הגבוהות ממנה.
במדע מושג הידיעה והחוויה מתרחב ואתו גודל הידע הניסיוני שנצבר
במקדשים, ומשם משוחרר לעם היצרני. האמת משועבדת לאינטרס, ויש
אמת אחת לאצולה ואמת אחת לשאר העם.
מושגי המוסר מופרטים והאחריות עוברת תהליך של צמצום, והאנשים
מרגישים אחריות רק למשפחה או לכלל הגדול, ואין אותו קשר שבו
האחריות הייתה גם לכלל וגם ליחידים בתוכו, אלא עכשיו כל יחיד
לעצמו ולמשפחתו, והמדע במקום להיות שיתוף בין כלל האנשים נעשה
ידע לאנשי סוד בלבד, וקבוצות אינטרסנטיות מנצלות את זה
לתועלתן.
במוסר חל במהפך הגדול ביותר. קודם כל בכללים, הדמיון נאסר על
קבוצת העם הפשוט ונשאר רק בין האצולה, הכוהנים והשבטים. העם
היה צריך להיזון מהדמיון שהרעיפו עליו הכוהנים והמלכים,
ומחשבה
עצמית נחשבה לחטא. גם ידע הסיבה הוזן מלמעלה, הדת עם אליליה
היא שהסבירה את סיבות הקיום וההתפתחות. והעם רואים את הקולות
ומקבלים.
השיפוט נהפך למשפט. לא כל אדם שופט את עצמו וחברתו במשפט הצדק
וקובע את הרגשתו ביחס לשוויון ולחרות. עכשיו יש משפט
המלך, אין שוויון ואין חרות וכמו כן בהתאם אין צדק. והמלך שופט
כראות עיניו והמשפט הוא משפט עוול.
הכללים באומנות נשארו עם המצאת הכתב. הם אפילו התעשרו כי הכתב
נבע מהציור וכללי האומנות שרתו אותו.
הדיבור במדע הפך לשתי שפות: שפת המעמד העליון ושפת האנשים
הפשוטים. ולפעמים אין הבנה ביניהן.
כל המערכת השתנתה והאדם התחיל לחשוב אחרת מאשר בשבט. שם האדם
התמזג בחברה, פה האדם הכיר ביחידותו וזה היה תוצאה של פרוק
החברה.
אל מול המצב הזה קמו הנביאים והם נלחמו את מלחמת המעמד התחתון,
האנשים העובדים. לעתים בהצלחה, כמו נביאי ישראל ולעתים וזה היה
הרוב, נשארו הנביאים מעל האנשים ולא קידמו את השכבות הנמוכות.
כל אחת משלושת התרבויות הגיבה על התהליך אחרת. בהודו, העובדה
שגל ההתיישבות השני חפף את הראשון, נוצרה חברה קישחת עם סולם
מעמדי שאין בו שום גמישות. הכוהנים הם במעמד העליון ואין שום
אפשרות לחילוף חומרים בין מעמדי או קבוצות הייצור. החריגים הם
אנשי רוח שפרשו ויצרו הלכי מחשבה פילוסופיים, שנשמרו בספרים
שלא נוהגים על פיהם.
הסינים היה להם גל אחד של התיישבות והם באמת פיתחו תרבות
עשירה, כי היא הייתה גל ראשון להתיישבות באותו זמן שבתרבויות
אחרות היה הגל השני. כך שהם שאבו מתרבויות אלה, בעיקר מן
ההודים בודהיזם וסתם פילוסופיות. הם פיתחו משטר מנוגד שנוהל על
ידי פקידים מכל שכבות העם שנבחנו כל ידע מספרים עתיקים, עד
שהגיעו לניוון מסוים של מידותיהם ולא יכלו להגיע לתנופה חדשה
של היצור כמו המערב.
תרבות המערב התייחדה בזה שכל גל של התיישבות, והיו שלושה כאלה,
היה גם עצמאי וגם למד מקודמו. הגל הראשון פיתח טכניקה, הגל
השני הפך זאת למדע. הוא מסר לגל השלישי את הישגיו בדמות דת
מדעית, שראתה שוויון בין בני האדם. הגל השלישי שהתיישב באירופה
קיבל דת זאת ופיתח אותה. תוך מאבקים בתוכה ובינה לבין החברה
החילונית של אצילים ומלכים. הוא יצר חברה פתוחה ותחרותית
שהתגלגלה לחברה קפיטליסטית, שהיא צורת היצור המפותחת ביותר.
צורת יצור זו הפכה את העולם כולו למקשה אחת, שבה נאבקות צורות
יצור מעמדיות מול רעיונות וביצוע צורות יצור סוציאליסטיים.
עם הצבירה התפתח המסחר.
בשבט היו חליפין, שבט שהצליח בציד צבר בשר מעושן ועורות והחליף
אותם בצברים של מחצבי אבן כדי לעשות גרזנים וכידונים וכן
עוד...
עם ההתיישבות והחקלאות נוצרו עודפים גדולים ביחס ושוב האצולה
נכסה אותם והחליפה אותם בעודפים מאזור אחר. את העודפים קנו
מהיצרנים במחיר קטן ומכרו באזור אחר תמורת סחורה יקרה, כך
שהאצולה התעשרה.
המסחר פיתח את הערים, שם נפגשו הסוחרים אלו באלו ונוצרה תרבות
המסחר. בני הכפר לא יכלו לפקח על המחירים כי הם היו מנותקים
מהשוק. לכן הסוחרים הם שהרוויחו ובערים נוצרו מעמדות של סוחרים
בעיקר מגל ההתיישבות השני.
המסחר הביא לפיתוח של כלי הובלה, במדבריות- הגמל,
בים- הספינה שהיא פיתוח גדול של סירת הדיג של השבט. הסוחרים
נעשו בעלי כלי ההובלה האלה. זה נתן להם מונופול על המסחר
והגדיל את רווחיהם.
ושוב גדל הניתוק המעמדי.
לא לחינם התנגדו נביאי ישראל לתרבות הסחר של הערים שהגדילה את
הניצול ויצרה תרבות של הוללות בעיר.
הסחר יצר את הממון וזה מצדו יצר מודד לכל דבר.
ומי שבידו ממון רב יש לו הכל: בתים גדולים, נשים, מזונות
למסיבות הוללות וכן שלטון. לעומת האיכרים שלהם ממון מועט ורמת
חיים נמוכה.
בערים באירופה נוצר מעמד של אגודות בעלי מלאכה והם סחרו ביחד.
אבל עם ההגירה של בני האיכרים מהכפר לעיר נוצרה המנופקטורה
שיצרה מתוך חלוקת עבודה, מוצרים זולים מאלו של בעלי המלאכה,
ואחריה בא יצור המכונות והקפיטליזם.
זה הוביל לצורת המשק של ימינו שכל העולם הוא שוק קפיטליסטי
אחד.
לפעמים משתלבות דתות של שבטים שונים לפנתיאון אחד ונוצרת תרבות
לאומית, שכמובן יש לה שליטים ועם, אבל בדרך של מלחמת מעמדות,
שמתחילים בה המעמדות העליונים והם קוראים לעם להצטרף. אז נוצרת
תרבות לאומית וארץ שבה דת הופכת לאומה.
המעבר מחברה שבטית שחיה מהנוהג לחברה מתיישבת שחיה מאינטרסים,
תיתן תנופה אדירה לחיים החומריים. בתחילה החקלאות: יותר אנשים
על אותו שטח. אחריה באה המלאכה וזה נשק ואחר המסחר.
מתחילה מלחמה על שטחי כיבוש ושיעבוד שבטים ואנשים אחרים לשליטי
הממלכות הקדומות. אחר כך באה התעשייה ואתה הקפיטליזם עם
התרחבותו המשקית המדעית והאימפריאלית.
שלבים אלו הם שלבי התרבות המעמדית המערבית, שבה היו שלושה גלי
התיישבות, כאשר כל גל הביא בזמנו את הישגיו ומסר אותם לגל הבא,
בלי שזה הגביל את הגל הבא, כי הוא התיישב על שטח שונה.
בתחילה המזרח התיכון, שני הים התיכון שלישי אירופה. הגל השלישי
הביא לקפיטליזם שהוא איחד בתוכו את כל העולם.
להצדקת טענה זו, היפנים התיישבו בשולי התרבות הסינית במקביל
לגל השלישי באירופה, ופיתחו תרבות של לוחמים. בתחילה נלחמו
ביניהם ואחר כך ניסו להשתלט על חלקים ביבשת ונכשלו. אבל
כשנפגשו עם הקפיטליזם האימפריאלי, סיגלו את תכניו והפכו מהר
מאד למדינה קפיטליסטית מוצלחת.
בניגוד לכך, הודו שבה תרבות הכוהנים חנקה כל קדמה. זה מפני שגל
ההתיישבות השני חפף בשטח את הגל הראשון, כך שנוצר משטר פאודלי
שלם שהקדמה הלכה בו לאט לאט. עד היום רוב העם שקוע בדתו ואין
יכלת לקדם אותו לכיוון של מדינה יוצרת.
הסינים לעומתם ליכדו את העם בארצם והם מתקדמים. זה למרות
שההתיישבות היציבה, שנמשכה קרוב לששת אלפים שנה, יצרה סטגנציה
שלא נתנה להתקרב לקפיטליזם. רק עם הקומוניסטים שאיחדו אותם, הם
יתקדמו ויהפכו לעם יוצר ואומה אחת בעלת הרבה מאד תושבים.
בתרבות המערבית היו שלוש פעמים בגידות האצולה. כל פעם בצורה
שונה, ולכן גם כלכלה וחברה שונה, זה דרבן את היצור ואת החברה.
בגל השלישי, במתח בין החברה האזרחית והדת, נוצר קפיטליזם. משטר
אשר שיעבד המוני אנשים לאי שוויון, אבל יצר מכונת פיתוח היצור
בצורה חסרת תקדים ובכוח זה השתלט על העולם.
בעמק האינדוס, הייתה התיישבות כבר בגל הראשון. הערים היו ללא
חומה, זאת אומרת שכנראה הייתה ברית בין הערים ולא היו מלחמות
שבטיות. הגל הזה פיתח אילוף בעלי חיים כנראה, ביניהם הפרות
שנשארו מקודשות במשך ההיסטוריה.
אילוף בעלי החיים, בעיקר מעלי גרה, נעשה בזמן הקדום והתבצע כך
שהאדם השאיר את החיות שהיוו לדעתו את ערך היופי. זאת אומרת
שהיפות ביותר לדעתו נשארו בחיים. ואז מפרות הבר נעשתה פרת המשק
ומכבשת הבר נעשתה כבשה עם אליה. גם זה מסימני היופי. היפות
נשארו ואלו שלא נכנסו למסגרת נאכלו במשך הזמן.
השיטה קודשה ולכן בעלי חיים שבויתו באותה ארץ קודשו ואסור היה
להשתמש בהם. כך עם הפרות בהודו והכבשים במצרים.
הגל הראשון מצא גם את החקלאות. אחרי שהאנשים ראו את ההשקיה
הטבעית על ידי הנהרות. שם הם למדו לעבוד, כי הנהרות בגאות לא
רק
משקים, אלא גם מביאים סחף שאותו צריך לפורר כדי שהאדמה תיתן
יבול טוב.
הדת שצמחה על קרקע הודי תוך שלילת הריבוד בחברה ההודית,
הבודהיזם, לא נקלטה בהודו אלא בארצות פריפריאליות ששם הריבוד
לא הגיע.
כהשלמה של החברה הריבודית הזו, היו אנשים יחידים שחיפשו מוצא
לכוח היוצר שבהם ויצרו פילוסופיות. את הקדושים הללו החברה
אימצה וכתבה את דבריהם והפכה אותם לספרים מקודשים שלא נוהגים
לפיהם. אלא המעמדות העליונים קוראים בהם ומעשירים את רוחם בהם.
בזה גיבשה החברה ההודית עולם מושגים מגובש שלא נתן פרצות ולא
פתח לשוויון, חרות וצדק בפער המעמדי השולט בכל. אין שיתוף
רצוני וכל מעמד חי לעצמו ולתפקידו.
יש בתי ספר נרחבים אבל אין להם הד בשכבות העממיות, אלא רק
בשכבות הגבוהות, כוהנים וסוחרים עשירים. אין יצירה חברתית
והמעמדות הקפואים שלטו כך בהודו עד בוא האיסלאם, שזעזע את
הודו, השתלט על חלקים גדולים שלה וניצל את החברה הריבודית
בהודו להתעשרות. אבל זה לא התפתח למשטר פתוח כמו הקפיטליזם
האירופי. עד היום סובלת הודו מהתנגשות זו בין הריבוד המעמדי
ובין החברה שהביא המערב להודו.
כל היתרונות והחסרונות של בגידת האצולה מתחילים מהאצולה עצמה
ויורדים אל המוני העם הפשוט.
הורשת הנחלות מביאה לידי הורשת החלקה הקטנה של האיכר וזה מביא
להרס השוויון, ביטול החרות, והצדק נרמס. הדמיון נחלק לפי ידע
שלטוני ועבודה אוטומטית, הוא הסדיר את חיוניותו, על ידי הפרדת
העבודה מהניהול. השיפוט לפי אינטרסים. במקום אוטונומיה של
המושגים בא שיעבוד המושגים לצרכים של השליטים. זה יוצר תגובת
מתקנים, נביאים, ופילוסופים ומתחיל מאבק מעמדי.
בתחילה בין אנשי המצפון לבין האצולה ואחר זה מתפשט להמוני העם.
זה מביא להכרה עצמית ונוצרת האומה.
תנאי היצור הם שמביאים לעם שפה, קרבה אתנית, תרבות משותפת
וכמו כן סדן אחיד ומלחמת מעמדות, שהיא גם פנימית וגם חיצונית
לפי האינטרסים.
מלחמת מעמדות כזו מפתחת את האישיות הלאומית ונוצרות אומות.
מלחמת המעמדות הלאומית מצטיינת באנשים גדולים, בעלי מוסר מתקני
חברה כמו: סולון, חמורבי ומשה. נביאים כמו נביאי ישראל או
הפיתגוריים ביוון, וכאלה שהחברה ברחה להם והם נעשים פילוסופים.
הפילוסופים יוצרים חלקת מחשבה שבה הם מנסים להבין את טבע היקום
ובעזרת הבנה זו לראות איך האדם משתלט על טבעו. האומה היא תת
תרבות במסגרת החברה האנושית.
הדת היא אופיום להמונים. בזה היא משרתת את האינטרס של בעלי
השלטון, שאם יש להם מונופול על הדת אז הם שליטים כל יכלים. באם
יש כמה דתות באותה חברה, אז יש תחרות ויש טיפוח החוב. הנצרות
היא דת שוויון. היא נוצרה כאנטי חברה לחברה העבדותית של רומא
בגל השני להתיישבות ונמסרה ככזו לגל השלישי שהתיישב באירופה.
המתח בתוך הגל השלישי בין הדת שהיא שוויונית במהותה ובין
האצולה שנפרדה ממנה בימי הביניים המאוחרים. במתח הזה נוצרו
במסגרת הנצרות כתות שונות. כתוצאה מזה נוצר האדם שצבר רכוש
והיווה את היסוד לקפיטליזם.
אין אני רוצה להיכנס לסיפור ההיסטוריה, אלא להבליט את הייחוד
של התרבות המערבית. היא התחילה במזרח התיכון בחברת הנהרות
ונמשכה בגל השני סביב הים התיכון והמשיכה באירופה בגל השלישי
להתיישבות. ההתיישבות עם בגידת האצולה מביאה לתרבות חומרית
עולה, כך שבתרבות המערבית חזר על עצמו התהליך הזה שלש פעמים.
כל זה כאשר יש מסורת חברתית בין גלי ההתיישבות אך לא באותו
שטח, ולכן החברות היו פתוחות ותחרותיות. כך באימפריות של המזרח
הקדום, או בערים סביב הים התיכון, שהפכו לאימפריה הגדולה
ביותר- רומא. ושוב עם שקיעת האימפריה בגלל חוסר עבדים ופריון
יצור
נמוך, היא מסרה לגל השלישי את הדת שנוצרה באימפריה זו, את
הנצרות. ושוב חזר התהליך של ההתפתחות העצמאית בשטח על עצמו.
נוצר הקפיטליזם ואתו נוצר  האינטרס לגיוון כלכלי אמיתי, לא רק
ברוח אלא גם בחומר.
חברה של אינטרסים מעוותת את היחיד, שוב אין ערכים מוחלטים של
החברה אלא יש אינטרסים. היחיד נמעך ביניהם, המושגים נחלשים, כי
עמדתם נעשית רופפת, כאשר ביקורת התבונה אינה יכולה לפעול. כי
במקום הערכים- שוויון, חירות, צדק, בא האינטרס ומבטלם. היחיד
מחליף כל פעם צד ואינטרס אחר, גם אם זה מעבר של דורות. האינטרס
שמרוקן את הערכים משפיע על בני האדם כך שמתגלה הרשעות של היצור
התבוני בלי שיש מאבק אמיתי נגדה. הכל מולבש מבחוץ, התיאבון בא
עם האוכל, העשירים מנצלים את מעמדם ונוצר פער עצום בין האנשים,
והאדם לא בנוי לזה. אבדה הספונטניות של יצירת החברה.
בשפת הפסיכואנליזה התבונות של היצור התבוני הן "סתם" פרץ
הדחפים. המושגים הם האני העליון כי הם בולמים את הדחפים, והם
באו כדי שהמוח יפעל להידוק החברה. הכללים הם האני בפועל, כל
דמיון חושב סיבתיות ומזה בא השיפוט לפרט ולכלל.
באמנות זה בא עם אהבה וכבוד וכלל כללי היופי בצורת ההרמוניה,
הקצב והבעלות שמתהווה על ידי היוצר והמקבל, האיש הנהנה
מהאמנות.
הנוהג הוא שגרה של דפוסים חברתיים כמו שהם באים ביחסים בין
היחידים בחברה. אינטרס צודק שהועלה לדרגת תודעה, תערובת של
"סתם" ואני, בלי המושגים, אלו ניתנו רק למיוחדים, מתקנים,
נביאים, פילוסופים. המנהג הוטבע באני ובמחשבה וכך מתקיימת
החברה. בגידת האצולה הופכת את המנהג לאינטרסנטיות ומחסלת את
ערכי החברה.
חיסול הערכים פגע במושגים, במחשבה ובכללים שנעשו לשרות האינטרס
ולא להטבעתו בנוהג החברתי. הפגיעה במושגים מביאה לידי השתוללות
התבונות ולחיסול המוסר.
העבודה המנהיגותית הופכת לניצול העם.
העבודה המכשירנית הופכת לשיפור המדע, הטכניקה החקלאית, המתכות
והתעשייה.
התודעה החינוכית יוצרת פער בין המעמדות ויוצרת את הדת וההדחקה
בעקבותיה.
הקדמה הייתה אישית בהתחלה ונשענה על אנשים ייחודיים שהופיעו
מדי פעם והמציאו גידולים חדשים, או בניה מחודשת. רק בתקופה
האחרונה, עם ההתחרות הרכושנית, הואצה ההתפתחות וקם משטר, שבו
המצאה רדפה המצאה והאדם התחיל לראות את עצמו כשליט הטבע.
בפועל, משטר זה הוציא את הפיתוח מתחום הדת והפך אותו לפיתוח
שהוא נחלת החברה בכללותה.
הדבר השלישי שחל עם בגידת האצולה, זה שינויים בנפש היחיד.
האינטרסנטיות מפשיטה מהיסודות את הערכים. במקום שוויון, חרות,
צדק, מופיע הלחץ של אנטרופיה, סיבה, תכלית. התבונות ממשיכות
לבקר אבל במקום שוויון הן נשענות על אנטרופיה. הן לוחצות על
האנשים לשאוף לחברה ריבודית  ולהיות בעלי יתרונות על אנשים
אחרים. במקום חירות באה הסיבה ובה רואים האנשים את חירותם
בעושר וברכוש ובשליטה על אנשים אחרים. במקום הצדק, בא משפט
המעמדות העליונים, שרואים בגזלת המעמדות הנמוכים ערך מוצדק
שלפיו פועלים.
כל שלושת התבונות שותפות לתהליך וגם לוחצות על האני העליון
שהוא המושגים. ניתן דרור ליצרים מצד אחד, ומצד שני, יש הדחקה
שמעמידה את האני העליון כמבקר התביעות. במקום חברה מאוזנת שיש
בה שילוב של בלימה מצד אחד, עם היתרונות ששחררו את הלחץ של
היצרים והרגשות, באים פתרונות שמשלחים את היחיד להלחם בעצמו
בחולשותיו. אז הוא מדחיק מצד אחד, גוזל מצד שני והופך לנביא
מצד שלישי. כך שבחברה יש שלושה דברים אלו. היא מתקדמת בין מסה
של אנשים שהפכה לחברה ריבודית ובין אישים מתקנים, התובעים
להעלאת הערכים שבעבר.
היהודים שהתגבשו פעם דרך מלחמת מעמדות בבית ראשון, בהנהגת
הנביאים, הפנימו את תרבותם ויכלו לשמור אותה, כל אותה עת
שבאירופה התגבשה מלחמת המעמדות והם היו בסדקי החברה הפיאודלית
הלא שלימה של אירופה.
הקפיטליזם יצר אומה מיוחדת במינה והיא ארה"ב. עם המהפכה
האמריקאית נקבעה למדינה החדשה חוקה גמישה שיכלה לקלוט את
המהגרים מאירופה ולהתפשט מערבה, שם נוצרה חלוציות אמריקאית. הם
השתלטו על ארה"ב וגיבשו אותה במלחמת המעמדות, ששיאה היה במלחמת
האזרחים, לאומה הקפיטליסטית של ההווה. זו שהרכוש הפרטי והתחרות
הם אבני בנינה. הם הפכו אותה למעצמה העשירה בעולם וככזו משפיעה
הרבה על האומות המאוחדות.
דוגמה להתפשטות שניה זוהי האימפריה הרוסית, שהשלטון הריכוזי
בה, שאיים בריאקציה על אירופה המערבית ועם כלכלה מפגרת ביחס,
שנתונה לניצול המערב. בצבת זו קמה מהפכה סוציאליסטית שהקימה את
בריה"מ. ערכי ברית המועצות קיימים והם: תכנון מרכזי מדיני,
סובייטים ושוויון. כל זה מפני שאי הסדר של הקפיטליזם, הוא
בעוכרי הכלכלה וכן יש מכשירים מחשבים, שמאפשרים תכנון כזה, עם
משקל נגד בדמות הסובייטים ועם גודל שוק מכסימלי שהוא השוויון.
ייחודה של הדת היהודית שהיא קמה נגד הרמוניה של הדתות
האליליות. לכן שימשה דגל למוסר נכון של השליטים כלפי המון
האיכרים. האיכרים היו בעלי עניין בקיום איכרותם. ארץ ישראל
הררית ועיקרה שימוש בעמקים קטנים ובתרבות המדרגות, כרקע לזכותם
של האיכרים הקטנים לצדק.
נביאי ישראל הם הדורשים זאת וגם בדרישתם לצדק לא נפרדו מהשכבות
המנצלות והכריחו אותם לקבל דין צדק.
בבניין בית שני שנבנה לפי תורת הנביאים, נבנה משטר צודק, בעיקר
בין תושבי ירושלים, שבנו את חייהם מחדש לפי תורת הנביאים.
האיכרות הזעירה במזרח הקרוב, היא שהביאה את ערי המדינה להיהפך
לאימפריות. כי באשור ובבל רצו לרצות את העם שהתנגד לניצול, על
ידי שליטה על מדינות ועמים אחרים.

הדת

כאשר האצולה נפרדה מהעם, היא בנתה את מכונת הדת שהכילה אמונה
באליל או בפנתיאון של אלים ותמורת מתנה, הם איחלו למאמין
שיצליח בעבודתו ושיצבור הרבה אושר לו ולמשפחתו. כמובן זה לא
קרה, האיכר העובד ועבד התעשייה באו לטקס, שילמו את מנחתם והטקס
כל כך השביע אותם שהם האמינו שזה יתגשם.





סיכום גלי ההתיישבות

הגל הראשון עבד הקים כפרים על יד המים, על תלולית של עפר, ברא
את היער שגדל בעמקים וכמו כן פורר את הקרקע אחרי כל שיטפון
וטיפל בבעלי החיים שטיפח. בעלי החיים היו שכנים לאדם בעמקים,
כך שהוא יצא מאהלו ומיד פגש בציד. לכן הוא צד גורים מיותמים
ואותם קשר אליו וטיפח.
גל ההתיישבות השני התחיל בחקלאות הצומח עם טיפול בבעלי חיים
והקים את הקהילה הכפרית, שבה לכל בית אב הייתה נחלה לעיבוד
ולמחיה. בעמקים גידלו גידולי שדה ובהר מטעים, שיחד עם הטרסות
הם שמרו על האדמה שלא תישטף.
הגל השני התחיל בקהילות כפריות וגמר בחברה, שהכלכלה שלה זו
כלכלת עבדים.
הגל השלישי התחיל בהתנוונות החוות וחלוקתם למשפחות שהיו קשורות
לאציל, שהגן עליהן והן הסכימו לעבוד לשרותו מספר ימים בחודש או
בשנה.
המלאכה והמסחר התפתחו במקביל לחברה הכפרית ועם התפתחות הכלכלה,
הפכו את המלאכה למנופקטורות ומהן התחיל הפיתוח הכלכלי
לקפיטליזם.
בהודו התפתחה קהילה כפרית שבראשה עמד מעמד הברהמינים. קהילה זו
נשמרה עד שהקפיטליזם הבריטי שבר אותה בסחורותיו הזולות, תמורת
ייצוא חקלאי וסמים. עכשיו יש בהודו משטר קפיטליסטי, כאשר הכפר
שומר על רמת חיים מינימלית טובה.
בסין נהרסה הקהילה הכפרית על ידי בעלי אחוזה ואיכרים אריסים
ששועבדו קשה. החברה התפוררה עד שהמשטר הקומוניסטי עשה רפורמה
אגררית ואחר כך קומונות שהתנוונו. הייתה חזרה למשטר של חלוקת
הקרקע לאיכרים וקפיטליזם תחת שלטון קומוניסטי והעתיד עדין לא
ברור.
האמנות והמדע התפתחו מאז ההתיישבות, בכוח העמידה מול הטבע,
בהפרדה בין טכנולוגיה ומדע, ביצירת אי שקט באנשים ולקדמם תוך
תחרות.

התבונה המנהיגותית באמנות, קידמה יצירות חדשות: בפיסול, בציור,
במוסיקה ובתיאטרון.
התבונה המכשירנית באמנות, קידמה טכניקות חדשות: מכשירים חדשים,
צבעים בציור ובפיסול, כלי מוסיקה חדשים, חידושים בתיאטרון.
התבונה החינוכית באמנות, חידשה את המסרים שבאמנות, מסרים
הומניים ואנטי הומניים.
התבונה המנהיגותית במדע, יצרה חידושים במדע, בעיקר מתמטיים,
ותיאוריות חדשות בפיזיקה, ומדעי החיים.
התבונה המכשירנית במדע, יצרה את הטכנולוגיה המתקדמת שנהוגה
היום, אפשרות שוויון בין המינים על ידי אמצעי מניעה נשיים.
התבונה החינוכית במדע, יצרה את התיאוריות החינוכיות, מאז
הפילוסופיה היוונית עד שפינוזה, רוסו, מרקס  ודיואי.
בשיתוף בין המדע והאמנות נוצרו הדברים הבאים:
התבונה המנהיגותית באמנות והתבונה המנהיגותית במדע, יצרו את
הפילוסופיה.
התבונה המנהיגותית באמנות והתבונה המכשירנית במדע, יצרו את
הטכנולוגיה במדע ובאמנות.
התבונה המנהיגותית באמנות והתבונה החינוכית במדע, יצרו את
מסגרות החינוך.
התבונה המכשירנית באמנות והתבונה המנהיגותית במדע, יצרו את
הטכנולוגיה במדע והביאו להישגים מדהימים של המדע. לוויינים על
הירח, שפע מוצרי יסוד לבוש ואוכל, מכונת המלחמה המשוכללת
בעולם, מאז ומתמיד.
התבונה המכשירנית באמנות והתבונה החינוכית במדע, יצרו את
החינוך הדתי והחינוך הלאומי.
התבונה החינוכית באמנות והתבונה המנהיגותית במדע, יצרו את
החינוך הטכני של מסגרות, בחינות וציונים.
התבונה החינוכית באמנות והתבונה החינוכית במדע, יצרו את החינוך
האומנותי והמדעי באוניברסיטאות.

המושגים ברובם זויפו השתנו וסילפו את החיים

מושג האהבה

תבונה מנהיגותית: אהבה לכסף, לשלטון.
תבונה מכשירנית: אהבה להצלחה, לרכוש.
תבונה חינוכית: אהבה לילדים בתמורה להליכה בתלם, רדיפה אחרי
עושר ועוד.

מושג השנאה

תבונה מנהיגותית: מריבה בכל, שנאה לאומית.
תבונה מכשירנית: תחרות.
תבונה חינוכית: מריבה עם הילדים.

מושג הכבוד

תבונה מנהיגותית: כבוד בעושר ובשלטון.
תבונה מכשירנית: הצלחה במדע ובטכנולוגיה.
תבונה חינוכית: מחנך טוב, אמן גדול.

מושג הבושה

תבונה מנהיגותית: אין בושה.
תבונה מכשירנית: חוצפה כדרך חיים.
תבונה חינוכית: מעילה באימון.

מושג שיקול הדעת

תבונה מנהיגותית: תמרון בין בני אדם.
תבונה מכשירנית: התקשטות בנוצות זרים.
תבונה חינוכית: הצמדות לחינוך קיצוני.

מושג הפזיזות

תבונה מנהיגותית: סיכון כל הקופה.
תבונה מכשירנית: ניסיונות ראוה.
תבונה חינוכית: הצמדות לשיטה מצליחה.

מושג האומץ

תבונה מנהיגותית: קריאת תגר על מוסכמות.
תבונה מכשירנית: אומץ בצבא.
תבונה חינוכית: פילוס דרך חדשה, נבואה.



מושג החוויה והידיעה

תבונה מנהיגותית: קשר בין אומנות למדע.
תבונה מכשירנית: חווית ההמצאה.
תבונה חינוכית: ראיית ההמשך בבנים.

מושג האחריות

תבונה מנהיגותית: תאוות שלטון מסנוורת.
תבונה מכשירנית: זכות לפטנט.
תבונה חינוכית: ידידות שתלויה בדבר.

מושג האמונה

תבונה מנהיגותית: אמונה בכוח עליון ומה שהיה הוא שיהיה.
תבונה מכשירנית: הפרדה בין טכנולוגיה ואמונה בכוח עליון.
תבונה חינוכית: הקמת מוסדות חינוך לאמונה בכוח עליון.








סיכום ההתיישבות

בתקופת ההתיישבות התפתח המסחר מזה שעם הקדמה בהתיישבות נוצרו
עודפים ששימשו למסחר. עם הזמן ניצלו הסוחרים כמה שיכלו ליצור
עודפים כאלה על חשבון צריכת היצרנים. אז ניצחו תבונות היצור
התבוני. כל דבר נוצל לרעה, מנהיגות לזכויות יתר, מכשירנות
לקדמה ומלחמות, חינוכית לקיבוע הפער המעמדי. עניים ועשירים עמך
ותקיפים.
זו תקופה של קדמה מדעית, טכנולוגית ואומנותית, אך רעה מבחינת
היחסים הבין אישיים והבין לאומיים. אנשים נוצלו ולאומים שועבדו
והצדק הפסיד.
עכשיו אנחנו בתקופת מעבר בין תקופת ההתיישבות, לעתיד שהוא צריך
להיות שוויוני יותר ומשחרר אומות לחרות יתר וחינוכי ליצירה.
















עתיד

הסיכוי שהעתיד יהיה טוב, הוא שהמתח העולמי יתרכך ויפסקו
המלחמות, כך שלכל אומה תהיה מדינה או לפחות אוטונומיה
מוסכמת. בתוך אותה מדינה לאומית, תקום חברה שיתופית, שתפיג את
המתח הפנימי ותאחד שוב את האנשים החכמים עם העובדים הפשוטים
והקרע שמתקיים מאז ההתיישבות יתאחה.
הקומונות שיהיו במדינה הלאומית יתחלקו לכמה סוגים. ראשית כפרים
קטנים, שבנויים על משקים פרטיים קטנים חקלאיים, או תעשייה
זעירה, שמקיימים בתוכם עזרה הדדית, כך שהאנשים לא ישמטו בעת
צרה. במתכונת זו יהיו גם קומונות קטנות, של אנשים שרוצים צורת
חיים זו למען היופי.
השלד בגבול, יהיו קהילות שיתופיות בנות חמשת אלפים עד עשרת
אלפים איש בקומונה. קומונות אלו ינהלו משק מעורב חקלאי תעשייתי
מגוון וכן ענפי שרות לציבור החי בקהילות אלו. כך שבכל קומונה
יהיה מהאידיאה הכללית, שימזג עבודה, לימוד ומחקר.
קומונות אלו יהיו מאורגנות כתנועה ארצית וכן שיתוף פעולה
אזורי.
סוג שלישי יהיו ערים בנות עשרות אלפים עד מיליונים. הערים
הגדולות יתחלקו לרבעים או שכונות שיהיו מסגרת חיים. יהיו
ברשותם תעשיות רבות ומגוונות ותושבי השכונה או הרובע ייהנו
ממסים עירוניים וכן שירותים שיהיו מתעשיות אלו. המשק בנוי
מיחידות ייצור קטנות. אלו שיהיו גדולות, כמו מכרות או תעשיות
כימיות מאוצרות הקרקע, יהיו ברשות המדינה. המיסוי יהיה בחלקו
פרוגרסיבי, אבל יהיה דחף להצליח, כי במידה ויחידת הייצור תהיה
רווחית וימכרו הרבה תוצרת וכן גם יצוא, תינתן הנחה במיסוי, הן
ליחידת הייצור והן לפועלים בתוכה. במידה וזו תהיה קומונה תינתן
ההנחה לקומונה.
הוצאות המדינה ותפקידיה יתמעטו מאד. הצבא ישא את עצמו
כלכלית, על ידי עבודה בקהילות השיתופיות, כדוגמת הפלמ"ח. רק
יחידות העילית ישרתו ברציפות, השאר יעבדו ובזה יכסו את הוצאות
הצבא. יהיה כאן שיתוף בין ארציות ויישוביות.
המשטרה תהיה גם היא בנויה על יסודות אלה. בכל ישוב תהיה משטרה
של הישוב. במידה ויהיה צורך בכוח למשימה ארצית, יילקחו חלק
מהשוטרים לתפקיד זה.
בידי המדינה יישארו התפקידים הבאים: עבודות יסוד בתחבורה
ובפיתוח, קביעת חוקים ושיפוט על העוברים עליהם. חלק גדול
מתפקידים אלה יעבור לישובים ולערים.
השיתוף האזורי יתבטא בזה שלכל קומונה יהיה חלק ממועצה אזורית
שתקים שירותים ובראש ובראשונה אוניברסיטה שתקיף את יישובי
האזור. כן תהיה על ידה, יחידת מחקר גדולה שתחקור מחקלאות עד
לוויינים. כן יהיו בחסותה בתי ספר בהתאם לכישורים של התלמידים.
המוכשרים יקבלו הכשרה עיונית והפחות מוכשרים יקבלו הכשרה
עיונית ומקצועית כאחד. בערים, לכל רובע תהיה אוניברסיטה וגם
היא תקרין על השכונה או הרובע.
כל האנשים לומדים עד גיל שלושים וכן משתפים עבודה ולימודים
וממשיכים אחר כך לשלב לימודים מקדמים בעבודה.
בקהילות יש חינוך משותף עם לינה משותפת. הגן יהיה עד גיל שבע.
הגן מלא משחקים וכתוביות כך שלבית הספר, הילד מגיע כשהוא יודע
קצת קרוא וכתוב וכן חיבור וחיסור עד עשרים.
הכיתות בבית הספר היסודי זורמות, גיל נכנס וגיל יוצא. הדגש
בלימודים לילדים הוא על הטבע וכן היצור בחקלאות ובתעשייה.
הילדים בכיתה עוקבים אחרי הצמיחה והחי הביולוגי וכן תעשיה מעשה
אדם וזה כולל אפילו בתי הארחה.
הכתה הזורמת תיצור אפשרויות למורה שנצמד לגיל, ליצור תכנית
לימודים לשלש שנים ולשנתיים, כך שלא יתייבש על תכנית אחת
החוזרת על עצמה.
גיל הנעורים נחלק לשנים, מגיל שלש עשרה עד חמש עשרה- צמרת בית
הספר היסודי. כיתות חד גיליות, הנוער תוסס וחשובים לו לימודים
כאשר הוא מוציא את מרצו בין ילדים בני גילו וצעירים.
מגיל חמש עשרה מתחיל הלימוד הגבוה. עד שמונה עשרה, לימודים לפי
בחירה מוגבלת. צריך לבחור במספר מקצועות, הומני, ריאלי,
אומנותי ולווי לעבודה. שני סמסטרים עיוניים וסמסטר שלישי
לעבודה בהדרכת נוער ולימוד קדם צבאי. כל שנה נושא אחר, כך
שהלימוד הוא גם עיוני וגם מעשי. החניך נפגש עם מורים שונים וגם
חברה מגוונת לפי הנושאים. אחרי שמונה עשרה, צבא, שהוא לוחץ את
הצעיר למצות את יכולתו, מעשית ומנהיגותית. אחרי צבא
אוניברסיטה. סביב הלימודים הצעירים נמצאים בהיאחזויות בבעלות
הקהילות השיתופיות ומקיימים שם רפובליקות של צעירים בהדרכת
שליחים מיישובי האם. התנועה היא שאחראית לאלו. השותפות עם
הישובים היא כדי שהצעירים שנמצאים שם, יקבלו משכורת, שתקבל
התנועה למענם. התנועה תשתמש בזה למימון תפקידי שליחות, שימלאו
הצעירים אחרי שלב ההיאחזות.
כמו כן תהיה התנועה אחראית על הזכויות הסוציאליות של זקנים
צעירים וילדים. היא תקים מוסדות הדרכה ויהיה משוב מן הישובים
למרכזים אלו.
השיתופיות מצמצמת את התכונות השליליות של תקופת ההתיישבות, על
ידי זה שהיא לוקחת את התכונות האישיות והופכת אותן לציבוריות.
השיתופיות לא לוקחת הכל, כדי להשאיר דחף אצל היחידים, להתקדם
ביחס השוואתי לאחרים.
התכונות המתבטלות הן אלו האינטרסנטיות, בניגוד לעזרה ההדדית.
מתבטלת הצבירה, כי היא לא אישית אלא ציבורית וכן מתבטלת ההורשה
האישית. האדם מוריש תכונות ונותן כוח במסירותו לילדים ולא
מוריש רכוש אישי, אלא צבירה של הקומונה. הקומונה דואגת לאנשים
מילדות עד זקנה.
עוד לנו בעיית האישה. האישה לא הייתה קובעת בבעיות החברה מאז
ימי האדם. גם בשבט ובטח בתקופת ההתיישבות. אבל בימינו צריך
שוויון מוחלט ולכן גם האישה בתחום זה. כיוון שזה חידוש מוחלט
אז הוא קשה במיוחד. ייקח הרבה זמן עד שנצליח להביא לשוויון
מוחלט בין כל אנשי החברה וביניהם האישה.
נשאלת השאלה מה יהיה הדחף שיניע את האנשים קדימה אחרי שרמת
החיים לא תהיה מודד להצלחה. התשובה היא שהאנשים מחפשים משמעות
לחייהם. מטרת החינוך היא ליצור אדם שהסתגל מילדות לחיות בחברה
צפופה אבל משתנה, להתאים את אישיותו כך שיפעל לפי המושגים בהם
חבוי המצפון, וכן שידע להפעיל את הכללים, ובכוח הדמיון
והשיפוט, ידע לתרגם את המדע ליצירה וכן להבין וליצור באמנות.
המדינות צריכות להקים צבא משתי סיבות. ראשית, יעבור עוד הרבה
זמן עד שיפוגו החששות של מדינה אחת מפני השניה. לכן הצבא בכל
המדינות הוא ערובה לשלום. שנית, הצבא צריך למלא את השלב בחיי
הצעירים שבו הם מותחים עצמם לראות כמה חזקים הם גופנית
ונפשית.
המשטרה לעומת זאת היא כלי בידי ההנהלה לעשות סדר. השוטרים הם
המפשרים בין חברים ובין חברים למוסדות ודואגים שהדבר לא יגלוש
לריב חריף. הם מלווים בעובדים סוציאליים ומשפטנים. כך ניטל
העוקץ של שוטרים הכופים משטר על פושעים ונשארת רק עשית סדר
בסכסוכים בתוך הקהילה.
אחרי שסקרנו את התפתחות האדם מהשלבים של היצור, דרך האדם בשבט,
עד האדם בהתיישבות, נשארים מעט דברים לגבי העתיד, שיש לתקן
לגבי האדם בהתיישבות. יהיו בעתיד קהילות אשר צורת החיים בהם
תביא את מושגי המוסר להתחיות בהם. ארגון חיי האדם יהיה יותר
צודק. בני האדם יהיו משתפי פעולה ביניהם ולא תחרותיים ועוינים
זה את זה.
ראשית, השוויון שהוא ערך מערכי האדם מהיצור התבוני. גם בעתיד
יהיה צורך בשוויון כדי שאנשים יוכלו לשתף פעולה, כי יותר ויותר
תפקיד האדם ביצור יהיה השגחה ופיתוח על מכונות שייצרו
אוטומטית. חלק גדול מהזמן יוקדש ללימודים. חלק גדול מזה לפיתוח
מכונות ומוצרים לצורכי האדם שהם מצרכים יסודיים למען החקלאות
ותעשיית הבית למיניה, בתים, ריהוט וכן לבוש. נוסף לזה במידה
ויפסקו המלחמות בין העמים וישרור ביניהם שיתוף פעולה אז הפיתוח
והתעשייה יעברו ליצור אמצעי חיים לחקר החלל וגידול האנרגיה
לצורכי האדם, אשר כל מדינה לאומית תיקח בהם חלק.
השיתוף הוא סוגיה כשלעצמה. על האנשים מופעל לחץ להתרחק אחד
מהשני, כי כל אחד צריך להבין את השני. את התנהגותו, את נקודות
החולשה שלו, את נטייתו וכן כוחו לתרום לחברה. אין בני אדם
מושלמים. לכן צריכה להיות התנהגות מאופקת בין האנשים ולא כל
אחד יכל להתנהג כך. לכן יש אצל האנשים נטייה לברוח מהחברה. רק
כשעובדים למען משהו גדול, זה מחפה על זה ונותן כוח לאנשים לשתף
פעולה.
משהו גדול מה זה? ראשית עבודה למען העם. העולם נתון במאבק
לאומי וחברתי. הלאומים נתונים במאבק קיצוני לאומי עד שכל לאום
תהיה לו מדינה. מדינה שתשלוט לא בכוח, אלא נוסף לזה ישרור
שוויון בין האנשים המהווים את אותו לאום. לכן אנשים שיעמדו על
מצע זה, כל מוצר שיהיה בו משום שוויון בין אנשי העם וכן שוויון
לעמים אחרים, יהפוך את העבודה לא רק להוצאת אנרגיה אלא
לשליחות. בעיקר כאשר רוב העבודה תהיה פיקוח על מכונות ושטחים
חקלאיים. לכן תהיה דרישה חזקה ללימודים ולהתפתחות במקצוע.
האנשים המלומדים נוטים לשיתוף פעולה בין היצרנים והמנהלים, כי
כל צד מבין את תפקיד משנהו ושיתוף הפעולה יהיה בנוי על הבנה
ולא על כפיה קיומית.
האומות נוצרו תוך כדי מלחמת מעמדות בתוך העמים. אין הדבר מובן
מאליו. אנחנו יודעים שבתנ"ך מוזכרים הרבה עמים שלא הגיעו
לימינו: אדומים, ארמים, וכו'... כנראה שלא הייתה אצלם מלחמת
מעמדות, לכן לא הגיעו לתודעה העצמית ונסחפו עם גלי ההגירה
ששטפו את האזור.
בימינו מלחמת המעמדות התרחבה והיא מקיפה לא רק עמים, אלא את
האנושות כולה, למרות שכל עם מתעורר ומבקש להיות אומה. כל
הצדדים יודעים שיש אפשרות להשמיד את האנושות אבל אסור לממש
אפשרות זו. קיים מאבק על תחומי העושר הבין לאומי בין אומות
עשירות לאומות עניות, כאשר שוק הקניות והמכירות הופך להיות שוק
עולמי.
כיום האומות העשירות מאפשרות יבוא כי לאומות העניות זה חיוני.
האומות העשירות מחפות על יבוא זה במכירת אמצעי יצור לאומות
העניות. פער זה הולך וניסגר. השוק העולמי הולך ונפתח  לאומות
העניות, כי גם יצור אמצעי יצור הופך להיות חלק מהמשק של האומות
העניות.
האומות העשירות יסגרו שערים. הן ידרשו השוואת היצוא והיבוא.
לעומת זאת האומות העניות ידרשו לפתוח להן את שוק האומות
העשירות כי הן צריכות הון לפיתוח וגם להחזרת החוב שנוצר עקב
פיתוח זה.
עם סגירת השוק העולמי על ידי האומות העשירות, יקום תהליך של
הסתגרות שווקים כמו השוק המשותף, שהפך להיות שוק סגור שמוגן על
ידי חומת מכס, בעוד שבתוכו מכסי המגן בוטלו. העולם יחולק
לשטחים גדולים אבל מוגנים מפני יבוא לא הכרחי. את מקום הפתיחות
כיום בהסכמי הסחר הבין לאומיים, תבוא הסתגרות. כדי להגדיל את
השוק הפנימי במקסימום, יזדקקו לשוויון בין יחידים והאומות
שבונים את השוק. כדי לקים שוק סגור אבל ברמת חיים גבוהה,
יזדקקו לתכנון במקום שוק שבנוי על תחרות. יקימו שווקים
מתוכננים, אלא שהתכנון יבוא מלמטה ולא כמו שהונהג בברית
המועצות מלמעלה. שוק זה יידרש לכמה תנאים. ראשית, למדידת
הצרכים, לא להכתיב מלמעלה אלא מעקב אחרי קניות האנשים ולכוון
את היצור לפי זה. היום בעידן מחשבי העל זה אפשרי. שנית, פער
בין היכולת ליצר ובין היצור בפועל, כך שבמידה והשוק מתלבש לפתע
על חלק מסוים מהיצור, אפשר יהיה לתת לזה תשובה, על ידי הפעלת
כושר הייצור המסוים הנצרך. שלישית, התערבות ממשלת המדינה
הלאומית על ידי סובסידיות למגזרים החלשים, כך שלא ייעלמו אלא
יתקיימו ויוסיפו גוון הכרחי לשוק המתוכנן. למשל כמו החקלאות,
שהתנודות בה הן חזקות משנה לשנה וסובסידיות יכולות לווסת את
זה.
חברתית, כדי לווסת את השוק וכדי לשמש משקל נגד להתערבות
מלמעלה, צריכים לקום סובייטים, שהם ארגונים יצרניים המכילים
בתוכם את העובדים וההנהלות ביחד. מתוכם יקומו קהילות שתפניות,
שבהן הציבור כולו שותף ואחראי על האנשים כיחידים ובהן יש מגוון
מוצרים. כך שרוב האנשים יגיעו לסיפוק לא רק במצרכים אלא גם
בעבודה. כל הזמן יהיו חלק מהיצרנים בלימודים. ראשית כדי להכשיר
עובדים מומחים. שנית, להכשיר אנשים שיעסקו בפיתוח, הן חברתי
חינוכי והן לייצור של מוצרי צריכה ואמצעי יצור.
המדעים יתחלקו לשנים. אחד, מדעי החברה ושני, מדעי הטבע. כולם
שווים ומעורבבים זה בזה. מדעי החברה כדי לדעת את הצרכים ומדעי
הטבע כדי לענות על הצרכים שילכו ויתגוונו מחקלאות עד טילים
המשלחים לוויינים לחלל.
כיוון שהנטייה תהיה לפזר את האוכלוסייה ולפזר את הצריכה והיצור
על ידי יצירת קהילות סובייטיות כאלה שדואגות לחבריהן, הערים
הגדולות יתחלקו לשכונות אשר יעבדו כמו קהילות, אך צמודות אחת
לשניה.
יתבטלו שלושת התופעות שהנחו את האנשים מאז ההתיישבות. תתבטל
האינטרסנטיות שבאה מניצול אנשים אחד את השני. כן יתבטלו הצבירה
והירושה המשפחתית. במקום הדת שנוצרה כדי לנצל את האנשים תקום
דת המדע שתפקידה יהיה לווסת את צרכי האנשים. כיוון שהקהילה
דואגת לצרכים ולרצונות של חבריה, יתבטל הצורך בצבירה אישית
והצבירה תישאר רק בארגונים שיתופיים. האנשים יהיו חופשיים
לעבוד, ליצור ולהאמין במה שרוצים, גם בדת וגם במדינה הלאומית,
מבלי שזה יפריע לחיים המשותפים. השוויון חל על כל בני האדם
ומכיר בדרכים של אוכלוסיות ייחודיות שעד עכשיו לא הוכרו כשוות
ערך.
הילדים הם העיקר והמבוגרים הם שמכוונים אותם. במסגרת החיים
השוויוניים, הם יוכרו כבעלי אוטונומיה בחינוך המשותף. זאת
אומרת שהם בראש ובראשונה בנים, לחברה ולהורים ביחד. מפני שחברה
שוויונית נותנת המון אפשרויות, הילדים צריכים לגדול בתנאים
ייחודיים כמו בתים משותפים, שבהם הם לומדים, משחקים, מודרכים
וישנים.
כאשר ההורים מקבלים אותם לזמן מסוים, נוצר קשר עמוק בין הורים
לילדים, אם מורידים מן ההורים את הצורך, להתנגש עם הילדים תוך
כדי היום יום. הזמן המשותף ניתן לאהבה בין הורים וילדים.
הנשים בכל הזמנים לא היו שוות לגברים, לא בשבט ולא בתקופת
ההתיישבות. בעתיד הן צריכות לעשות כל דבר כשווה לגברים. החינוך
המשותף מזמן הרבה אפשרויות לנשים להיות שוות ערך לגברים וכך
לבטא את אישיותן.
המהפכה העיקרית היא שוויון האישה ומכאן שהתבונה העיקרית היא
התבונה החינוכית שמפנימה את השוויון. השוויון אומר שצריך לוותר
על הרבה מותרות ולחיות ברמת חיים צנועה, אם כי בלי לוותר על
רמת חיים בסיסית וכן חופשות קצרות שבהן מכירים את העולם. אבל
לא להיבלע על  רמת חיים גבוה מדי שמנוונת את עושיה.
קהילות בנות עשרת אלפים אנשים הן יורשות השבט. סביב הציר הזה
מתנהלים החיים. הערים הגדולות מקבלות השראה מתנועת
הקומונות, אבל אין להן חקלאות אלא רק תעשיה.
תנועת הקומונות בנויה על משק אוטרקי. קודם כל הספקה עצמית ויש
בהן ערבות הדדית מקסימלית, בניגוד לערים שהן פרי זמננו. יהיו
תעשיות בבעלות השכונות, אך אין הגבלה על המועסקים.
אופן ניהול הקהילות השיתופיות כנגד השכר הדיפרנציאלי, יכולת
ההשפעה והכבוד לכל ענף או סקטור. ועדה מתכנסת לאחר העבודה והיא
אחראית על תפעול הענף ועל המחקר והשיפור בענף, באישור מועצת
המנהלים, שבה חברים מרכזי הענפים המונים עשרות חברים. היא
מתכנסת אחת לחודש ביום העבודה. זה לא צריך לפגוע בתפקוד של
הענפים, כי המרכזים יש להם זמן פנוי לניהול וזה חלק מהזמן
שיוקדש לניהול. בכפרים יש מסגרת של אסיפה כללית לניהול הכפר.
בערים יש מועצת עיר ומועצות שכונתיות, שאחראיות על מפעלים
בתחומם ובבעלותם. כל מפעל מנוהל כחברת מניות. לקהילות יש
פעמיים או שלוש בשנה אסיפות כלליות, בהן משתתפים כל חברי
הקהילה וזה נכלל בתחום זמן העבודה.
לכל קהילה שלוחה במרחק. היא נישאת על ידי צעירים בהדרכה
מצומצמת של חברי הקומונות. זאת אוטונומיה של צעירים שבה הם
נבחנים בניהול עצמי. ההשגחה עליהם היא בידי תנועת הקומונות.
התנועה מקימה רשת של עזרה הדדית וכן מחלקה של הכנסות הקומונות.
זה בנק שעובד רק בסיטונאות, כי אין בו קליינטורה אישית אלא רק
קיבוצית.
בעיר קיים משק שבנוי על שכר אישי, לפי תרומת האנשים בעבודה.
בקומונות קיים שוויון למרות שחלק ניכר מרמת החיים יהיה תקציב
שווה לחברים. המחקר יהיה חלק מהווי החיים בקומונה, בישוב
ובאזור, שם תהיה אוניברסיטה אזורית בבעלות הקומונות.

סיכום העתיד

צריך התגברות על תבונות היצור התבוני בכוח ההכרה. התבונה
החינוכית תפנים את השוויון. התבונה המנהיגותית תוביל לשילוב
בין עמים. התבונה המכשירנית תוביל לקדמה, לשרות כל איש ואיש,
כך שיתפתחו יחסי חירות בין לאומיים. כל איש יוכל לפתח את
אישיותו וצדק ישלוט ביחסים האנושיים ככלל.
האמנות תתפתח והרבה צורות נוספות יהיו לה.
המוזיאונים יהיו נחלת הכלל והעמים ינציחו בהם את תרבותם ועברם
כיסוד לעתיד.
החינוך ימקם עצמו לחינוך ליפה ולאמנות בכלל.
המדע יתמקד בדור הקרוב, בחקר ראשית היקום וכן בהבנת תפקודי
האדם ובראש ובראשונה המוח וכן תרופות שיהיו גם מרפאות וגם
מקדמות את הבריאות הציבורית.
בחינוך תהיה תשתית הומנית רחבה והלימוד המקצועי יחל אחרי הצבא
באוניברסיטאות ובקולג'ים.

האמנות והמדע
הפילוסופיה תדון במושגים ובמה שמשתמע מהם.
יתרחב בסיס השוויון בין האומות.
כל עם יגיע לחירותו ויחד עם זה, אחריות המדינה הלאומית על
יחידיה המאורגנים בקהילות.
הדבר יגביר את חלוקת העבודה לפי תכונות האנשים ואמונה בנצח
האדם, אשר עם השנים יתגבר על כל מכשול.

המושגים
מושג החוויה והידיעה: יגביר את השוויון ויפתח פתח להנהגה
מוסרית של האומה הקהילתית.
מושג האהבה: יביא לאהבת איש ואישה ואהבה לילדים עד סוף החיים.
למרות שיהיו סטיות מיניות, בכל זאת האהבה תנצח.
מושג הכבוד: כל אדם יש לו את הכבוד שלו והאנשים הם אנשים של
כבוד.
מושג השנאה: הוא שנאה לשקר.
מושג הבושה: כל אדם יתבייש להיות צבוע.
מושג שיקול הדעת: הקהילה תתנהל בהתאם לשיקול הדעת הנצבר של
חבריה.
מושג האמת: האמת הציבורית תהיה שקופה על ידי התקשורת שתנחה
אותה.
מושגי הפזיזות והאומץ: הם יהוו את ההומור שמתחייב בקהילה
השיתופית.
מושג האחריות: כל העמים במדינותיהם, אחראים על קהילותיהם
השיתופיות, החירות מובטחת, מפני שהקהילה תלויה בחבריה ולכן היא
מוגנת מפני ניצול לרעה של השלטון.
מושג האמונה: מגביר את תחומי הצדק לפי עברו של כל עם ותרבותו,
מגביר את הכללים שמהם בנוי האדם החושב ואתם הוא שופט את עצמו.
אולם השיתופיות היא עול כבד על האנשים. הם צריכים מצדם כל הזמן
להבין אחד את השני, שלא כמו בשבט, שהיה חברה מצומצמת והשוויון,
החירות והצדק היו בטווח ראיה של כל יחיד.
בדורנו כל העולם פתוח והאנשים צריכים לקים את השוויון, לא
בחברות קטנות וסגורות אלא בחברות גדולות ופתוחות וזה עול כבד.
התרופה לזה היא בשליחות.
ראשית: שליחות של הקומונה להנהיג תנועה שיתופית בארצה.
שנית: שליחות לחנך את החברים לחיות תוך הבנה של כללי הקומונה
וכן את הפרספקטיבה של הקומונה בתוך העם שבתוכו חיים.
שלישית:  לגייס פעילים לתנועה הארצית של הקומונות, לגייס
מדריכים לנוער שיהווה עתודה זורמת לקומונה, הו מבניה והן נוער
כלל ארצי, שיזרים לקומונה צעירים שמהם היא תתרחב ותיבנה.
רביעית: הנוער מבחוץ יזרום לקומונות חיות וקימות, בעוד שהבנים
שהם חניכי החינוך המשותף, יתבעו להקים היאחזויות חדשות- בהדרכת
הקומונות הקימות, כמסד לישובים חדשים.
חמישית: החניכים אחרי שיחיו בקומונות ובישובים החדשים יתגייסו
לצבא. בארץ ישראל זה צבא ממש, כי גם כשיבוא שלום, אנחנו עם
חריג באזור וצבאנו יבטיח את קיומנו. בארצות אחרות צריך להיות
צבא שלום, שמגויסיו ילכו לכל מקום שנדרשת עזרה, בארצם ובארצות
אחרות, שהן פחות מפותחות ונדרשת להן עזרה בפיתוח.
תנועה כזו תהפוך את השנאה בין השבטים, שהייתה איזון בין
המושגים של האדם לתבונות של היצור התבוני, לתכונה חיובית של
הכרה בשליחות וזה יחייב את הקומונה בעיני חבריה ומשא הקומונה
יהיה קל להם ותתפתח תנועה שיתופית כלל עולמית.
טבע האדם ועתידו


מאת עדי קיפניס         kipfam@mahanayim.org.il

קיבוץ מחניים מ.12315  טל. 046933341

הקדמה

בספר לא ציטטתי, כי למרות שקראתי הרבה ביחס, אין לי רשימות
קריאה ואין לי זיכרון לטווח קצר. עם זיכרון כזה, יש בעיות גם
עם זיכרון לטווח ארוך.
ציטטתי בשפתי את איילין מורגן בספרה "צלקות האבולוציה" (בעברית
בהוצאת "גלילאו"), כי לדעתי הקדם אדם יצא לסוואנה כשהוא חשוף
וזקוף, לכן מגרה לפעילות מינית אינטנסיבית.
בספר שלושה חלקים: חוץ מהפתיחה שהיא יסודות בטבע ובמקביל להם
ערכים באדם.
חלק ראשון: מוצא האדם- ההתפתחות האבולוציונית שהיא פנים המין
(species)בניגוד לאבולוציה של הביולוגיה שהיא התפתחות המינים
ביחס לטבע החיצוני להם. התפתחות זו אצל הקדם אדם קשורה במין
(sex). בשלב זה נוצרו הדחפים שיוצרים אצל האנשים את הרצון
להתקדם, להתחרות אחד בשני וכאן באות לידי ביטוי המידות הרעות
באדם, עם הקדמה שדחפים אלה יוצרים.
שלב שני: כבר יש אדם בו נוצרים מושגי המוסר, הם נוצרים במתח
בין הדחפים ובין הערכים שהם: שוויון, חירות, צדק.
שלב שלישי: האדם השלם בשבט, יצירת הכללים. עם יצירת המשפחה,
יצירת הדת, שהיא נובעת מצד אחד מרצון האדם להסביר את הטבע
סביבו, ומצד שני מהצורך של אנשים להאמין במשהו, גדול מהם על פי
מושגיהם על עצמם, משהו השולט בטבע ובהם.
חלק שני: מההתיישבות עד ימינו. ההתיישבות משנה את מושגי האדם,
כי בשבט הנייד אין הבחנה בין תהליכי חברת האנשים ובין התהליכים
בטבע הסובב. הכל מתערבל והאדם מתמזג בטבע. עם ההתיישבות נוצרת
הפרדה, האדם יציב ביחס והטבע סביבו נע. לכן הוא מתפנה לחקור את
הטבע, להתמודד מולו וכך לכבוש אותו לצרכיו.
מצד שני, האדם מתחיל לעבוד בטבע, אז החברה השוויונית בשבט
מתפרקת והאצולה פורשת. בתחילה היא מארגנת את העבודה, אחר כך
היא משתלטת על האנשים העובדים, יוצרת ברית עם אצולות אחרות
ונוצרת החברה המעמדית.
החברה המעמדית יש לה שתי פנים. מצד אחד, נפגמים השוויון החרות
והצדק. מצד שני, מתפנים אנשים כדי לדרבן את הייצור. בתחילה
ביות חיות, שעם התייבשות המדבריות נעשו קרובים לאדם. יצא האדם
מביתו וחיות ציד למולו. הוא תפס גורים וטיפל בהם ולאט לאט לפי
חוקי היופי הוא טיפח אותם. זה היה כרוך בעבודה פשוטה: לגדר
מפני האחרים, לדאוג למזון לחי וכן ליצור מבנים וכפרים ליד המים
וליד החיות המטופלות.
אחרי שהאדם רכש את ביות החיות, בא ביות הצמחים והחקלאות. עם
הגילוי שמזרעים יוצא צמח, בא טיפוח שכבר נוסה בחיות ונוצרה
החקלאות. מהחקלאות באים לתעשייה, בתחילה קרמיקה, לאחר מכן
זכוכית ועם הגברת האש, מציאת דרך לגרום לאבנים בעלות צבע ירוק
להפריש נחושת ומשם הלאה לברונזה ולברזל.
התעכבתי על יצירת החברה המעמדית בתחילתה כי כמו בימינו בחברה
שוויונית כמו הקיבוץ, שוויון העבודה הפשוטה והמורכבת קשה על
האנשים ומי שיכול נוטש וצריכים לבוא רעיונות טובים ותחושת
שליחות, כדי לאחוז באנשים יחד.
לגבי המשך החברה המעמדית, לא פרטתי כי עשו את זה היסטוריונים
ופילוסופים ובעיקר מרקס והבאים אחריו ואין לי מה להוסיף
עליהם.
המדע בימינו הגיע לנקודה שבה האדם שולט יותר ויותר בטבע, הגיע
הזמן שהוא יבנה חברה מדעית המיוסדת על ערכי האדם: שוויון,
חרות, צדק, חברה כזו צריכה להיות משותפת באמצעי ייצור, במרכזה
חברה משותפת באמצעי ייצור וצריכה.
על הפרק שוויון בין האומות, לאט לאט יירגע העולם מהמלחמות
הלאומיות ולכל לאום צריך שתהיה זכות לחיים שלמים בארץ שהוא חי
בה וכך גם לנו היהודים זכות כזו.
בימינו תהליך השוויון מגיע לתודעה שהשוויון צריך לכלול גם את
הנשים. הנשים בהתפתחות האדם לא היו שוות לגברים, זו לכן מהפכה
גדולה שעושה את השוויון לנושא הרגיש ביותר וזה נימוק נוסף
לשיתוף שהוא תנאי לשוויון אמיתי.
אנחנו בארץ, נסינו את כל צורות השיתוף החל מקבוצה קבלנית שבה
מתאחדים העובדים לניהול עבודה חקלאית ותעשייתית ובהמשך
קואופרטיבים, בעיקר בתחבורה, שבה מחלקים לחברים את המכוניות
וכל חבר או שניים אחראים על מכונית, כך שיש חלוקת עבודה
ואחריות והחברה עובדת. חסרון שהטיפול במכוניות נעשה על ידי
עבודה שכירה ולא נמצא לזה פתרון מניח את הדעת. בהמשך,
קואופרציה חקלאית, כפר שבו אמצעי הייצור, האדמה, מחולקת לחברים
והם מעבדים אותה בעזרה הדדית. המושב נמצא במשבר מפני שהחקלאות
הצטמצמה ונעשתה פחות רווחית ואז כל אחד לנפשו.
הקיבוץ שהוא גולת הכותרת של השיתופיות, נמצא גם הוא במשבר כי
עם הקמת המדינה, אבדה לו השליחות הבלעדית על התיישבות היהודים
בארץ והחברה המשימתית התפוררה. יחד עם זה התפורר היחד הקיבוצי
ונהרס החינוך המשותף שהוא לכד את החברה בעבר, אל זה נוסף
שהעבודה השכירה חדרה לכל פינה ושטפה את העבודה העצמית, שדרבנה
את החברים לעשות מכסימום, כדי לקיים את הבית הקיבוצי והקיבוץ
בנסיגה.
היום צריכה התנועה הקיבוצית לחזור לתנופה בארץ ולהעמיד את
הרעיון השיתופי במוקד העשייה שלה. לא רק בארץ אלא גם בעולם. זה
יחדש את השליחות. ייצור עניין אצל החברים לבדיקת הדרך, לחידוש
הרעיון. יחד עמו את חידוש החינוך המשותף, כנושא דגל השיתוף
ושוויון האישה בפרט.
היום עם כשלון המדינה השיתופית, ברית המועצות וניצחון
הקפיטליזם, צריך ליצור חברה אשר תגן על הפרטים מעושר וכן תהיה
מתוכננת, כדי להגן מפני משברי הקפיטליזם, שהוא בנוי רק על
אינטרס אישי, מפני כך יש לו תקופות של גאות ושפל. האנשים יהיו
מוגנים רק בחברות שיתופיות שבנויות על תכנון מקומי וכן תובעות
תכנון ארצי, שהיום בזכות מחשבי על והאינטרנט הוא אפשרי, בלי
ללחוץ על האנשים ובלי להוריד את הפריון, שהשוק הסגור מאפשר את
הורדתו. נושאת הדגל של תנועה כזו, צריכה להיות התנועה הקיבוצית
ובזה נבנה.
האדם אשר יצר תנופה גדולה מאז ההתיישבות, לפני כשלוש עשרה אלף
שנים, והיום הגיע לירח. צריך לפתח אמונה חדשה שבמרכזה "נצח
האדם" ויכולתו לשעבד את הטבע לצרכיו. ומתוך ההיסטוריה של כל
אומה ואומה, לברית של אומות, לחברה אנושית יוצרת ומזדהה עם כל
הפרטים שבתוכה.
 











פרק א


1) הטבע הדומם והאדם: יסודות בטבע, ערכים באדם.

יסודות העולם הם אנטרופיה, סיבה ותכלית. האנטרופיה היא פיזור
החומר או הפיכת הארגון לרה ארגון. מקורה במפץ הגדול שבו החומר
התפזר ביקום. מתוך סיבות שאינן ידועות, התארגן בגלקסיות
ובצבירי גלקסיות. זה גם מפל האנרגיה-  מגבוה לנמוך.
הסיבה היא היסוד השני. כדי ליצור חומר מאורגן צריך להשקיע
כוח.
הכוחות הם: כוח הכובד, שעובד על כל יחידת חומר ואנרגיה ומושך
זה לזה וכך נוצרו הכוכבים והגלקסיות. הכוח השני הוא
האלקטרומגנטי.
כוח מושך קטבים מנוגדים ודוחה קטבים דומים. הכוח השלישי הוא
הכוח החלש שהוא פועל בהתפרקות ביטא (כוח זה מאוחד היום עם הכוח
האלקטרומגנטי). הכוח הרביעי הוא הכוח החזק הפועל בתוך גרעין
האטום ויוצר את יסודות הכימיה למיניהם.
המימן שהוא היסוד הנפוץ ביקום יוצר בשרפתו בכוכבים את היסודות
האחרים. אחר כך באים האלקטרונים שמאזנים את המטען החיובי שיש
בגרעין האטום ויוצרים את החומצות, הבסיסים, והמלחים. אחר באה
הכימיה האורגנית של הפחמן וממנה מגיעים לחיים. התכלית היא קיום
החומר החי. עצם הקיום הוא תכלית החיים.
האדם, יסודותיו בערכים המקבילים ליסודות הטבע ואלו הם:
שוויון שהוא ערך הפיזור, חלוקת מוצרי האדם בין האנשים- כך
שלכולם יש את יסודות הקיום של הקהילה. כמו כן שוויון בחובות
וזכויות של כל חברי הקהילה לדרגותיהם.
החירות זו סיבת האדם: האדם יוצר כלים, רוכש מזון ומוצרים, חוקר
את הטבע, עובד על הטבע ופחות משועבד לו. הוא חי בתוך תנאים
שהוא יוצר מתוך החומר סביבו.
דבר שני, חירותו של האדם נמדדת ביכולתו להשפיע על החומר ההיולי
והאנושות כולה.
הצדק, זו הסיבה התכליתית, שבו האדם מקצה לכל גורם את המשקל
המגיע לו. הטבע באשר לטבע, שהוא מצע לתרבות האנושית. מזון
מהצומח והחי ושאר חומרי הטבע למוצרים. כמו כן בתוך התרבות
האנושית, הוא מקצה לכל גורם את המגיע לו. חלוקת תפקידים-
לאומיות, בין לאומיות, קהילות בתוך לאומיות והמשפחה. הצדק קובע
כללים לכל אלה, ובתוך  כך הוא שופט את האדם בהתאם להתנהגותו
במרחב תנאים אלו.

2) יסודות עולם החי: התא, הפיקוד, יחידה ומין. סיבה
ותכליתיות.

החי הוא טיפת חומר העטוף בקרום הבולע חומר מן החוץ, משתמש בו
לבניינו הפנימי ופולט את הפסולת. כדי לקים מערכת כזו הוא זקוק
לפיקוד שינווט את החומר הנכנס פנימה. כמו כן, ידחה חומר לא
רצוי, רעל או אויב. הוא צריך להפוך את החומר ההיולי הנכנס,
לחומר בעל ערך לתא החי שיבדיל בין חומר חיובי ובין פסולת, שהיא
עודף של חומר נכנס, וכן חומר שניפלט בתהליך בניין התא. מכאן
נוצרת הסיבה התכליתית שהיא קיום החומר החי.
כיוון שהתא החי בולע חומר, הוא יכול לגדול עד אין סוף. כיוון
שזה בלתי אפשרי נוצר פתרון. ריבוי במקום גידול. הריבוי נעשה כך
שהתא מתחלק. בתחילה הפיקוד (זה עוד תפקיד שיש לפיקוד) ואחר כך
התא עצמו. כך שבמקום תא אחד- יש שני תאים קטנים שגודלים עד
לגודל המקורי. בעזרת תהליך זה החומר החי מילא את כל קרום כדור
הארץ.
הפיקוד מכך מפקד על היחידה- התא החי. אך כיוון שהוא אחראי
לריבוי ותוך כדי כך נוצרים הבדלים בתוך רקמת הפיקוד ואז יש
הבדלים בין התא וצאצאיו, נוצרים המינים השונים. הפיקוד מתוך
טעויותיו אחראי גם לתהליך זה של יצירת מינים שונים.



3) עם המורכבות נוצרת חלוקה: פיקוד על תורשה, פיקוד על יחידה.

בתחילה הפיקוד על היחידה מורכב משני אגפים. מצד אחד רגשות
האחראים למידע והתנהגות חוץ גופית ויוצרים תביעות וסדר הגוף
הפנימי שממנו נבנה התא החי. לכן, הפיקוד הוא בעל ארבע איברים
שבהם פנים, חוץ, פנים חוץ (אחראי על בנין ופסולת)  וחוץ פנים
(אחראי על הבאת החומר פנימה).
עם המורכבות, שהיא חיבור של הרכבת תאים ליחידה אחת. כל תא
יש לו מערכת נפרדת של פיקוד על יצרים ורגשות שגם נעזר בתאים
המתחברים אליו ויש תאים מיוחדים האחראים על קיום התורשה
והמין אבל באותם רקמות של פיקוד.
עם המורכבות נוצר המות. האצה או החיידק מתחלקים וחיים לעולם,
כך שיש חד תאיים שקיימים מאז שנוצרו החיים על פני כדור הארץ.
החי המורכב לא חי לעולם, אלא באיזה שלב הוא מתנוון ומת.
את ההמשך עושה התורשה ע"י צאצאיו שנוצרים מתאים מיוחדים שבהם
נעשית חלוקה אחרת ושני זוויגים יוצרים את החי החדש.

4 ) יצירת התבונה הביולוגית

עם החי המורכב ויצירת איברים, נוצר איבר שצריך לפקח על החי
המורכב עצמו. איבר זה הוא המחשבה. גם הוא יש לו שני אגפים,
יצרים האחראים על הפנים ורגשות האחראים על הכוונה החיצונית.
כמו בתא היסודי יש איברים של החי המורכב שיש להם אוטונומיה.
כמו תהליך העיכול שגם בתא היסודי יש איבר שממונה עליו שיש לו
פיקוד משלו. ביסוד, איבר המחשבה התפתח מחלקים אצל בעלי חיים
ירודים, לאיבר אחיד ומורכב אצל בעלי חיים עילאיים.
את העולם החיצוני מכיר איבר המחשבה, המוח, בעזרת החושים- שמיעה
ראייה, טעם וריח. מהאברים הפנימיים הוא מקבל מידע בעזרת מערכת
העצבים וכן בעזרת חומרים כימיים, שהם הורמונים, שבבעלי חיים
מפותחים משמשים לאינפורמציה פנימית.
עם התפתחות המוח נוצרים תאים ובלוטות שמפקחים הן על היצרים והן
על הרגשות. כל צד גדל עד שנעשה צורך בתאום בין הצדדים, אז
נוצרו שרשראות תאים שמתאמים בין היצרים והרגשות. שרשרות תאים
אלן הן יסוד התבונה בבעלי חיים. התבונה פועלת כאשר היצרים
והרגשות מתואמים אחד לשני מעצמם. אז שרשראות התאים משיגות
אוטונומיה ובעזרת התבונה האוטונומית החי רואה את עצמו. במוח
המפותח של בעלי החיים המפותחים, התבונה התלבשה על איברי המחשבה
ונוצר מוח עתיק שיש בו הכוונת בעל החי, ותבונה הנותנת מימד של
ביקורת של החי המפותח על עצמו.

פרק  ב

5 ) יצירת היצור התבוני באגם.

היצור התבוני שהיה מעבר בין הקוף לאדם, התפתח מהגורילה
והשימפנזה לפני שישה עד שמונה מיליון שנה. זו תקופה קצרה ביחס
ליצור כה שונה פיזית ורוחנית.
ראשית התהוותו הייתה באגם של מים רדודים. אני מקבל סברה זו
ואומר מספר נימוקים בשבילה. ראשית מים רדודים, כי האדם אינו
יודע לשחות, כך שהשהיה שלו במים לא אפשרה לו שחייה נאותה.
תכונה שניה: אי אפשר להסביר את קוצר הזמן של ההתפתחות של היצור
התבוני ללא ניאוטוניה, שזה גידול של ילד יונק מחיה נמוכה אל
יצור מפותח של חיה אחרת. וכך קרה שעובר של שימפנזה שיש לו גו
ישר וראש גדול ביחס התפתח לחיה יציבה. לו היה קורה הדבר
בסוואנה היה היחיד שזה קרה לו מת מיד, כי העור החשוף של הילד,
קומתו הזקופה, כל אלה תכונות שמול השמש הקופחת בסוואנה והקרקע
הקשה והחמה היו ממיתות אותו.
לעומת זאת במים רדודים, זקיפות הקומה והראש הגדול היו יתרון כי
היצור התבוני יכול היה לצפות מלמעלה ולראות דגים או סרטנים
במים.
העור החשוף היה מוגן ע"י רטיבות. בגפיים התחתונות היה להם שהות
להיהפך לרגלים שהולכות בזקיפות בקרקע בוצית שהיא רכה.
מיבנה גופו של האדם, מסגיר שהיה באגם: ראשית עור חשוף ושכבת
שומן שמגינה על חום הגוף מהמים הקרים ביחס. שנית גוף זקוף,
רגליים יציבות וידיים לתפיסה. שלישית שדיים בולטים כדי להיניק
את התינוק שעל הגב. שיערות ארוכות לנקבה כדי שהתינוק על הגב
יוכל להיאחז בהן. רביעית, להקת ציד- הרגל לצוד להקת דגים
שמצופפים אותה ותופשים אותה בסוף המצור. חמישית, קרום הבתולים
היה נסגר אחרי כל הזדווגות ולידה לשמירה על ניקיון הרחם.
האגם התייבש והתמלח, נעלמו דגי המים המתוקים והסרטנים וכן עצי
הביצה. היצור התבוני צריך היה לצאת. ליער הוא לא יכול לחזור
בגלל רגליו ובגלל עורו החשוף. לכן פנה והלך לסוואנה.

6 ) היצור התבוני בסוואנה- התגוננות מנהיגותית, מכשירנית,
חינוכית. מקור השנאה. האש.

בסוואנה היצור התבוני צריך היה להסתגל לשמש הקופחת, למישור,
לאדמה החמה. היו לו כמה יתרונות. קומתו הזקופה שימשה לו לתצפית
רחוקה, כפות רגליו הכפופות שימשו לטיפוס על עצים בודדים שיש
בסוואנה וזה שימש לתצפית יותר רחוקה. הרגליו בלהקת ציד דגים
שימשו אותו בלהקת ציד. הוא צד חיות קטנות או גורים של חיות
גדולות, ליקט שורשים או פרות וגרעינים של עשבים.
הייצור התבוני נעשה מיני ביותר כי העור החשוף גירה אותו.
ההזדווגות
פנים מול פנים והחזה הבולט של האישה מקור היניקה, גירו את הזכר
עוד יותר. התהליך המיני הוא איטי בחיות חד תאיות, הוא מתבצע
במים שקטים.
חיות עילאיות הכניסו את התהליך לתוכם, לעומת זאת ההזדווגות
החיצונית היא מהירה כדי לא לעמוד בסכנות של פעילות מינית זו,
שיש בה משום התנתקות מהסביבה ולכן יש בה סכנה לבעלי חיים
המקימים אותה. לחיות טורפות כמו החתולים הגדולים אין סכנה, אך
לחיות טורפות, אפילו משפחת הכלביים, ההזדווגות היא אחור לאחור
ואז אם נראית סכנה מתנתקים ובורחים.
אצל היצור התבוני התהליך עוד יותר מסובך כי הוא צריך להתנתק
מהתבונה שפעילותה איטית. לכן היו הזוגות מתמזמזים ארוכות עד
שהיו בשלים להזדווגות. זה היה מסוכן, לכן נדחקו לעשות את
הפעילות המינית במקומות מסתור או בתוך הלהקה, כאשר הלהקה משמשת
התראה והגנה.
ההזדווגויות המרובות כתוצאה מהגירוי סיכנו את משתתפיהם, לכן
נדחקו להזדווג בלהקה. בלהקה נוצר מאבק בין הזכרים ובמאבק הזה
היה מנצח לא החזק ביותר אלא הנבון ביותר, זה שידע להתאפק
ולהכות כשלא מוכנים. המאבק היה החלטי, כי הנבון הבין שאין
פשרות, כי כל הזדווגות הייתה מעלה את המתח מחדש והקרב היה נגמר
במות הזכרים האחרים, או בגירושם. כך נוצרה להקה של זכר מנהיג
וכמה נקבות וילדיהם. מזה התפתחה תבונה מנהיגותית.
הנבון היה נבחן בידע לתכנן את הציד ואת הליקוט טוב יותר וכן
להעמיד שומרות שיזהירו את הלהקה אם יש סכנה או ציד מזדמן טוב.
הגרון השמוט הוא ייחודי לאדם, שבו אדם יכול לנשום דרך האף וגם
דרך הפה. בעוד שהחיות נושמות רק דרך האף כי קנה הנשימה מחובר
לחך העליון ויש נתק בין הנשימה לבליעה. מה שלאדם תכונה זו אינה
קימת. כדי לבלוע הוא חייב להסתיר את קנה הנשימה ע"י לשונית
שנוצרה במיוחד לשם זה. כך זה נוצר, כי היצור התבוני באגם, היה
מוכרח לבלוע הרבה אויר בבת אחת, כדי לצלול ולתפוס דג או סרטן.
אז נוצר הגרון הגדול שאפשר הוצאת קולות יותר מסובכים.
בסוואנה אפשרו הקולות שימוש בצופה על מקום גבוה כאשר הלהקה היא
במקום נמוך בשטח מת. מבחינתו של הצופה הקול יכול להזעיק
ולסמן סכנה וכן לשמש קשר בציד כשהמארב הוא ניסתר מבחינת
המגרשים והקול הוא הסימן לגרוש המוסכם.
הבודדים חיו סביב הלהקה כי מהציד נשאר הרבה. להקת היצור התבוני
לא היה לה קנה מידה להרג של חיות במארב כמו חיות אחרות שצדו
כדי לאוכלם לכן היו הזכרים הבודדים וכלבים הולכים אחרי הלהקה
ונהנים מהשאריות.
הזכרים המגורשים הסתובבו סביב הלהקה ובבדידותם השתמשו בכלים-
אבן או מקל, כדי לצוד או להתגונן. וכן כדי לגרש כלבים משאריות
האוכל שהלהקה השאירה. מזה התפתחה תבונה מכשירנית. לפעמים
במכשיר היה בודד הורג את מנהיג הלהקה ויורש אותו.
הזכרים הבודדים במידה והיו נפגשים היו מקימים ביניהם יחסי
מין.
זו הסיבה ליחסי מין זכריים ונקביים שנקבעו בתורשה מהבודדים
שחגו סביב להקת היצור התבוני.
בבעלי חיים עילאיים, הנקבה נענית לזכר הרוצה להזדווג רק בזמן
בשלותה להרות. אצל הזכר יש מנגנון שלא נותן לו לאנוס את הנקבה,
אם היא לא רוצה. בלהקת היצור התבוני או מחוצה לה נהרס מנגנון
זה
אצל הזכר, כי הוא רגיל לראות בחברי הלהקה מכשירים. וכך, הזכר
שתבע מנקבה להזדווג אתו היה מסוגל להרגה אם תסרב. הנקבה הייתה
מבינה מצב זה ואונסת את עצמה להזדווג. זו התבונה החינוכית
שמפנימה את ההכרה.
תבונות אלה קשורות במין ובמוח הן קשורות לבלוטות המין במוח
העתיק. תכונות אלה הן מקור הדחפים, באדם הן מקור השנאה בין
האנשים. מתוך הרשעות נבעה ההתקדמות של היצור התבוני עד האדם.
מאותו תהליך הידיים התפתחו לידיים ממששות. מתוך המזמוז והעבודה
באבן ומקל, הפכו לידיים שיכולות לעשות עבודה עדינה ביותר.
אנחנו מזהים אנשים מובהקים בעלי תכונות של מנהיגים, מכשירניים
או חינוכיים. אם כי אצל רוב האנשים התכונות מעורבבות.
עם השנים הלהקה הייתה מתנוונת. הזדווגויות של אם, אישה, בת, עם
אותו מנהיג היו חושפות גילויי ניוון. כמובן גם הזדקנותו של
המנהיג. שוב הייתה נוצרת להקה חדשה מהבודדים שפרשו ונקבות
ששרדו. שוב מתח בין הזכרים, מאבק, מנצח הנבון וגרוש האחרים.
היצור התבוני בסוף תקופתו השתמש באבנים מסותתות ובמקלות
מעובדים. לבסוף הוא גילה את האש. בגלל סקרנותו הרבה ויעילותו
הוא השתלט על האש, שנלקחה מעץ שנפגע מברק או מהר געש פעיל. זה
שימש להגנה מפני קור בלילה וכן להגנה מפני חיות טורפות.
מצד שני, זכר בודד שפרץ ללהקה ובידו לפיד. נקבה שהגנה על בנה
ותפסה לפיד. הלהקה חסרת אונים מולם. היא מתפזרת. אז הוציא
היצור התבוני מתוכו את האדם. האדם פרי שלוש יצירות: אמנות,
מדע, מוסר.

סיכום היצור התבוני.

היצור התבוני חבוי בתוכנו. ממנו בא המוח החושב, שנאת האנשים
אחד את השאר, הזדקפות, הפיכת הגפיים לאברי חושים והעור חסר
הפרווה למושא של חושים. הגברת ההזדקפות הגופנית של האדם, העור
החשוף ואברי חושים בגפיים, במידה והם לקויים, עניין הסיגול של
עובר האדם צריך הסבר. כל שלב בהתפתחות האבולוציונית מקביל
בהתפתחותו ליש עוברי.
בהתפתחות העוברית כל שלב נגרם ע"י סיגנל כימי שנוצר בשלב
הקודם. היצור התבוני ערב מציאת האש הוא כזה: האנשים זקופים,
העור חשוף, הפנים בולטות קדימה, אברי המין פונים לחזית,
הגפיים
העליונות הפכו לידיים ממששות. הידיים הממששות את גופו של בן
הזוג בפעילות המינית וכן ממששות עצמים שיכולים לעזור בצייד
ובליקוט ובתפיסת אבן ומקל. הגפים התחתונות- כפות הרגלים- יצרו
משטח גדול עם הקרקע ואפשרו לאנשים לעמוד יציב על שתי הרגלים
בלבד. כמו כן לרוץ מהר מרחקים קצרים כדי לצוד. כפות הרגלים גם
קעורות כדי שהיצור התבוני יוכל גם לתפס על עץ בשעת סכנה.
כפות הרגלים הפכו לחושים המרגישים את הקרקע ומשדרים למוח על
מצב היציבות של היצור התבוני ביחס לקרקע, כשהעיניים מביטות
קדימה, כדי לצפות על הדרך שבה היצור התבוני הולך, בשעת צייד או
בליקוט של מזון, על העצים או על הקרקע.
עם שיתוף הפנים בתהליך המיני, באה שאלת יופי הפנים, כחלק
מהתהליך המיני והרמוניה בפנים משכה את בן הזוג אל בעל הפנים
היפות. אותו הדבר בבלוטות היניקה. וכן העגבות מאחור שסימטרייה
בהם משכה בעיקר את הזכר. שער האישה היה חלק מהיופי וחלק- משענת
לגור שנתלה על הגב. השדיים הבולטות משכו את הזכר וכן הן היו
ארוכות עד כדי כך שהגור על הגב והעורף יוכל לינוק מהם.
היצורים התבוניים ידעו להשתמש באבנים אפילו מסותתות כדי להרוג
חיות ובעזרת אבן חדה לחפור כדי לתפוס חיות קטנות בקרקע. יכולת
הלימוד הייתה גדולה בהרבה ממה שחיות מפותחות יכלו להגיע אליה.
הפיגור המכשירני נבע כי התבונה המכשירנית התגבשה אצל היחידים
מחוץ ללהקה, כך שהיצור התבוני היחיד היה זורק והורג חיה אך לא
היו צופים בפעילות זו. לכן כל יחיד היה צריך להמציא את זה לבדו
ורק ערב מציאת האש, התגבשה יכולת הלימוד, כך שהאבן או המקל היו
מכשירים שימושיים בידי היצורים התבוניים. הלימוד היה כך: להקת
היצור התבוני הייתה מגיעה למקום שבו היו שברי אבנים, מתאימה
אבנים לאחיזה ואם צריך מקישה אבן באבן ויוצרת אבן יותר נוחה
לאחיזה וגם חדה כך שיכולים להכות חיה או לחתוך בשר או קליפת עץ
כדי לאכול. זו הסיבה לריכוזים של אבנים מעובדות שהיו בידי
היצור התבוני בטרם היות האדם. לכן השיתוף בהפיכת הלהקה לשבט
יכול היה להתבצע בעוד שלפני פיתוח זה גם במידה שבלהקה חדשה
חברו זכרים אחדים לנקבות, ביחד הלהקה לא הפכה לשבט, כי היצור
התבוני לא היה בשל פיזית ומוחית לזה וכן המכשירים שבידו עדין
היו בפיגור והוא לא היה יכול להשתמש באש, שהיא מכשיר שמצריך
טיפול מתמשך: הכנסת ענפים לבערה, העתקת האש ממקום למקום, אי
פחד להתקרב לאש, ניצול שריפה לציד.
המוח של היצור התבוני היה גדול למדי ביחס לגופו, אך לא כמו של
האדם בן ימינו. החלק של המוח הגדול שהוא מקום התבונה גדל מאד
ביחס לשאר המוח. התבונה קבלה פיקוד מקביל  למוחות הפרימיטיביים
של אברי הגוף, כך שיכולת היצור התבוני לפקח על אבריו בכוח
ההכרה, הייתה גדולה יותר מכל יצור חי אחר. לכן החושים והפקודים
על אברי הגוף עברו מן המוח העתיק אל המוח החדש. בניגוד לזה או
בהשלמה עם זה התבונות שהתפתחו- מנהיגותית, מכשירנית וחינוכית,
עברו מן המוח החדש אל המוח העתיק. שם קובעו, כך שמוח היצור
התבוני, הפך שלמות אחת, שבה המוח העתיק והחדש מתפקדים ביחד.
הישג ששום בעל חיים אחר לא השיגו.
ילדות היצור התבוני התארכה מאד. דרוש היה זמן כדי לפתח את המוח
והתארחה הבגרות המינית, כדי שהמוח על עצביו והכימיות בין
העצבים והבלוטות של ההורמונים, יוכלו להתפתח. אבל מיניותו
החריפה של היצור התבוני בהתפתחות לא הייתה חריגה וישר מהמיניות
של הילד עד בגרותו המינית לא הייתה הפסקה. הילד הגיע לבגרות
בערך בגיל שמונה עד תשע שנים. תקופת החביון שאנו מכירים עכשיו
לא התקיימה אצל היצור התבוני, אלא רק בשלב מאוחר של היווצרות
שבט האדם. בתוך הגנים של האדם בתבונה המכשירנית יש
הומוסקסואליות ולסביות, כי היצור התבוני הבודד עשה בהכרה
אוננות וכן במידה ונפגשו שני זכרים הם לא פעם הזדווגו אחד עם
השני, כדי לפרק את המיניות המופרזת שלא באה על סיפוקה ויש אחוז
מסוים של התנהגות כזו כתורשה מהיצור התבוני.
בילדות יש שוני בין הילד ובין הגור של בעל החיים. הילד נולד
גדול מהילדה כמו בבעלי החיים המפותחים, אך המשך גידולו עד
הבגרות שונה. הגור כל הזמן משיג את הגורה בגידול, מה שאין כך
אצל היצור התבוני. הילד מתפתח לאט ונשאר קטן עד לבגרות המינית
ואחריה הוא גדל מהר מאד ומשיג את הנערה. הילדה שנולדה קטנה
יותר גדלה מהר ולפני הבגרות היא מגיעה לגדלה המרבי. זה מפני
שהילדה כאשר רק צמחו לה אברי המין הנשיים כמו חזה מפותח, שער
במקומות הרגישים בגוף, מיד הזכר המנהיג יאנוס אותה והיא תהפוך
לנקבה האם. בעוד שהילד צריך להסתיר את גידולו מפני הזכר המנהיג
עד לבגרות ומיד עם הופעת סימני הבגרות כמו שיער והזדקפות אבר
המין עליו לברוח מהלהקה כדי לא להיהרג. אז עליו לגדול מהר כדי
להתקיים מחוץ ללהקה כיחיד.
השיער שנשאר על היצור התבוני, הוא במקומות ששיני בן או בת הזוג
השני יגיעו אליהם- המבושים, מתחת לזרועות ועל הקרקפת. כמו כן
הניבים נסוגו כי אסור שהנשיקה תיהפך לנשיכה. הפה שבו יונק הילד
של היצור התבוני, הופך עם הבגרות, למכשיר של הנאה מינית, עם
ניצול השדיים למציצה, או הפה והלשון לנשיקה, לעורר את היצר
המיני. השדיים הבולטים שימשו בתפיחתם עירור לזכר, שזכר הינקות
המוצצת נשאר בזיכרונו ושימשו למשיכה בהחליפם את האחוריים
הבולטים של הקופים. דבר שני, השדיים שימשו להנקת הילד שנישא על
כתפי האם כך שתוך כדי תנועת האם הילד יכול לינוק.
המוח של היצור התבוני גדל מאד ובעיקר הוא התפתח עד לאחורי הראש
וכן גידל אונות צדיות, כך שנעשתה פריפריה גדולה מאד, שבה נכנסו
פקודים על החושים והגפיים, שהם מאפשרים פעולה מהירה עם כי
מתוכננת, נגד היריב, בין אם זה חית צייד או יצור תבוני אחר,
זכר או נקבה. מצד שני, התבונות שהתפתחו אצל היצור התבוני,
ננעצו מחלק המוח התבוני אל המוח הקדום, כך שנוצר מוח משותף
קדום וחדש, שבו המוח הגדול אחראי בנוסף למוח הקדום, על החושים
והצרכים והפעלת האברים בהתאם. כך התבונות שהתחילו מהמוח הגדול
אל המוח הקדום, הפכו את המוח ליחידה שלמה.
המוח התפתח כך כי הזכר התבוני היעיל היה מערים על חבריו, נראה
כמתאפק, כאילו לא עושה שום דבר ואז ברגע מתאים תוקף והורג. כך
היה במארב  לחיה קטנה וכך היה נגד זכרים אחרים בלהקה או נגד
נקבה שלא נענית. אורבים לה ואונסים אותה. ההתאפקות נשארת על גב
המוח, שם היה הפיקוד והעכבה שהצטרפה אליו, בעוד שהשוליים ניתנו
לפעילות פיזית.
שפת היצור התבוני התפתחה מתוך השפה הביולוגית. לבעלי חיים
מפותחים בלהקות יש שפה של תיאור וציווי. בבעלי החיים התיאור
והציווי לובשים אופי פסיבי. הם בעצם אומרים: אנחנו כאן ולפי זה
מתחשבים האחרים וקובעים את מקומם. כך זאבים בשעת צייד ידעו
לכסות את המקומות הריקים ועופות בלהקה יכוונו את התנהגותם בזמן
תעופה לפי אלה שעפות לפניהן. בשפה זו הם מכוונים את להקת
הזאבים לציד או עופות לנדידה.
בשפת היצור התבוני, נוספו דברים שבינו לבינה ונוצר פער במשמעות
שבין האומר והשומע. הזכר אומר לנקבה בזמן החיזור- אני רוצה
ממך-
והנקבה שומעת את החצי השני של המשפט- אם לא תעני אז אהרגך. גם
זכר שרוצה לקיים יחסי מין עם אחת הנקבות של הלהקה, רואה את
הזכר המנהיג והמנהיג אומר- זו שלי- והזכר מבין שעליו לברוח.
דבר נוסף, תוך כדי המזמוז כל אחד מבני הזוג רוצה להביע את
הנאתו מן העניין. האחד מגלגל הברות הנאה, אבל הברות אלו נשמעות
כמילים של אהבה לבן הזוג השני, כך שאצל היצור התבוני כבר יש
משמעות לשפה מעבר למילים הנשמעות והנאמרות. בזה יש מקדמה לאדם
שאומר דבר והיפוכו, אמת ושקר. תכונה שאינה נמצאת במחשבה
הביולוגית.
העבודה היא שהביאה את תכלית הקיום מהקיום הפרטי בביולוגיה אל
הקיום החבורתי בלהקה. יחסי המין הם שהביאו אתם את קידמת היצור
התבוני בנוסף לאפשרות הקידום שנתנה המיניות לביולוגיה.





פרק  ג'

האדם: אמנות, מדע, שיחת התבונה וגורמיה, החבורה.

התגובה הראשונה לפריצה לתוך הלהקה עם לפיד היא פיזור, אך אחר
באה התעשתות והלהקה בעקבות יחיד עושה תנועות כלפי הפורץ. עם
הברות ועם תפיסת מקלות או לפידים אז כולם עושים תנועות. מצטרף
למעגל גם הפורץ ונוצרת חוויה משותפת. חוויה זו היא ראשית
האמנות. יחד אתה נוצרת החבורה. בניגוד ללהקה, בחבורה יש זכרים,
נשים וילדים. נשמרת המנהיגות למנהיג הלהקה, אך זו כבר חבורה
שיש בה לכידות.
זה יסוד האמנות: הריקוד- יסוד לריקוד, הצגת ההברות- יסוד לשירה
ולספרות. התנועות עם מקל- יסוד לפיסול ולציור. המוסיקה- אחדות
בין מקל לשירה.
האמנות היא שיחת רגשות עם תבונה ויצרים. הרגשות אומרות סכנה,
התבונה והיצרים מגיבים בתנועות יצירה ואז נוצרת החוויה המאחדת,
כאן מופיעים הערכים: השוויון בקהל ששותף. חירות הראשון שפרץ,
הגיב וליכד את הכלל, האמן. צדק הערכה ליוצר.
התבונות הקשורות במין שותפות לשיחה. כל תבונה וייחודה: התבונה
המנהיגותית ביוצר. התבונה המכשירנית בכלים והתבונה החינוכית
בשירה. בכל יצירה יש משלושת התבונות. הרגשות אומרות כך: יש
התמרדות בחבורה, אנשים לא רוצים לצאת לציד או לליקוט. יש
מגיבים בתקיפה. התבונה מארגנת תקיפה זו, ליצירת חוויה באנשים
להתלכדות חברתית. זה תוכן האמנות החברתית.
על ידי האמנות נוצרה חוויה מתמשכת ואם כי יש נסיגה אל הלהקה
והרשעות בעקבותיה. אחרי זמן הייתה שוב האמנות מנצחת ושוב נוצרה
החבורה מהלהקה.
האמנות היא נחלת הכלל. כל איש הוא אמן בפוטנציה בחבורה, לכן
האמן היצירתי, הגאון, זה שמוליך אחריו את הציבור, יצירותיו
כאילו הן יצירות של כל אחד.
המדע הוא שיחת היצרים והתבונה: היצרים בדחף לשנות, התבונה
והרגשות עונות תשובות לפי השכל.
ואז קם הממציא ומגלה דברים נסתרים. השוויון במדע הוא שכולם
שותפים. החירות היא הממציא הגאון. הצדק- ערך שימושי.
מנגנון החבורה הוא פשוט. יש מנהיג, אם יש בעיות במסע ציד או
נדידה אז הזכרים מתייעצים. אחריות על בנית המחנה וכלי העבודה
הייתה תפקיד המדע. כמובן שזה צמח לאט לאט והגיע לבשלות רק באדם
הנבון כאשר המושגים היו מגובשים.
יש קשר בין האמנות והמדע: הקשר הוא שהאמנות באה גלים גלים.
בעוד שהמדע נצבר שיטתית לאט לאט. שניהם נותנים דרור לדמיון ואז
יש קשר אישי בין האמן והממציא.
הביליס הוא יצור תבוני יותר מפותח. המוח 800  סמ"ק, יש לו כבר
אבנים מסותתות ומקל בעל חוד וענף בעל זווית.
לארקטוס כבר יש אש אבל כתופעה לא קבועה. תחילת יצירת האמנות
והמדע, תחילת יצירת מושגי המוסר.
מושגי המוסר הם שיחת התבונה עם עצמה. לזה אקדיש פרק מיוחד.
המושגים עוברים גם לאמנות ולמדע.

שיחת התבונה ויצירת מושגים

המושגים הם נקודות במוח שנותנות לנו כיוונים מוסריים. לכל מושג
יש שם, ויש לו מטרה, להפעיל את המוח של היחיד בכיוון החברה.
המושגים נוצרים משיחת התבונה עם עצמה. זאת אומרת, שהתבונה שהיא
קליפת המוח, מחולקת לשתיים. חלק מהתבונה מתחבר ליצרים, שהם
פיקודיים והדרישות של אברי הגוף וחלק מתחבר לרגשות, שהם החושים
שמוסרים אינפורמציה חיצונית לגוף החושב, והריגושים שבאים
בעקבותיהם.
בחברה יש ערכים: שוויון, חירות, צדק, אבל במוח אין לזה בסיס.
אז התבונה דנה בשאלה איך לקים אחדות בין היחיד ובין החברה.
התבונות המנהיגותית, המכשירנית והחינוכית של היצור התבוני, הן
הדחפים לשנאה ולמידות הרעות בבני האדם. אך הן גם דוחפות את
היחיד לקדמה, למשל איך להנהיג את החבורה, איך להשתמש במכשיר
כדי לקדם את היחיד, או איך להפנים את המצב המסובך של חבורה
שלימה, בניגוד ללהקה של זכר ונקבות עם בודדים בסביבה.
התבונות מבודדות את הערכים ותוקפות אותם כי החבורה היא מצב לא
טבעי לבני אדם. בניגוד ללהקה עם הבודדים סביבה. בראשונה,
התבונות של היצור התבוני, תוקפות את השוויון ודוחפות את קליפת
המוח לשוחח. אז חלק מקליפת המוח עם החוויה של האמנות וחלקו בצד
השמאלי של קליפת המוח עם הידיעה של המדע. שלא כמו היצרים
והרגשות שהם יציבים במוח. המושג בקליפת המוח המחולקת, הוא
נייד. כי אין לו מקום קבוע להיאחז בו.
התבונות הדוחפות ממשיכות לדחוף ואז, דרך הקורפוס קולוסום
הידיעה עוברת לצד הימני ונדבקת על החוויה באמנות. עליה נרבדת
החוויה של מושג קליפת המוח שנדחפת גם היא ונוצר מושג באמנות,
שהוא חוויה ידיעה חוויה. מושג זה מתגלגל לאהבה שזו חוויה כפולה
כשהידיעה באמצע. האהבה גורמת ליחיד לאהוב את החבורה ואת המנהיג
העומד בראשה. כך שנוצר קשר בין היחיד וערך השוויון המנחה את
החבורה. אך אם נהפך המצב והחוויה באה קודם אז יש חוויה חוויה
ידיעה, נוצר המושג שנאה והוא מפורר את החבורה.
כאשר נוצר מושג האהבה והשנאה, חוזרים חלקי המושג אל קליפת המוח
ומתחברים שוב ליצרים ולרגשות שהם קבועים. אחרי שחלקי המושג
חזרו למקומם, שוב דוחפות התבונות של היצור התבוני את חלקי
המושג הפעם לכיוון שמאל, כיוון המדע. אז נרבדת הידיעה החוויה
של המושג על הידיעה של המדע והידיעה של המושג עליה.
נוצר מצב של ידיעה חוויה ידיעה וזה מצב שגורם להיווצרות מושג
שיקול הדעת במדע, שזה לימוד מניסיון של כל יחיד, של החבורה
כולה ובעיקר של מנהיג החבורה. אם נהפך המצב והידיעה באה קודם,
אז יש ידיעה ידיעה חוויה ואז נוצר המושג פזיזות שהוא מביא
להחלטות שגויות ומכשיל את החבורה.
שנית מתייצב ערך החרות והוא הרגשה של כל יחיד שמותר לו לעשות
כרצונו ולא להתחשב בחבורה. אז מתוך מחשבה שמעמיסה: בנוסף
לפקודים על אברי הגוף והדרישות שלהם שהם  היצרים, לחושים
והריגושים שלהם שהם הרגשות, לאמנות והמדע והמושגים, את המושג
ידיעה וחוויה וכן המושגים אהבה ושנאה באמנות, שיקול דעת
ופזיזות של המדע. נוצר מושג האחריות, אז התבונות של היצור
התבוני ועם מושג השנאה, האחריות יוצרת את מושג הבושה, כך
שמהשלילה נוצר מושג חיובי. עם מושג האהבה, האחריות יוצרת את
מושג הכבוד.
תבונות היצור התבוני דוחפות ליצירת המושג שיגביל את החרות,
שהיא שרירות לב והוא האחריות. המושג הזה הוא עגול והוא שוכן
בקורפוס קולוסום. הוא נדחף למדע ושם עם המושג שיקול הדעת, הוא
יוצר את מושג האמת, שזה שיקול דעת עם אחריות. עם מושג הפזיזות
והאחריות נוצר מושג האומץ, שוב מתוך השלילה נוצר מושג חיובי.
האמת מנחה את הנושא אותה לחשוב על המציאות, להכיר אותה וכן
לחשוב על מה שמאחורי הדברים. למשל, שהמנהיג הוא בעל ניסיון
והוא אחראי, לכן חשוב להישמע לו, להשמיע לו את עצותיו של איש
השורה וכן לרכוש לו כבוד כמו במושג האמנות.
שלישית מתייצב הערך צדק, שהוא מקצה לכל דבר וערך חלק בעולם
החבורה. במוח יש כל הדברים הקודמים ונוסף להם המושגים: אחריות,
כבוד ואמת. התבונות של היצור התבוני דוחפות לקראת הצדק ונוצר
מושג האמונה: חבר החבורה נותן אמון במנהיג, שהמנהיג מקצה נכון
את דרכי החבורה, נוהג בשוויון עם הזכרים, מתייעץ אתם בציד
ודואג שיהיו מסופקים מינית. כמוכן מגביל את שרירות הלב נגד
הנשים והילדים בעזרת האחריות.
מושג האמונה הוא רחב והוא השתרע משני עברי הקורפוס קולוסום, כי
הוא פונה החוצה ומושך את המושגים לכיוון של הקצאת תחומים חדשים
והוא בא אל האמנות, המדע והמוסר וביחד עם המושגים הקיימים, הוא
יוצר כללים, שהם פעילות המוח השגרתית. הם נוצרו בשבט ואדון בהם
יותר מאוחר.
למושג האמונה, מתוך כך שהוא מקצה פעילויות, כוח דחיפה מיוחד,
הוא יוצר את הכללים.
אם מתחלפים במושג, הידיעה והחוויה באמנות ובמקום הידיעה באה
חוויה ונוצר מושג מהופך של שתי חוויות וידיעה, אז מתהפך המושג
אהבה ונוצר בלבול. החבורה מתפרקת מערכיה, שרירות הלב משתלטת.
צריך את האמנות כדי לגבש מחדש את החבורה, לישר את המושגים
ולהחזיר את החבורה על כנה. אותו הדבר במדע, אם יש שתי ידיעות
וחוויה, מתפרק מושג שיקול הדעת, המנהיג נהפך לעריץ, אז פורץ
מרד ושוב צריכה האמנות להחזיר את הסדר על כנו.
באחריות הדבר שונה. שוב אין לתת פרוש אחר למושג.
האחריות שומרת ששרירות הלב לא תחזור.

סיכום החבורה

מבנה החבורה הוא פשוט. מנהיג, גברים ונשים עם ילדים. במקרה של
מבצע גדול: ציד או נדידה לאזור אחר, מתייעצים, בעיקר הזכרים.
לפרקים הייתה התפרצות של רשעות והחבורה הייתה חוזרת ללהקת
היצור התבוני עם זכרים בסביבה. בסוף התקופה, המושגים היו
עוצרים את הנסיגה והחבורה התבססה.
משפחות עדין אין וההזדווגויות הן לא סדירות, התקיפים משיגים
יותר אבל כולם הגיעו להזדווגות כי זה דחף שאין לעצרו ואם ניסו
לעצור אותו היו צרות.
הכלים הפרימיטיביים בתחילתה של התרבות האשלית. אבנים מסותתות
ואחיזת יד ומקלות מחודדים, אם כי בעקבות המדע הפרימיטיבי היו
כבר חיבורים של מקל לאבן. בסוף התקופה לפני כשלוש מאות אלף שנה
כבר היו אוהלים מעור מחוברים בקישור מגידים או מסיבים של
צמחים.
האש הייתה קבועה והכל עבר באש, בראש ובראשונה הבשר, דבר שהקל
על אכילתו ועל עיכולו. אבל לא רק בשר, גם גרעינים, פרות וליבות
של צמחים נאכלו במצב טרי או מבושל. בעיקר קלוי כי כלי בישול לא
היו. האש גם חיממה בלילות קרים וכן הרחיקה חיות לא רצויות כמו
טורפים למיניהם.
האש גם שימשה את האמנות שהייתה מאותו סוג של תגובה למתפרץ
ובידו לפיד. גם ללא מתפרץ היו ריקודים קצרים והגיות קול ששימשו
את החבורה לליכוד פנימי. היה גבר או אישה שהיה נותן את האות
והיה קם המעגל הריקודי. האמן היה בעל יכלת ריגוש והיה זוכה
לכבוד מצד החבורה. המדען גם הוא זכה לכבוד. הוא הכניס שינויים
איטיים אמנם, אבל הוא היה בעל ידיים טובות וראש פתוח ליצירה.
עם ההומו ארקטוס שהיה כבר בעל מוח גדול- כ- 1200 סמ"ק- התחיל
הפיזור מאפריקה וזה נתן אפשרות להתפתחות שונה במקומות שונים.
המוח הזה כבר יכול היה לקלוט מושגים ואת ראשית האמנות והמדע
בחוויה ובידיעה.
האנשים אוננו בפרהסיה. זה היה חלק מהפורקן המיני וזה שימש את
המדען לראות את האצבעות המלפפות את הזין, כחבל שקושר מקל לאבן
וזה קידם את המדע הפרימיטיבי.
הילדים הגיעו לבגרות בגיל עשר בערך. הגיל הממוצע היה שלושים
וגיל הזקנה היה ארבעים עד חמישים. הזקנים היו שיקול הדעת של
החבורה. כשאדם הגיע לזקנה מופלגת נשאו אותו אתם עד שאי אפשר
היה יותר ואז היו עוזבים אותו למות. לא היה דיון מיוחד, פשוט
היו עוזבים וזהו.
הפיקוד על אברי הגוף התבסס בתבונה, שהיא קליפת המוח וכן גם
בחושים והריגושים בעקבותיה. זה כבר התחיל בתקופת היצור התבוני,
אך זה נמשך בתקופת החבורה, עם יצירת האמנות, המדע והמושגים.
נוצר שכל ישר אינטואיטיבי למדע, וכן פינות במוח למושגים.
המושגים התגבשו בתקופה זו והם מהווים את האני העליון של המוסר
האנושי. יש אחד עשר מושגים, ארבעה באמנות: אהבה, שנאה, כבוד
ובושה, ארבעה במדע: שיקול דעת, פזיזות אמת ואומץ, ושלושה
במוסר: מושג של חוויה וידיעה, אחריות ואמונה.
אם המושגים התערערו משום מה, כגון עלבון ששוחק את הכבוד או
עריצות של המנהיג שהפרה את שיקול הדעת וכו'. הייתה האהבה הופכת
לשנאה, הכבוד לצביעות, הניסיון לגאווה והתנשאות, האמת לשקר,
האחריות להפקרות והאמונה לכפירה. רק הידיעה והחוויה נשארות כמו
שהן כי חווים ויודעים את המידות הטובות והרעות כאחת. כמובן שלא
הכל נהפך בבת אחת אבל היה פוטנציאל להיפוך.

פרק ד'

האדם המודרני: מושג האמונה והכללים.

האדם המודרני נוצר באפריקה לפני כשלוש מאות אלף שנים.
כך ששושלת האדם השלמה היא באפריקה. משם הוא התפזר בעולם כמו
ההומו ארקטוס ואכלס את כולו גם מעבר לאזורים הטרופיים. גם
באזורים הממוזגים ואפילו קרים. הוא התאפיין בפנים ישרים, מצח
בהמשך לפנים ומוח בן 1500 סמ"ק. מוח גדול יותר משל ההומו
ארקטוס וקטן יותר משל האדם הניאנדרטלי- 1600 סמ"ק.
הילד התבגר בגיל העשרה. הילדה קצת לפניו ונוצר מרווח בין
המיניות הילדית והמבוגרת, כך שהמוח יכל להתפתח בשקט יחסי.
נוסף לזה הזקנה התארכה ונוצרה אפשרות של מועצת זקנים שהנהיגו
את השבט בכוח ניסיונם הצבור.
עם יצירת האדם המודרני, נוצר השבט תוך כמה אלפי שנים ונוצרו
הכללים מתוך המושגים. מושג האמונה הוא המושך ליצירת הכללים.
נמנה את יצירת הכללים, החל ממושגי האמנות, למושגי המדע ולמושגי
המוסר.
אמונה ואהבה נתנו את כללי היופי: צורה (חלל), כל צורות היצירה
של האדם בציור ובפיסול. קצב: מוסיקה וריקוד. הרמונית: כל צורות
האמנות.
אמונה וכבוד נתנו את כללי האחווה, תחושת היחד שיש בשבט ואת
להיות בעלים, הכבוד שמגיע ליוצר של האמנות וליוצר בכלל.
אמונה עם מושג המדע, שיקול דעת ואמת יצרו את השפה. שיקול הדעת
תרם את המילים: כבר מאז היצור התבוני יש מילים בין חברי הלהקה.
תוך כדי המזמוז, היו הזכר או הנקבה מוציאים הגאי תענוג וזה
נשמע כמו מילות אהבה. או להפך, הזכר הנבון היה מוציא קולות
בזמן פגיעה בזכר אחר וזה הזהיר את הזכרים האחרים להסתלק
מהלהקה. או כאשר זכר אמר לנקבה "אני רוצה אותך" והיא כבר שמעה
את המשך המשפט, "אם לא תעני אהרוג אותך". זה יצר מילים בעלי
משמעות שונה בין המדבר והמאזין. נוסף לזה, היו קולות לסכנה
ולגרוש חיות ציד וכן קריאה לליקוט. כך הצטברו הרבה מילים ואת
אלה זכר המושג שיקול הדעת ושילב אותם בשפה.
מושג האמת תרם את ההגיון וההפך. במושג האמת הייתה ראיה של מעבר
למילים וזה התנקז להיגיון ולהסקת מסקנות ממנו.
האמונה תרמה את הדקדוק, מבנה המשפט, חלקי הדיבור, פעלים
וזמן, עבר, הווה, עתיד.
מושגי המוסר תרמו את הכללים הבאים: חוויה וידיעה עם האמונה תרם
את הדמיון. אחריות ואמונה את הסיבה. ושלושתם: חוויה וידיעה,
אחריות ואמונה את השיפוט. השיפוט גם יכול לנבוע מדמיון וסיבה
כך שנוצר קשר בין דמיון, סיבה ושיפוט.
הפזיזות והאומץ יצרו את הקלות בשפה, את הבדיחה, הלגלוג, כך
שמשא האדם היה קל יותר.
עם הכללים הללו, האדם פועל והם מנחים את מוח האדם בהתנהגות
היומיומית. בעוד שהמושגים הם האני העליון של האדם ומנחים אותו
בכוח השיפוט להתנהגות נכונה.

המשפחה

המשפחה קמה על יסוד תביעה של האישה. היא רצתה להיות מוגנת על
ידי הגבר, שיראה בה את העיקר ולא ייתן אותה לשרירות של גברים
אחרים. גם הגבר רצה בזה כי זה הבטיח חלוקה של הנשים בשבט, כך
שלכולם יש נשים ולא רק לזכר המנהיג. ההזדווגות הייתה כבר חלק
מהחיים ולא נוצר מצב שצריך לאנוס את הנשים. כך המשפחה יכלה
לפרק את המתח המיני הרב של הלהקה. לכן השבט היה שקט יחסית
בתחום הזה.
האישה הבטיחה לבעל שהילדים הם שלו מפני שקרום הבתולין נקרע.
גידול הילדים הפך ציר מרכזי בחוויית המשפחה והשבט וזה הבטיח
שלעת זקנה הילדים יטפלו בהורים, אם כי נשמר המנהג שכאשר ההורים
היו הופכים למעמסה, היו ממיתים אותם בצורות שונות. אם ע"י
הקפאה בתנאי קור, או הפקרתם לחיות טרף עם הקהיית החושים ע"י
מאכלים שונים.
הדמוקרטיה התנהלה ע"י הזכרים. הנשים ויתרו מראש על שיתופם
בהכרעות כדי לא להקים עליהן את הגברים שהיו הפעילים בחברה והם
היו המנהיגים.
האיש היה מובל אל המשפחה כדי שלא יאשימו אותו שהוא רוצה להתנשא
ולהיות מנהיג יחיד ולהשיג את כל הנשים. כך שהמשפחה הייתה מוצר
מדעי בכוח המחשבה. הגבר המציא לו תירוץ והוא האהבה, שישנה בינו
לבין אישתו המיועדת לו, שהוא הכיר וקיבל את הסכמת המשפחה שלה
לנישואין. היא התחיבה להיות רק שלו והוא התחייב בפרנסת ילדיה
שהם גם שלו.
לאנשים תקיפים הייתה יותר מאישה אחת אך כסיכום, כיוון שלכולם
היו נשים, אז לרוב הייתה אישה אחת חוץ מיחידים.
היחס בין זרע לאבהות הוכר רק בשלב מאוחר כאשר אילפו בעלי חיים
וראו את הקשר זכר ונקבה. אך העובדה שבעל ואישה חיו באהל או
בבית אחד גרמה לכך שהיה קשר חזק לילדים גם מצד הבעל שראה עצמו
אבי הילדים. עם המשפחה הגרעינית קם הניאוף, זכר ליצור התבוני
והחבורה שבה הזדווגו כל זכר עם כל נקבה. אך זה היה מעבר
להתנהגות החוקית בשבט ונזהרו לעשות זאת בסוד.
בדרך כלל הוסדרה המשפחה בין הורי החתן והכלה. אך אם הייתה
התאהבות סוטה, היה הדבר נגמר בדרך כלל בין האוהבים. המשפחות
היו מאשרות את זה תמורת פיצוי נאות לסובל.

הדת, הסברת העולם לפי החברה.

עם התבססות השבט והכללים במוח, התחיל האדם מסתכל על סביבותיו
והתחילו תהיות מנין החי, הצומח, הכוכבים והוא הסביר את זה
במעגלי החברה. כמו שבחברה יש היררכיה, זקנים מנהלים את החברה,
מנהיגי ציד ואמנות, כך יש  היררכיה בטבע. נוצר השמאן אשר הסביר
את תהליך הטבע ויחד עם זה כישף ועשה כל מיני טכסים כדי להסדיר
את הציד והליקוט.
השבט חי ביחידות קטנות ולטקסים היו נאספים כל השבטים אשר היו
מדברים בשפה אחת, מקימים חגיגות וטקסים, מחליפים מוצרים
עודפים, ומחליפים נשים וגברים למשפחות גרעיניות.
האמנות מחקה את הטבע ויוצרת תרפים ופסלים מקודשים וסתם ליופי
קישוטי קעקע, נזמים לאף, עגילים לאוזניים מאבן יפה וצדפים,
מחרוזות למיניהן, חגורות וסתם בגדים יפים מעור.
המדע התקדם: נוצרו כלי נשק: כידון, גרזן, סכין, הכל עם חוד
אבן. הוקם בית ושיכון קבע והוקם אוהל לנדידה במהלך ואחרי הציד
והליקוט. הומצא הסל והתרמיל להובלת בשר וחומרי ליקוט.
השיחה הפכה לדבר רגיל והיא הייתה יסוד התבונה הקולקטיבית. כל
התהליך הזה נמשך כמאתיים וחמישים אלף שנה עד שהגענו לתרבות
השבט המודרני וקם האדם הפרה היסטורי.
התבונות של הייצור התבוני ממשיכות לפעול והן מחליפות את השבט
ומבצרות את הרקע הפנימי, כך שהשבט מתחזק ורקמתו הפנימית
מתבצרת.
התבונות של הייצור התבוני הן הדחף לכל דבר. האמנות מתקדמת ע"י
התבונה החינוכית ונוצר המגוון שנותן ביטוי אומנותי לאמונה שחיה
בתוך האנשים.
התבונה המכשירנית יוצרת את הכלים, שהם עזר באמנות, ונותנים
מקצב לריקוד ולמוזיקה. התבונה המנהיגותית יוצרת חידושים בכל
תחום של האמנות: ריקוד חדש או מנגינה חדשה או הצגה חדשה.
במדע, התבונה החינוכית מלמדת להשתמש בכלים חדשים ובטכניקה
חדשה. התבונה המכשירנית יוצרת כלים חדשים.
התבונה המנהיגותית מושכת לנדידה לאזור אחר ויחד עם זה לציד אחר
וכן ליקוט של מזונות אחרים, בישול חדש ועוד.
האמנות מושפעת מהמדע בטכניקות חדשות.
המדע מושפע מן האמנות בכבוד ליוצרים שהם אנשים מעולים בחברה.
אחרי יצירת המושגים והכללים, באות התבונות של היצור התבוני
ודוחפות הלאה. הן באות בזוגות: תבונה מנהיגותית, תבונה
מנהיגותית על תבונה מכשירנית ותבונה מנהיגותית על תבונה
חינוכית, וכך הלאה. אז הן יוצרות את רקמת השבט ומכוונות את
התנהגות היחידים בתוכו.
התבונות משתפות פעולה עם המושגים ויחד הן יוצרות את רקמת השבט
באמנות ובמדע. אני מונה חלק מהם בפעולות התבונות על המושגים.
המושג הריק חוויה וידיעה, מושג האהבה, מושג שיקול הדעת ועם
מושג האחריות גם המושגים כבוד ואמת. אתם ביחד התבונות יוצרות
את התנהגות היחידים בשבט.
מושג האמונה הוא מיוחד. הוא בעצמו דחף ליחיד להאמין ולשבט
ליצור את הרקע לזה. מושג האמונה יוצר את הדת ואת המיתוס וכן את
הכישוף והמאגיה. הערך שממנו הוא נוצר הוא הצדק. במושג האמונה
באמת, מתבלטת הקצאת כל דבר לעצמו ואמונה המאחדת את כל הדברים
לשלמות אחת, שהיא השקפת עולם דתית. לכן היחיד לא יכל לחיות בלי
השבט, כי לבד הוא הולך לאיבוד. לכן השבט כל כך מבוצר בנשמתם של
היחידים.
לאהבה כמה סוגים תלוי בתבונות המשתתפות. אם בסיס חווית הידיעה
היא תבונה מנהיגותית יש לה השפעה על שלש חוויות.
מנהיגותית: אהבת המנהיג, הערצת  הגאון. זה יכל להיות אמן גדול
או מנהיג בעל כריזמה. זה מושג מנהיגות נטו או כאמן הוא במאי
המעצב את רעיונותיו באנשים.
מנהיגותית עם מכשירנית: אהבת רעיון החידוש. אם לא יכירו בערכו,
יכירו אחר כך בשינוי התנאים שהגאון מכיר בהם לפני יתר האנשים.
במקרה זה המוצגים הם האובייקט של התבונה המכשירנית ולא האנשים
שהם המושא של ההכרה. ההנהגה של רעיון החידוש באה מהתבונה
המנהיגותית.
מנהיגותית עם חינוכית: אהבה ליופי, אהבה לאישה יפה או לקישוט
האישה או הגבר על ידי קעקע או נזמים ועוד. באופן זה מחקים את
קישוטי החיות, בעיקר העופות הזכרים.
אם בסיס האהבה היא תבונה מכשירנית אז שלש בנותיה הן:
מכשירנית עם מנהיגותית: נכונות להעמיד את הכשרון לרשות הציבור.
אהבה העומדת במבחן הימים. אי סטיית הכשרוניים מהציבור. נאמנות
המשפחה.
מכשירנית: אהבה לטכניקות חדשות, כלים חדשים, תפיסה טכנולוגית
במהותה ומתייחדת בשבט לאנשים יחידים שרק לעיתים מתגלה פעילותם
לציבור.
מכשירנית עם חינוכית: אהבה למוצרי האמנות, לפסל, למסכה,
לריקוד, לשיר, לקצב. בכל היצירות הללו יש בכוח האמן להביא
אנשים להזדהות רבה ויש רצון לחקות את היצירה או אפילו את עבודת
האמן. התבונה המכשירנית מביאה יחס לדומם. התבונה החינוכית
מאנשת את הדומם. כך נוצר הפסל שמשמש קשר בין האנשים והנעלם.
במשך הזמן נעלם הקשר ונשארת רק קדושת הפסל שאותו אפשר לחוש.

אם האהבה היא התבונה החינוכית, אז שלוש בנותיה הן:

חינוכית עם מנהיגותית: השפעת המנהיגות על הציבור. ההשפעה
מוקרנת באהבה מן המנהיג הכריזמתי אל ציבור בעייתי או ברגעי
משבר סביבתיים. חינוך על ידי מנהיגות. התבונה החינוכית מביאה
השפעה חינוכית על הסביבה. התבונה המנהיגותית מביאה את הנושא
שהוא איש מיוחד שהשבט אוהב אותו. האהבה למנהיג נבחנת כאשר
מוצעת שאלה מנוגדת לשגרה והמנהיג מציע פתרון לא שגרתי. אז באה
הביקורת ובודקת האם לשמוע לו או ללכת בשגרה והאנשים בודקים את
זה בעזרת המושגים.
חינוכית עם מכשירנית: אמנות החיקוי. איש שאינו מוכשר להיות אמן
אך יכל ואוהב להיות אומן, מעתיק או עושה מכשירים המתפעלים
באומנות. התבונה החינוכית מביאה את הרצון להזדהות, בעוד
שהמכשירנית מביאה את הנושא לחיקוי.

חינוכית: האהבה הנאמנה בין גבר לאישה אשר נושאת אתה חינוך
אמיתי לילדים וקשר לילדים עד סוף החיים.

אם מגיעה ידיעת החוויה לאמנות נוצר מושג שונה. הידיעה אינה
במרכז אלא בהיקף. זה גורם להרס החוויה. אמנה שלושה מושגי
אומנויות שמביאים לניגוד.

מנהיגותית: אין הנהגה שיוצרת חוויה, איש הישר בעיניו יעשה.
העדה מתפוררת.
מכשירנית: שבירת מוסכמות חברתיות. שבירת טכניקות של אמנות לא
לשם קדמה אלא להרס.
חינוכית: במקום האהבה באות תאווה וניאוף. האדם נכנע ליצריו.

במידה וידיעת החוויה פונה אל המדע, אז החוויה משתרבבת בין
הידיעות ויוצרת את מושג שיקול הדעת. מושג זה בנוי על שיקול
הדעת האישי ועל הזיכרון. אצל חברת האדם עובר מהזיכרון הגנטי
בביולוגיה דרך התפתחות המוח הביולוגי אל הזיכרון האישי של כל
יחיד. בשבט נשמר הזיכרון על ידי אנשי סגולה שמאריכים ימים.
ניסיון כזה במידה ואנשים יוצרים הם משתמשים במושג שיקול הדעת
כדי לזכור מקרים מהעבר המעידים על הכלל. זה בא לידי ביטוי
בניסיונות השונים לאורך הדורות כאשר התבונות נותנות לזה את
הגוונים השונים.
מנהיגותית: הסתמכות על הניסיון האישי של כל יחיד. במדע כל יחיד
הוא מדען בפוטנציה כי האנשים זוכרים ובמידה והם מאריכים ימים
הם יכולים לזכור מקרים המעידים על הכלל ולמסור לדורות הבאים.
משך הדור הוא קצר, עשרים או שלושים שנה. ההבדל בין ניסיון סתם
ומושג שיקול הדעת הוא בזה שמושג שיקול הדעת עושה סלקציה. רק
זיכרון שיש לו ערך ציבורי נכלל בו. זיכרון ללא סלקציה כזו הוא
חסר ערך בבחירה. הזקן המנוסה הוא הקשר בין הדורות במנהיגות מן
המרכז לאנשים בשבט.

מנהיגותית עם מכשירנית: האנשת הטבע. איסור ציד חיות מסוימות,
קידוש עצים ועצמים בולטים בשטח. המנהיגות זוכרת מקרים וכדי
להשרישם ממידה והם נראים משמעותיים היא מקדשת אותם בשם הכוח
הנעלם. חיה שתוך כדי ציד שלה נגרם לשבט אסון כביר, עץ שנדלק
מברק ועוד דברים כיוצא בזה. לרוב אין זוכרים את סיבת הקידוש
אלא נשארת הקדושה בלבד. קידוש העצמים בין אם זה חיה או עצם
דומם, נותן שני תחומים:
1. איסור על נגיעה או פגיעה באתר הטבע. זהו פחד מסתורי אשר
סיבותיו נשכחו עם השנים וזוכרים רק את האיסור.
2. סוג קידוש שני הוא הטוטם שבו נאמר שהשבט מזדהה עם חיה או
עצם מסוים ועל שמו הוא נקרא. לפעמים לכל משפחה יש טוטם משלה.
זהו ביטוי של הזדהות עם הטבע. האדם מכיר ביחידותו אך מגבש זאת
בהזדהות עם פרנסתו שהיא ציד וליקוט וכן התמזגות עם סביבתו.
התבונה המנהיגותית נותנת מהמרכז לפריפריה, מהיחיד לעם. התבונה
המכשירנית נותנת את המושג שהוא חיצוני לאדם.

מנהיגותית עם חינוכית: לימוד תוך התנסות בבעיות החברה.
ריפוי פסיכופיזי שבו הרופא מרפא בכוח הסוגסטיה את החולים.
אנשים אילו הם יחידים אין הם מנהיגים אלא כאלה שיודעים לטפל
בנפש היחיד. התבונה המנהיגותית מהמרכז לפריפריה והתבונה
החינוכית נותנת את המושג לריפוי.

שלושת אופני התבונה המכשירנית עם המדע:

תבונה מכשירנית עם מנהיגותית: חיפוש הסיבות בטבע על ידי שיקול
הדעת החברתי. שיוך האבהות לילוד שהוא אימוץ הניסיון החברתי
והתצפיתי בחיות ובבני אדם. בחיות זו ראית ההזדווגות שמביאה
להריון. בבני אדם זה זיכרון של מקרים שהאישה היא בלי בעל
ורואים שהיא לא מתעברת. כך שהמקרה הוא הניסיון שמביא להבנת
הסיבה.
מכאן גם נימוק השייכות לקרבת הדם. הסתמכות השבט לאב מסוים עתיק
וכן קרבת דם בין שבטים קרובים.

תבונה  מכשירנית: הרחבת הניסיון המדעי על טכניקות רחבות של
בגדים, סוכות, מלכודות לציד ולדיג. צריך לזכור שעד לפני כשלוש
עשרה אלף שנה הגיעה הטכניקה בעקבות המדע רק לחיבור מקל לאבן או
תפירת בגד מעורות, אוהל מענפים ותו לא. במושג זה הנשים שוות
ערך ואפילו עולות על הגברים כי הן יושבות בית בגלל הילדים והן
הופכות את הקשר והתפירה לבגד ובית. הבגד מסתיר בעיקר את אברי
המין. עדות לכך היא שגם באזורים חמים יש בגדים.

מכשירנית עם חינוכית: חיקוי ראשוני של התנהגות ההורים והאחים.
כשרון החיקוי שונה ויכולת ההורים שונה, אבל זה הבסיס ללמוד
מתהליך החברה. טפול וקישוט היחיד במצוות החברה: נזמים, קעקוע,
ברית וכו'. מכשירי האדם המוטבעים בגופו כדי שיראה יפה וימשוך
את תשומת לב האנשים סביבו. במושג זה יש קרבה בין האמנות למדע.

שלושה אופני התבונה החינוכית עם המדע:

תבונה חינוכית עם מדע  מנהיגותי. ניסוי החידוש כדי לדעת יותר
מדע טהור. הכרה שהטקס הקונקרטי שבא אחרי התפרקות החברה צריך
הרחבה כדי לקדם התפרקות זו. אז הטכס מקדים את המצבים הקשים
ועוטף את האנשים במוסרות החברה.

חינוכית עם מכשירנית: שיתוף בין האנשים לשם ידע רחב: סיור
אזורי ציד. בדיקת מזון חדש על ידי טעימה קלה. הוצאת החינוך
החוצה לטבע. הפיכת הטבע לעזר לאדם. גילוי תרופות עשבי מרפא
ושימוש בהן על ידי רופאים שהם אנשים יוצאים מגדר הרגיל.

תבונה חינוכית עם מדע חינוכי: טיפול בחברה על דרך סוגי האנשים
השונים. גברים, נשים, ילדים, צעירים, זקני העדה. הגדרת החובות
והזכויות של כל סוג. האיש בשבט עובר שלבים שונים, כל שלב יש בו
זכויות וחובות ולכן הוא מחונך מילדות עד מוות ויש בזה אחריות
החברה על יחידיה ילדיה והזקנים.

המושגים אהבה ושיקול הדעת וכן אלה שבאים אחריהם, אינם רק ביטוי
לשגרת מעשים אלא גם הם נטועים במוח ויתכן גם בכימיה שלו והם
עומדים מעל השגרה. אלה הן תכונות שבאם אינן באות לפעולה מכוונת
אז האדם לא מתפקד כראוי. מושג האהבה נפרש על הרבה תחומים.
אנשים שונים אהבות שונות, אך בסך הכל זו התייחסות נפשית לסביבה
האנושית. שיקול הדעת אינו רק זיכרון של מקרים. הוא הופך לתכונה
שבה האדם מכיר שזה ערך חברתי ולא רק אישי.

במידה והמושג חווית  הידיעה מגיע למדע קורות קטסטרופות. אין
הנהגה ואיש הישר בעיניו יעשה. פורצת הרשעות הקמאית והחברה
עלולה להתהפך. צריך לזכור שתמיד יש בחברה אנשים שאורבים למצב
כזה וכאשר אין דין ואין דיין אז הם פורחים. פניה כזו של חוויות
הידיעה למדע מתרחשת כאשר מצבים סביבתיים משתנים כאחת. החברה
נמצאת אז במצב של מבוכה. שבט אחר פלש לאזור המחייה, בצורת
ארוכה, נדידת חיות. כמוכן לפעמים איש כריזמטי שגורר אחריו את
החברה לאבדון על ידי מלחמה. צייד על ידי אש שמגרש את החיות
לאזורים אחרים ועוד.
אמנה כמה ניסיונות המשפיעים על הרס החברה על ידי ניגוד לניסיון
המדעי. תבונה של חווית הידיעה עם הידיעה.
מנהיגותית על מנהיגותית: במקום ניסיון אישי של כל אחד באה
קפריזה אישית שקבוצת אנשים נוהה אחריה והיא הורסת כל סדר
בחברה.
מכשירנית על מכשירנית: הרס מתוך אקסטזה שלפעמים עובר את כל
השבט ורק אחרי שנוכחים לדעת מה עשו באה חרטה, אבל אין להשיב.
חינוכית על חינוכית: בין השמשות נפגע הסדר בחברה. אין תשובה
למצב החדש שדורש ארגון וסדר חדש בחברה.
הטעות של החלפת מושגי המוסר בין האמנות והמדע נובעת מירידת ערך
המוסר והשתבשות המושגים בעיני האנשים. מול שינוי גדול בטבע,
תופעה געשית, הרס אדמה, שיטפון ענקי, או להפך, חיי שגרה ארוכים
לדורות, אשר בסוף מביאים חלק מהחברה למועקה שרוצה לפרוץ,
נאחזים בהיפוך המושגים ורק אחרי סוף גרוע חוזרים החיים למסלולם
הטוב.

מושג הבושה

מנהיגותית:
אדם סוטה ממנהגי השבט, מוכיחים אותו על כך, חוזר למוטב טוב,
לא חוזר, מוקע על ידי החברה.
מכשירנית:
אמן חדש לא מוכר ומבישים אותו.
חינוכית:
חינוך גרוע לילדים במשפחה שגדלים בה עם תווית שלילית בשבט.

מושג האומץ

מנהיגותית:
גבורה במלחמה עם שבט זר, גבורה בציד של חיות גדולות.
מכשירנית:
גבורת החידוש שלא מתקבל במהרה.
חינוכית:
גבורת הצעיר במבחן אומץ בציד כשהוא לבד או בלכידת איש שבט אחר
ולהורגו.

מושג האחריות והשפעתו

כאשר נוצר מושג האחריות והוא רוצה להשפיע, אין הוא מתפזר כמו
מושג האהבה ושיקול הדעת, אלא הוא מתמקד במושגים מאותו מין.

התבונה המנהיגותית של מושג האחריות עם התבונה המנהיגותית של
האהבה נוצר מוסר הכבוד שבו יש כבוד למציאות. יש מעט אוכל אז
מתחלקים שווה. יש תקיף שנושא יותר מאישה אחת, מכבדים אותו על
היותו מנחה. יש חיות שאסור לאכלן ויש עצמים שצריך לשמרם: עצים
מקודשים, טרפים ועוד.
בצרוף התבונה המכשירנית של האחריות עם התבונה המנהיגותית של
האהבה נוצר הכבוד ליוצר. אם אדם אמן או כזה שיש לו כשרון להיות
רופא ולהתמצא בצמחים מרפאים, יש אליו כבוד.
בצרוף התבונה החינוכית של האחריות עם התבונה החינוכית של האהבה
נוצר כבוד בין האנשים הילדים למבוגרים, למבוגרים בינם לבין
עצמם וכולם כבוד למוסדות השבט.
אם מושג האחריות הולך אל המדע- אל מושג שיקול הדעת. תבונה
מנהיגותית של האחריות אל תבונה מנהיגותית של שיקול הדעת- אז יש
מושג אמת בין אנשי השבט. הנהגה טובה לא תעקוף את היושר בין
האנשים גם בשעות קשות לשבט.
אם תבונה מכשירנית של אחריות אל תבונה מכשירנית של שיקול הדעת
אז היוצר והרופא אומרים אמת שלהם וכך נוצר האמן ואיש המדע.
אם תבונה חינוכית של אחריות עם תבונה חינוכית של שיקול הדעת
זה הסתכלות החוצה אל החי והצומח. מנסים להעתיק את מה שראו אל
תוך השבט מתוך הזדהות אמת עם הטבע. כך המשפחה, כך הציד
והליקוט. האדם לא רק עושה פעולות אלה בטבעיות כמו היצור התבוני
אלא עכשיו הוא צופה בטבע ומבין את עצמו מתוך כך.
לאחריות כבר אין היפוך שמחזיר את החברה ללהקה אלא יש עליות
ומורדות כיוון שהמושג נוצר מתוך האהבה ושיקול הדעת  ומצד שני
פועל עליהם ליצירת מושגים נוספים- כבוד ואמת. יש לו טלטולים
בין רגשות עילאיים וכן ירידה של טוטליות של יחסים שמביאים
לאבדן כבוד שנפגע. נוצר עלבון שהוא הסבל הקשה ביותר לאדם, או
שבמקום אמת יש צביעות שמתגלה ואז גם נוצר עלבון והשבט יכול
להיקרע מתוך דברים אלה.
מושג האחריות שנוצר בשיחת המדע והאמנות במושגים הוא מושג מובנה
שלא כקודמו מושג החוויה והידיעה. כאשר הוא בודק את עצמו באמנות
בחוויית האהבה, הוא יוצר את הכבוד שהוא ממונה על ההתמכרות
וההזדהות וגם לו יש גוונים שונים בתבונות בשונות. מצד שני,
כאשר הולך מושג האחריות אל מושג שיקול הדעת  והידע הוא יוצר את
מושג האמת וגם לו יש גוונים שונים לפי התבונות.
מושג האחריות לעצמו הוא כבר מושג שלם ועם התבונות הוא יוצר
מערכת של מחשבות, שמחפשות אחיזה במציאות שהשבט נמצא בה. הוא בא
במגע עם חיות וצמחים לשם מזון או סכנת חיות טרף ועשבים רעלניים
או לא טעימים. השבט נודד ממקום למקום וקידוש הסביבה משתנה. יש
דברים שזוכרים, יש דברים שנשכחו ויש דברים שהועתקו לסביבה
החדשה. כל פעם משתנה הדגש לפי התבונות הבוחנות את הדברים ובאמת
מרחב האחריות הוא עצום.
במושג האמונה נפגשות שתי תכונות כל פעם.
מנהיגותית: שמאן או נביא שמארגן את הטקסים ומקשר בין העם
והאלים או האל.
מנהיגותית עם מכשירנית: קידוש מצבות זיכרון, עץ בודד, גבעה
גבוהה, מקום למקדש.
מנהיגותית עם חינוכית: טקס לפני כל מבצע- חג, לוחמה, חתונה
וכו'.
מכשירנית עם מנהיגותית: ניחוש בעצמות ציד וכן בכל מיני
מכשירים, תנאי להצלחת המבצע.
מכשירנית: יצירת פסל שמגלם את האל ומשמש בטקסים ובחגים.
מכשירנית עם חינוכית: מקום משכן לפסל שאותו עובדים במקדש.
חינוכית עם מנהיגותית: עבודת האל או האלים עם הקורבן
שמקריבים.
חינוכית עם מכשירנית: קידוש כלי העבודה והמלחמה כך שיבטיחו
הצלחה.
חינוכית: בכוהנים הכוהנות והנביאים שמשמשים את האלים או האל
ומקדשים את החגים.
האנשים חייבים להאמין במשהו גדול מהם מפני מושג האמונה הטבוע
בהם. הם מאמינים באלים או בשדים ורוחות מלאכים ועוד.

ככל שהשבט מתחזק בפנימיותו, כך בוערת בו תאוות המלחמה. כל סיבה
טובה להלחם על שטחי מחיה בזמן נדידה, בשביל להשיג נשים לריבוי,
נשים לגברים שבשבט וסתם בשביל הרשעות להשיג ראשים לגבורה ועוד
סיבות כיוצא בזה.
המלחמה הפכה לאורח חיים. בכינוסי השבטים בעלי אותה שפה היו
מנצלים את הכינוס לא רק לטכסים פנימיים, אלא למסעי שוד וסתם
מלחמות. בעיקר שעם השבט הושג נשק משופר שנוצר לשם ציד אך שימש
גם במלחמות. המלחמות לא פסקו. שבט שהוכה זכר זאת וכשהתחזק
החזיר מלחמת נקם. כך שתמיד היה מישהו חייב מלחמה וזה נמשך עד
ימינו אלה.
בחיי היום יום בשבט, ביחסים הפנימיים ניצחו המושגים, אם כי
בעירבון מוגבל. היו גילויים של רשעות וצביעות. לדוגמא: זקני
השבט ניצלו את מעמדם כדי להשיג נשים צעירות ובזה גרמו לקנאת
אנשי השבט. אך בכלל התנהלו החיים טוב. היה שוויון, הייתה הרגשת
חירות אישית ובעיקרון שלט הצדק.
לעומת זאת ביחסי חוץ נצחו תבונות היצור התבוני וכל מרמה
וצביעות היו כשירות למלחמה לשוד ולהרג. כך שהיה איזון בין
תבונות היצור התבוני ומושגי האדם.
בהתפתחות המוח האנושי יש חמישה שלבים: התחלת המוח, התבונה
הביולוגית, התבונות של היצור התבוני הקשורות במין, המושגים
והכללים.
אפשר לבדוק את זה לפי התפתחות העובר. בכל שלב העובר מסנן
חומרים הורמונליים לדם של האם. אפשר על ידי הזרקת הדם של האם
לעכברים לבנים ואפורים לדעת על כל שלב. העכברים יגיבו בפעילות
רבה יותר של המוח בפתרון בהסתבכות במבוך יותר טוב ובהתנהגות
כללית יותר חכמה.
בשלב הראשון של יצירת המוח- שלושה שבועות אחרי תחילת ההריון
העכברים יגיבו בחכמה אבל חוץ מזה התנהגותם תהיה ניטרלית. בשלב
השני של התבונה הביולוגית העכברים יגיבו בחכמה והתנהגותם תהיה
ניטרלית. בשלב השלישי של התבונות הקשורות במין העכברים יגיבו
בחכמה אבל העכברים הלבנים יגיבו בתוקפנות והאפורים בתוקפנות
יתר, כמו כן יהיו שניהם מיניים יותר. השלב הרביעי, שלב
המושגים, העכברים יגיבו בחכמה אבל העכברים הלבנים יהיו רגועים
ביותר והעכברים האפורים יהיו רגועים ולא יתקפו עכברים אפורים.
בשלב החמישי העכברים יהיו חכמים ותגובתם תהיה ניטרלית.
בבדיקה זו אפשר לדעת אם מותר האדם מהמחשב. למחשב אין את
התבונות של היצור התבוני הקשורות במין ואין לו את המושגים. הוא
יכול לחקות את תפקידי המוח הניטרליים אך לא את התבונות הקשורות
במין ולא את המושגים. לכן אין לו את הדחפים שיש לאדם ליצור
ולהילחם ואין לו את המוסר אשר מדרבן את החיים בחברה ואוסר על
השואה והמלחמות. לכן לעולם לא ישתווה המחשב לבינה הטבעית שיש
לאדם.











מהשבט להתיישבות

לפני כמה עשרות אלפי שנים, כשהשבט התפתח, והוא מאורגן בשלמות,
מוח האדם מפותח, המושגים מאורגנים כהלכה, גם הכללים פועלים. יש
לבני השבטים שפות שונות, אך כולם בדחף היצירה. האדם יכל להביע
את עצמו בכל תחום.
גם כללי האמנות פועלים כהלכה ויש אומנים אשר מפעילים את השבט.
אם זה בריקוד, בהצגה או בשירה. נוסף לזה צלמיות וציורים אשר
יוצרים חוויה מתמשכת ומלכדים את חברת השבט למקשה אחת.
מוסדות השבט פועלים. יש הנהגת זקנים. כמו כן רופאים
פסיכוסומטיים יחד עם תרופות מצמחים ובעלי חיים, חלקן טובות
חלקן כהשפעה נפשית אשר פועלים להבראת האיש החולה. יש גם טכסים
המקיפים את האנשים והאמונה חוגגת. במדע ובטכנולוגיה יש גרזנים
וכידונים, החוד מאבן והידית מעץ, מחוברים על ידי סיבים צמחיים,
או גידים של בעלי חיים.
המחנה מאורגן. ישנן סוכות שהחיבור ביניהן על ידי סיבים
ממטפסים, או ענפים גמישים. השבטים נודדים. בשטח הנדידה
מאורגנים לשאת את הרכוש על הגב כשהוא קשור ומאורגן לעבודה. יש
לבוש באזורים החמים רק כדי להסתיר את המבושים ובאזורים קרים
יותר עוטף את כל הגוף ומשמש גם לחימום.
הארגון הפנימי בנוי משפחות משפחות. הצעירים מגיעים לבגרות,
מאורגנים והופכים לצבא השבט. מוטלות עליהם משימות, ובין השאר
מלחמה בשבטים שכנים.
עם נסיגת הקרחונים באירופה, הפך חוג הסרטן ליבש. בתחילה מעט
גשמים ובהמשך הפך לישימון שרק אוכלוסייה דלילה ביותר יכולה
להתקיים בו. זה חל על האנשים וכמו כן חל על החיות בתוך הסוואנה
של חוג הסרטן. בתוך המדבריות הללו היו עמקי הנהרות נאות מדבר.
הנילוס, הפרת, החדקל והאינדוס, עמקים אילו הפכו עם ההתייבשות
לאזורים ירוקים שבהם עשב למרעה וחיות לקיום הטורפים. תהליך זה
התחיל לפני כשלוש עשרה אלף שנים.
החיות והאנשים חיו בצפיפות רבה, ושלא כמו קודם שבהם הציד
והליקוט  היו משימה שנמשכה זמן רב. עם הכניסה לעמקי הנהרות
חיות הציד היו קרובות מאוד לאנשים.
הגיע הזמן שהאנשים ירצו להצמיד את החיות אליהם ולהשתמש בהן מתי
שצריך. קודם כל בויתו הכלבים. אלה הלכו אחרי האנשים כבר הרבה
זמן. בעמקים הייתה להם חשיבות רבה כי הם יכלו לגרש את חיות
המרעה או האנשים ולסייע הרבה בציד.
האדם צד כבר זמן רב חיות אוכלות עשב, אבל עכשיו הוא כינס אותן
וכל שבט שמר כמה חיות לידו ששימשו לאכילה לעת מצוא. עם השמירה
התחיל האדם להשפיע על החיות ולשמור שוב ושוב את אותן חיות. כמו
כן רצה ליהנות לא רק  מבשרם אלא מחלבם וכן משגר שגדל והאמהות
נשארו במשמרת כדי לספק חלב וצמר לאנשים.
התחיל הטיפוח ונמשך לאורך זמן. לא רק שהשאירו האנשים בעלי חיים
בחיים אם היו יפים בעיניהם. גם בהתאם למבנה הגוף, פנים וכן
מוצרים כגון צמר, עור חזק, גידים גמישים, חלב ולבסוף בשר
טעים.
את בעלי החיים המבויתים השאירו האנשים בעיקר לזמנים קשים אך
במשך הזמן התקדשו בעלי החיים המטופחים ורק רעב גדול יכול היה
להביא לידי שחיטת בעלי החיים. בדרך כלל הם נשמרו והאנשים שמחו
כאשר היו ברשותם עדרים גדולים. שריד לתקופת הטיפוח הראשונית
היה קידוש בעלי חיים שטופחו בראשונה, אז באינדוס הפרה הקדושה
ובנילוס הכבשה הקדושה.
כאשר התחילו השבטים בעמקי הנהרות לטפח בעלי חיים, במשך הזמן גם
שבטים אחרים התלבשו על בעלי חיים בסביבתם וטיפחו. כך טופחו
העז, הסוס, החזיר, ונוסף לכל אלה בויתו הכלבים ששמרו על העדרים
שלא יהיו חיות טועות וכן שהטורפים יתרחקו מהחיות המקומיות.
עם ביות חיות המרעה נוצר דחף להגדיל את כמות העשב במרעה. כאשר
התייבש השיטפון היה נוצר על פני אדמת העמק קרום של סחף שהביאו
המים אתם. אם פוררו את הקרום היה נוצר תהליך זירוז גדילת העשב.
ראשית מפני אוורור הקרקע, היה העשב צומח יותר מהר, ושנית עם
פירור הקרום, הייתה הקרקע מאיידת פחות מים. כך שהעשב היה נשמר
בירקותו יותר זמן.
לכל שבט הייתה נחלה שלו והוא עבד אותה למען מרעה יותר טוב
לחיות שלו. במשך הזמן חולקו שטחי המרעה למשפחות כדי לדרבן את
יצר העבודה. לכל משפחה ויחיד הייתה חלקה לעיבוד.
גילוי העבודה הביא לתהליך נוסף אחרי פירוק הקרום ועם הכנסת
בעלי החיים למרעה, המסומן או המוגבה, נוצרה עונה מתה שהאנשים
לא עשו בה דבר. התבקש שינוצל זמן זה לפיתוח. בתחילה לתעלות
שהביאו את המים לשטחים בשוליים מוגבהים יותר, אחר כך נבנו
הכפרים על השטחים שהוגדרו לצורך מגורי האנשים בתוך העמקים
על-יד בעלי החיים שברשותם.
בשולי החלקות או על-יד הגדרות נשארו עשבים אשר לא נאכלו ולכן
גידלו גרעינים. בעיקר היו אלה דגניים. במערב הנילוס, הפרת
והחידקל,
החיטה והשעורה, ובמזרח  האינדוס אורז. גם לצמחים אלו בא טיפוח
והוא זריעת אותם גרעינים שלא נפלו לקרקע. כך שמהר מאוד התקבלו
שיבולים בעלי גרעינים שאפשר היה להשתמש בהם לאוכל. הצמחים
טופחו בעיקר בנאות מדבר סביב העמקים. עם גילוי האפשרות להוליך
מים בתעלות, זרעו ערוגות והשקו אותם. נוסף על עמקי הנהרות ששם
ההשקיה הייתה עונתית. בנאות מדבר ההשקיה הייתה רצופה, כי
המעיינות הניבו מים כל השנה.
אפשר היה לקבל כל מיני צמחים, לא רק למרעה ושיבולים, אלא גם
עצים לפרי וכן עשבים לירקות. תוך זמן קצר ביחס, נוצרה חקלאות
ועל שטחי קרקע קטנים חיו אנשים בצפיפות והיו מאורגנים לעבודה
וליצירה.
עם המצאת החקלאות והעבודה בעקבותיה, נוצר מצב שלא כולם רוצים
לעבוד, כי איש השבט רגיל במאמץ מרוכז ואחריו  מנוחה ארוכה. כך
בציד ואפילו בלקט.
נוצר צורך במנגנון כפיה כלשהו. בתחילה זה היה דעת הקהל, הלחץ
הרוחני בעיקרו, אבל מהר מאוד גילתה האצולה שהיא יכולה להיפרד
מהעבודה ולהיהפך למארגנת ומדרבנת אחרים לעבודה, וכשלעצמה לא
עובדת עבודה פשוטה מתמשכת. נכרתה ברית בין אצולות השבטים
למיניהם כדי לגרום לכך שהאנשים הפשוטים יעבדו והעבודה תינשא
עליהם. הופר הסדר שיוצר אחריות של האצולה כלפי העם שלה. בשבט
נוצר אינטרס בין האצולות כלפי העם.
בשבט היה חילוף חומרים בין העם לאצולה. פיתוח סביר היה שלאב
מוכשר שלקח אישה מוכשרת  שלפחות אחד הבנים יצא מוכשר. אבל אם
לא קרה כך, אז הבן הופך לאיש שבט רגיל, בעוד שאם קרה ובתוך העם
בשבט גדל איש מוכשר, אז באופן טבעי, אם היה מצליח לשרוד, הופך
הוא לחלק מההנהגה. כך שחילוף החומרים בין העם והאצולה היה
ספונטני והשבט נוהל על מי מנוחות.
כאשר האצולה נפרדה מפשוטי העם, הופר האיזון הזה. כל אציל שהפך
את האינטרס החברתי כלפי האנשים בשבט יצר קשר עם אצולה אחרת
והאינטרס שלו, שהיה ליצור לו ולאחרים מעמד שווה בחברה, השתנה
והוא התחיל לדאוג לבניו יותר מאשר לאחרים. האינטרס היה שהוא
ובניו אחריו הם המנהלים ואחרים שהוא התרחק מהם, הם העובדים.
לתהליך זה אני קורא בגידת האצולה. בגידת האצולה הביאה לידי זה
שהשתלטו האינטרסים בחברה ולא נשאר מקום לספונטניות.
תהליך הפיכת הלהקה לשבט היה ספונטני, בתגובה על שימוש של יחיד
באש כלפי הלהקה. אבל אחרי שנוצר השבט, היה מתח בין השבט שהוא
אחראי ליחידיו ובין נסיגה ללהקה שבה שולטת הרשעות. בתחילה זה
היה תדיר. אחרי זמן, התייצב השבט ונוצרו המושגים והכללים
והבחירה התבטאה כך, שאין שום כוח חיצוני שאוחז את היחיד להישאר
בשבט, אלא מנגנון רוחני שקיים ביחיד ולא נותן לו לפרוש. לא כך
היה ברקמה הפנימית. כאן היו אינטרסים של האישה והגבר ליצור
משפחה. אבל אחרי שהפנימו את זה, נוצר ניגוד, כי יש כוח להפר
מינית את ההסכם המשפחתי- הניאוף. האינטרס יצר את ניגודו וכאן
היה צורך בהתערבות החברה שתיתן את חותמה על המשפחה ויחד עם זה
תיתן אפשרות להוציא את המרץ המיני מן האנשים והנשים. פתרו את
זה בדרכים שונות: אחת, על ידי אורגיות מיניות מידי פעם שהיו
חוזרות על עצמן, כך שגם האנשים וגם הנשים היו משחררים את מרצם
המיני ואחר חוזרים לשגרה.
דרך שניה הייתה על ידי לקיחת אישה נוספת. בדרך זו בחרו התקיפים
והמוצלחים וכן זקני העדה. זה התאפשר כי בגלל הפעילות החיצונית
יותר של הגברים היו פחות גברים מנשים. את עודף הנשים נכסו
לעצמם תקיפי העדה.
אינטרס שני שבא לידי ביטוי היה ארגון הצעירים, שרצו להרחיקם
משגרת השבט, כי הם היו רווקים והיו לוחצים על המערך המשפחתי של
פנים השבט. אותם היו מארגנים כצבא.
כאשר להקה של היצור התבוני הייתה פוגשת להקה אחרת, היו הלהקות
נפרדות אחרי פגישה קצרה ולא היה קורה כלום. עכשיו עם יצירת צבא
השבט, נוצר אינטרס להפעיל את הצבא נגד שבטים אחרים, על מנת
לגזול רכוש ואולי גם נשים משבטים אחרים. כך שהרגיעה בפנים
השבט, יצרה ניגוד בדמות אינטרס במלחמה בין שבטים.
עכשיו עם בגידת האצולה, נוצרה חברה אינטרסנטית שהרסה כל
ספונטניות ובמקומה יצרה מנגנוני כפיה בדמות המדינה והדת.
כדי להקהות את הלחץ המיני, נוצרה הזנות, בתחילה כעבודת קודש.
במקדשים, הכוהנות היו קדשות והתפרנסו מנדבות הקהל למקדש. אחר
כך הן הפכו לזונות שהתפרנסו ישירות משכר תמורת שירותי מין.
קמו שני מנגנוני כפיה: אחד המדינה. זה איחד את כל המארגנים
ותמורת הניהול הם קבלו חלק מהיבול, אם זה בעלי חיים או תבואה.
מעכשיו היה אינטרס המארגנים להשיג לעצמם מה שיותר ולתת בידי
העם רק כדי קיום. את זה השיגו על ידי כך שחלק מהעובדים הפך
לשוטרים שלא נתנו לחרוג מהסדר. בידם היו מכשירי הציד לנשק כדי
לשעבד את העם. השוטרים והמארגנים כל מבטם היה למעלה כדי לראות
מה יגידו נוגשיהם וכך פעלו.
מנגנון שני היה הדת והפולחן בעקבותיה. היא היוותה צינור שפולט
את הלחץ מההמון.
הדת הפכה את אמונת השבט למנגנון שמקיים אנשים שהם היו הכוהנים.
להם הביאו חיות או תבואה לקרבן. חלק הם הקריבו לאלוהים ובחלק
התקיימו. הדת הבטיחה שהאל או האלילים יעזרו לאיש הפשוט לעשות
את חייו טובים יותר. בכוח אמונה זו הוא באמת הרגיש טוב יותר,
אם לא במציאות אז באשליה.
אשליה זו שהאמונה עושה טוב, הכילה גם את הפקידים והשוטרים
ואפילו את המלך, כך שהדת הייתה מקום המפגש בין האצולה וההמון.
האצולה האמינה שיש סיבות לכך שמצבה טוב יותר. המשיכו להאמין
שיש חיים לאחר המוות. בשבט היה גרעין של אמונה בחיים אחרי
המוות.
חיים אילו נתקדשו והאצולה רצתה להגשים את זה. ולכן המארגנים
והמלך בראשם, וכן הכוהנים רצו קבורה מכובדת, והתחילו לבנות לא
רק ארמונות  לחיים אלא גם ארמונות לקבורה, והוסיפו עבודה לעם
הפשוט, לבנות פירמידות וקברים מלאי עושר. הדוגמה הטובה היא
מצריים, אך כך היה גם בשאר המקומות.
הדמיון והסיבה הפכו לאינטרס של המעמדות העליונים לנכס לעצמם
עושר, לא רק בחיים אלא גם אחרי המוות וזה דרבן את צבירת העושר
והרבה עושק מן היצרנים.
כאשר האצולה נפרדה מהעם הם בנו את מכונת הדת, שהכילה אמונה
באליל או בפנתיאון של אלילים, ותמורת מתנה הם איחלו למאמין
שיצליח בעבודתו ויצבור הרבה עושר לו ולמשפחתו. כמובן זה לא קרה
אך האיכר העובד ופועל התעשייה באו לטקס, שילמו את מנחתם. והטקס
כל כך היה אמין בעיניהם שהם האמינו שזה יתגשם, מפני שהעול היה
כל-כך קשה, עד שהתקווה לשחרור מפניו הייתה טבעית. האיש, אם לא
התגשם הדבר, האמין שאיזה אליל או שד קיפח את הנבואה הטובה,
ולכן יישאר רגוע לעבד את עבודתו. כך שהאצולה הרוויחה פעמיים:
פעם מהמתנות ופעם מהרגיעה שהשיגה בקרב הפועלים הפשוטים.
בחלק מעבודת האלילים היו בטקס כוהנות שהשביעו את האנשים מינית.
זה הוסיף נופך לאנשים הפשוטים שהצטרכו להסתפק  רק באישה אחת.
כל זה בשבט היה חלק מהחיים. האמינו באליל, או תרפים, או כוחות
טבע, או איסורים לצוד חיות, ואיסורים אחרים. וכולם השתמשו
באמונה בסיבתיות כדי לתרגם את זה לכוחות טבע ששולטים בחיים,
בעוד שאחרי ההתיישבות, האינטרסנטיות הפכה את האנשים החיים
למחפשי אושר בסביבתם הקרובה, כלומר להם עצמם או למשפחתם.
האינטרסנטיות מצמצמת את החברה למשפחה הגרעינית, כי בעקבות
האצולה שנפרדה מהאחריות לשבט, כל השבט קיבל צורה של אהבות
משפחתיות. בחלקן כחיקוי לאצולה ובחלקן כי בתהליך הייצור חילקו
את האדמה לחלקות קטנות שעובדו על-ידי המשפחה הגרעינית. זה
מגביר את רווחיות העבודה והייתה בזה יוזמה של האצולה כדי
להרבות את היצור ולקבל מתנות גדולות יותר למקדש ומסים גדולים
יותר למדינה שבה הייתה שותפה האצולה.
הכבוד גם הוא צומצם לכבוד אישי. לא להרגשת שייכות לשבט, שבו כל
איש מכובד, אלא כבוד אישי לכוהן או לשר.
האחריות גם היא שונתה. לא עוד אחריות כלפי מטה, אלא רק נאמנות
כלפי מעלה שיש שכר בצדה.
האחריות הצטמצמה כלפי התפקיד בלבד ויותר מכך, התפקיד סולף,
נוצרה הביורוקרטיה שהיא ניצול תפקיד כדי לרכוש רכוש ולמסרו
למלך רק בחלקו. חלק זה ממקורות שונים, העשיר את המלך עושר רב.
האמונה והשיפוט נעשו לפי מנהגי הדת, והאנשים אשר האמינו לקחו
אתם לקבר חלק מרכושם, כי האמינו בעולם שלאחר המוות. כמו שהדת
רצתה שיאמינו. כל איש, גם הפשוט ביותר, האמין שלצורכי הקבורה
הוא צריך לקחת אתו את כלי עבודתו, כך שגם האיש הפשוט הכין את
עצמו לעולם הבא. כמובן שהמרודים ביותר לא היה להם כלום.
כל זמן שהציבור האמין בדת, אז גם העושר בקברים היה מובטח. אך
כאשר פגה האמונה, בתחילה אצל המעמדות העליונים ואחר גם בעם,
נעשתה שדידת הקברים חלק מהחיים ורוב הקברים נשדדו אפילו מיד
אחרי הקבורה, כשהוטמן העושר בהם. כי מתוך זה שהכוהנים ניצלו את
העם  והשרים ראו את זה, אז נוצרה אצלם ציניות רבה, ביחס למנהגי
הדת ומזה כפסע לאי אמונה.
תהליך זה התרחש בכל גל של התיישבות, הגל הראשון נגמר בציניות.
הגל השני היה ציני וגמר בדת מאורגנת שלקחה את המונותיאיזם
היהודי יחד עם הפילוסופיה היוונית ויצרה תאים של מאווים לגאולה
של נשמותיהם, אם ינהגו נכון על הארץ. ודת זו, אחרי שהתמסדה
ונעשתה שליטה בגל השלישי של ההתיישבות, יצרה מתח בין האמונה
בשוויון ובין המצב שהאצולה שוב בגדה וניסתה לנכס לעצמה את
העושר מעבודת האנשים. במתח זה הגיעה התרבות המערבית להישגיה
בתחום המדע והטכנולוגיה.
כאן נעשתה התחרות לשאר האנשים שרצו להתבלט בזה שיצרו מדע
ניסיוני שהסתמך על חוקיות הטבע מצד אחד ועל תחרות טכנולוגית
מצד שני.
עם בגידת האצולה, האינטרסנטיות של המשפחה הגרעינית, עם זכות
ההורשה ועם זה שהרכוש מאפשר חיים טובים, במציאות, וכן בעולם
הבא, זאת אומרת הדת: אז התפתח יצר הצבירה, והוא נעשה דומיננטי
בחיים. ולזה אין גבול, כי העושר הוא האושר, בדמות נשים, בדמות
דירות גדולות, נשפים ומשתאות. כל זה בגלל הצבירה, למי המאה לו
הדעה. לזה הצטרף השלטון, ותמורת האחריות על העם, באה ההתנשאות
עליו. העושר נצבר על-ידי השררה, והאמונה בדת, וכל אחד חותר
להגיע לעמדה חשובה שמאפשרת לצבור יותר  וזה נמשך עד ימינו.
לזכותם של המעמדות העליונים נאמר, שהיה להם אינטרס בהגברת
הייצור, ולכן הם השקיעו הרבה מחשבה בטיפוח בעלי חיים וצמחים
בארמונות המלכים, וכן המקדשים היו לנקודות ייצור בהם שיפרו את
חומרי הטיפוח ועשו אותם כדאיים יותר, וכן העתיקו אחד מהשני כל
בקעה לעצמה. כך שתוך זמן קצר יחסית, היו בעלי חיים מטופחים
ברשות האדם, וכן תבואה, פרות וירקות, ואפילו פרחים לנוי. העם
דוכא. לאט לאט חדרה ההכרה שיש ניגוד בינו ובין האצולה. העם
בתחילה לא התמרד, אך נמצאו לו בקרב האצולה מליצי יושר שתבעו את
עלבונו. מליצי היושר היו בעיקר נביאים, שראו לאן מוביל
התהליך.
אבל התהליך היה של יצירת מעמדות לא ביטולם.
תוך כדי מאבק המעמדות, היו הדברים מגיעים לניצול מזוויע של
האנשים הפשוטים, אז היה נקרא המתקן, בדרך כלל מן האצולה, שהיה
משיב את הסדרים למעין מצב שאפשר לחיות אתו.
כאלה היו אחן אתון במצרים, סולון באתונה, משה בישראל ועוד.
המדינה מטבע ברייתה רוצה עוד ועוד. כאשר היא לא יכלה כבר לקחת
מבני העם, היא מנסה לצאת למסע כיבושים ולגזול מעמים שכנים.
בתחילה היה בזה יתרון כי הרבה שבטים אוחדו בבקעות הנהר וזה
אפשר טיפול טוב יותר בקרקע ובהשקיה. יותר מאוחר הפך הכיבוש לשם
כיבוש דרך להשגת עושר של אחרים ולנכס אותו לבני העם החזק. נוצר
מעמד חדש, מעמד החיילים שגם הם נהנו מפירות העושק והם ששמרו
שהסדר לא יופר והכיבושים יחזיקו מעמד.
אחרי החקלאות בא תור התעשייה. בתחילה בעלי המלאכה לנשק שהשתמשו
בסיבים ובגידים לחיבור אבנים ומקלות. האנשים העבירו הכל באש
ולמדו לאט לאט לעשותה הרבה יותר חזקה. עם גילוי שרפת החומר
לחרס ואחריו גילוי התכת החול לזכוכית, בא תור האבנים הירוקות
וקיבלו מהן נחושת, בדיל, ברונזה ולבסוף ברזל. כל זה בגלל יצירת
אינטרס של המעמדות העליונים לחקור ולדרוש בטבע, אולי יש בו
עושר רב יותר.
כושר הלימוד של האדם היה רב מאוד. לכן כל הישג היה מתפשט תוך
מאה מאתים שנה בכל העולם כך קרה לאילוף החיות והתבואה, כך היה
בנחושת בברונזה ובברזל וכך היה לגלגל שהפך למרכבה וכן לטחנת
קמח לתבואה.
תוצאה נוספת של המלחמות ומלחמת המעמדות הייתה הלאומיות.
העם התגבש תוך כדי עבודת כברת ארץ, שפה משותפת, מכנה משותף
תרבותי, גורל משותף, אך מה שהפך את העם לאומה בעלת תודעה
משותפת זו מלחמת המעמדות הפנימית. מאבק על שוויון, חירות,
צדק:
המתקנים הנביאים והפילוסופים שבאו, הם שיצרו תודעה עצמית של
שייכות המעמדות אחד לשני, ויצרו את הליכוד שבתוך העם. מלחמת
המעמדות מתרחשת-והופכת מאלימות פיזית לויכוח רוחני. כאשר שני
הצדדים יודעים שיש תחתית לעוני כתוצאה מעושק, וכן עד כמה צריך
ללחוץ על המעמדות העליונים והרכוש הפרטי עד שייהפך לנתק גמור.
זו הסיבה שמהפכות של המעמדות הנמוכים, ששעבדו המעמדות העליונים
כך שהם עמדו לפני שברון פיזי נכשלו, כי רק למאבק אשר פתח פתח
לצד החלש להתקיים, יכולת להחזיק מעמד.
המהפכה הרוסית בהנהגת לנין, השאירה פתח כזה לאיכרות בצורת
הנא'פ אך סטלין בקולקטיביזציה הרס את רצון האיכרים לעבוד, ובזה
התחיל ניוונה של המהפכה הרוסית.
לו בחרו בדרך של דוגמא ושכנוע, והייתה אפשרות כזו, היו אז
בחקלאות ובתעשייה כשני מיליון איש בקומונות. לו קיבלו עידוד
ולא חיסול, יתכן והתפתחות המהפכה הייתה שונה.
שלוש תרבויות שרדו עד ימינו והם התרבות המערבית שהתחילה במזרח
התיכון הקדום, עברה לים התיכון ואחר לאירופה. התרבות ההודית
והתרבות הסינית. התרבות האמריקאית נקטעה על-ידי התרבות
האירופאית, והתנוונה או שנספחה אל התרבות האירופאית. כל תרבות
וייחודה: אני לוקח את ההתיישבות כמודד לשוני בין התרבויות.
התרבות הסינית יש בה גל התיישבות אחד. לתרבות ההודית שני גלי
התיישבות על אותו שטח מחייה.  התרבות המערבית שבה, יש שלושה
גלי התיישבות, כאשר יש רצף תרבותי ביניהם, אבל בשלושה שטחים
שונים. כל גל התיישבותי יש בו הישגים של העבר ההתיישבותי, עם
הייחוד שכל גל נושא אותו אתו. נתחיל מהתרבות ההודית. ערי פרזות
היו כבר בעמק האינדוס לפני עשרת אלפים שנה. הם בייתו חיות
וגידלו תבואה. על-ידם התקיים מדבר. אך קרוב לים ורחוק ממקום
יובליו של האינדוס, גדל יער עד טרופי. עם התרבות האנשים, הם
התחילו בברוא היער כך שיושבה הרמה ההודית. וכך הגיעו לעמק
הגנגס וישבו אותו. הארץ הייתה ברוכת גשמים, הניבה טוב והישוב
בה בקרחות יער ובעמקים היה צפוף. לפני כארבעת אלפים שנה פלשו
להודו שבטים אריים והם יצרו על אותו שטח תרבות חדשה. הם דרסו
את קודמתם והפכו את אנשיהם לעבדים ויצרו תרבות פיאודלית מלאה,
שיש בה מעמדות אופקיים, כשלמעלה כוהנים, אחר אצילים, אחר בעלי
מלאכה, סוחרים ואיכרים. את הגזע הקודם שהיה כנראה שחור הם
שיעבדו.
במשך הזמן נהיה מעמד זה משכן לעבדים משוחררים וזרים שלא נטמעו.
מעמד זה היה פח אשפה חברתי של ההודים וכונה הטמאים. מעמד זה
אסור היה במגע עם המעמדות האחרים, ולכולם אסור היה להתחתן אתו.
כמובן, שזה לא הפריע אינוס נשים, כך שצביונו השחור של המעמד לא
נשמר, וכיום אין הבדל של צורה בין מעמד זה ומעמדות אחרים. נוסף
למעמדות רוחב, היו גם מעמדות אורך מקצועיים, איכרים שגידלו סוג
מסוים של תבואה, בעלי מלאכה של ייצור מסוים, סוחרים מאורגנים,
חיילים, אצילים מאותה מדינה וכוהנים, כאשר ריבוי האלים הביא
אותם לתחרות בשלטון העם ולתבוע קורבנות.
נשים היו משועבדות לגברים ואצל האצילים הם מתו יחד אתם בשריפה.
זה היה משטר פיאודלי מלא כך שהיה מקשה אחת וקשה היה לכל שינוי
לבוא לתוכו והחברה קפאה ממקומה.
התקיימו בחברה זו חיי רוח, אך הם היו בהפרדה מוחלטת מהחיים
הממשיים. חיי הרוח התנהלו על-ידי יחידים, שהחלוקה המעמדית
הפריעה להם, והם הציעו כל מיני שיטות חינוכיות כדי לרכך או
להפסיק את החיים החוקיים של החברה ההודית.
במאה השישית לפני הספירה קם נביא שהתכנה בודהה. הוא ניסה לתקן
תיקון יסודי בחברה סביבו. לבטל את המעמדות, לבטל את ארגוני
היצור וליצור חברה שיש בה נידות רבה. אך אחרי מאבק רב שנים
ניצחה התרבות ההודית הריבודית והבודהיזם בהודו הוא דת של כמה
מיליונים. החברה ההודית נשארה ריבודית כשהייתה ועד עכשיו קשה
מאוד לשחרר את החברה ההודית מריבודיה.
הקפיטליזם בהודו, או שהוא ניצול זוועתי של העשירים את העניים
או שהאיש הפשוט לא נותן לעצמו דין וחשבון רציונלי, אלא משועבד
למוסכמות ההינדיות. ההתפתחות בייצור מתעכבת. אין רעב מוחלט
והכפר רמת חייו יותר גבוהה משל עניי העיר. אך רמת החיים הכללית
נמוכה ובייחוד נמוכה רמת חיי פועלי ועניי הערים.
סין היא התיישבות של גזע אחד לפני כשבעת אלפים שנים. בתחילה
בכפרים באזור הטרופי ואחר כשלמדו חקלאות, התפשטו לעמקי הנהרות
הצפוניים ושם פיתחו תרבות של חקלאים. עם יצירת המעמדות הוקמו
מדינות שלחמו ביניהן וברקע היה בין מדינה כל סינית, או כמה
מדינות שבהפסקות נלחמו ביניהן.
ההתיישבות הייתה גל ראשון על אותו שטח קרקע אך ללא הגל השני.
לכן פיתחו הסינים כמה מדינות.
לפני כאלפיים וחמש מאות שנים קמו לסינים שני פילוסופים. אחד
בשם לאו טסה שיסד תרבות של דת ואמנות הקולטת כל יצירה חדשה
שמגיעה אליהם. הסינים קלטו בדתם את אמונות לאו טסה וכן את
הבודהיזם בצד אמונותיהם הישנות. הסינים קלטו מהתרבויות ההודיות
והמערביות וביתו אותן.
חכם שני היה קונג פו צה. זה היה חכם מדיני. הוא הטיף לחברה לא
ריבודית אלא חברה שתתנהל על ידי פקידים מלומדים. כל אחד היה
יכול להיהפך לחלק מהשלטון ולהיות לפקיד ואפילו פקיד גבוה, אם
היה לומד ועובר בחינות מסוימות. כך שנשמר  הזרם בין המעמדות
והאצולה לא הייתה מוגדרת במיוחד. כל איש, גם מהמעמדות הנמוכים,
אם התעשר או למד, יכולים הוא ובניו לצאת מהעבודה הפשוטה ולעבור
לאצולה. כמוכן בכל תקופה היה המעמד העליון מתנוון ואז הייתה
תקופה של תוהו ובוהו. אחר כך היו מתיישבים ושוב שגשוג כלכלי
וחברתי. חברה זו הייתה קולטת כל כובש, בעיקר קרובי גזע
מונגוליים. אלה נטמעו בתוך החברה הסינית ולא יצרו מעמדות רוחב
שאין מעבר
בתוכם.
את התרבות המערבית אפשר לראות בייחודה. היא התחילה במזרח
הקרוב, שם נוצרה המדינה מהארגון החברתי ונוצרה הדת מאמונת
השבטים. נוצרו המיתוסים, האמונה בתחיית המתים וראשיתה של תרבות
חומרית מפותחת.
הגל הראשון של ההתיישבות הפך כל ידע לטכנולוגיה. ביות חיות,
זאת אומרת, החיה שחיה בקרבת האדם ניתנה לראשותו והוא השאיר
בחיים והרבה את החיות היפות. כמובן שהיו בו לפי מושגיו, כאלה
שרצו בחיה גדולה כמו פרה וכאלה שרצו חיה יותר קטנה וצמרית כמו
הכבשה. הכלבים והחתולים קיבלו צורות מאוד שונות. אבל כל זה עם
ידע בסיסי וחושים שכוונו את המטפח.
דבר דומה קרה גם בצמחים. הטיפוח בא לפי הטעם, הריח, הצורה, כל
אלה חושים אשר מכוונים על ידי האמנות. אמנם היה בזה משום ידע
ושיתוף בידע בין האנשים ולימוד מחברות אחרות ותרומת מידע
לחברות אחרות. אבל לא הייתה שיטה שלפיה הלכו המטפחים.
דבר דומה קרה ברפואה. לשבטים שהתיישבו הייתה רפואה פסיכופיזית,
אבל מהר הגיעו לכירורגיה, כי הטיפול באנשים היה הכנה לחיים
שאחר המוות. למדו לחנוט אברי האדם הקיימים אך לא ידעו את
תפקידם. ידעו שלאחר המוות הם נרקבים ראשונים. לכן הוציאו אותם
מהמת וחנטו את צורתו השרירית לשמור לזמן חדש.
למדו לחצוב באבן בעזרת עצים מתנפחים ברטיבות, למדו להסיע פסלים
או אבנים גדולות בנהר, אבל לא הבינו את סיבת הקלות שבהסעה זו.
העבירו באש אבנים שונות צבעוניות, למדו לעשות להבה עם מפוח
שנתן אש חזקה. כאשר העבירו אבנים צבעונית באש הן הפרישו חומרים
בעלי צבעים שונים וחוזק שונה ואפשרות לבטא בצורות שונות כאשר
קוררו. בזה גילו את המתכות והזכוכית. כל הדברים הללו התגלו
ופותחו כבר בגל הראשון של ההתיישבות. היה בזה הרבה ידע אך לא
מסודר לא שיטתי וללא הצגת מטרות שבהן אפשר היה ללמוד את סיבות
הדברים. הדברים נעשו מתוך חוש סיבתי והתגלה רק הביצוע. ידעו
שאבנים בעלות צבע מסוים יתנו בחימום נחושת. מעבר לזה לא דרשו.
ידעו שצורת האדם הנשמרת תקום לתחייה בעולם אחר אך לא ידעו את
מנגנון החיים. הכירו את נפש האדם אך לא הבינו איך היא פועלת
ומדוע היא מכירה.
הגל השני, הישגיו הטכנולוגיים היו שונים. היה יותר עידון, יותר
חיקוי, אך יותר שיטתי, יותר שאלות לסיבות, יותר הכוונה
למקורות. זה מפני ששתי סיבות השפיעו: סיבה אחת שתחום ההתיישבות
היה חדש והיה צורך ליצור הכל מהתחלה. סיבה שניה, אמנם השטח היה
שונה אך קרוב ומשיק כך שאפשר וצריך היה ללמוד ממנו לא רק
רעיונות אלא גם דרכי ביצוע והישגים.
ראשית למדו את שיטת הארגון החברתי במדינה- הפרדת האצולה
מהעבודה. השטח המיושב היה מבותר. לא בקעה בעלת שטח גדול, אלא
שפלות צרות לחוף הים ושטח הררי מבותר בתוך הארץ. המדינות היו
קטנות ורבו המלחמות ביניהן. זה טיפח את הנשק וזה הכיר בשוני
תוך אחדות. ראו את המדינות הגדולות שקמו בעמקים וראו את
המדינות הקטנות שבשליטתם.
הם יצרו פנתיאון של אלים כך שלא כמו בגל הראשון, שכל אל היה לו
מקומו שלו. הגל השני כבר ראה שכל האלים יש להם אותן תביעות
למיניהן. כוהנים לשאתם ולחיות על תרומות וחלקי קרבן. נשים
קדשות שהיו חלק מהעובדה שהשבטים מצאו דרכים כדי להפיג את הצורך
המיני שלא בא על סיפוקו במשפחה. לכן מצאו במקדשים ועל ידם
אפשרות לקיים יחסים מיניים תמורת אתנן. היו גם טקסים כאלה
שהשתלבו בהם לא רק הגברים אלא גם נשים ושוב ראו את השוני תוך
אחדות שקיימת בדת.
אותו דבר בטיפול החומרי, הרבה למדו אבל יצרו שיטה, היו להם
מהנדסים, פסלים, מטפחי גנים, מרחיבי סחר, לא רק דברים כבדים
הביאו דרך המים אלא כל סחורה יכלה להיות מוסעת בים וזה הקל על
המסחר, וכן הרבה הסתכלות בשוני שהיא נחלת התרבות הים
תיכונית.
את הייצור הם העבירו לפסים אחרים. לא רק שיעבוד העם שלהם אלא
בנוסף, הפיכת שבטים ומתיישבים אחרים לעבדים. כושר הייצור היה
גדול ביחס כך שאפשר היה להפיק תועלת מעבודת אחרים. אז בני העם
היו צבא ואחרים שנוצחו עבדו בעבודות הפשוטות.
ההישג העיקרי של גל זה הוא הפיכת כל ההישגים לשיטה. המדינה, זו
שהחלה בעמקי הנהרות, פותחה והפכה לאימפריות. בתחילה בשטחים
קטנים בסביבות העמקים. אך לבסוף עם האימפריה הרומית, למדינה
הגדולה ביותר שהייתה.
בבית נמצא שאפשר היה לצמצם את מספר האלילים לאלוהים אחד, כאשר
יש לו נביאים ושופטים והדת ניתנת לכל בני האדם, לא רק למי שיש
לו, אלא להפך, היא נותנת סעד לנזקקים.
ולבסוף הגל השני יצר אנשים ייחודיים בעלי שמות. לא רק שליטים
אלא אנשים יוצרים, אשר שאלו לדברי עולם ונטו להשיב תשובות
ויצרו הלך מחשבה שיטתי. פילוסופים ואנשי מדע שדרשו תשובות
לסיבות שראו אנשי הגל הראשון. ביניהם פילוסופים שראו את רוע
האנשים ויצרו שיטות מחשבה להבנת העולם ותיקון מידות האנשים. כל
זה במקשה תבניתית אחת.
השבט בחברה ספונטנית מקיף הרבה תחומים.
ראשית עצם הקמתו, שנית, המושגים הם נובעים מהאדם ובאים לשרת את
החברה שיחידים שיכים אליה. הרקמה הפנימית בשתי הוראותיה,
במשפחה וארגון השבט, צבא השבט ומוסדות הדמוקרטיה, היא פועל
יוצא של אינטרס הנוגעים בדבר.
הייצוב בשבט הוא מיזוג של שני דברים כהמשכו מהלהקה שבה הציד
והליקוט הם הפרנסה. אז אם השבט עובד ככלל אז פרי היצור מתחלק
בין חברי השבט. אבל אם יש ציד או ליקוט ביחידות ובשבט מעונינים
שזה יתקיים, אז נהנים מזה בראש ובראשונה המשפחות ואם יש עודף
הוא מחולק לאנשי השבט. צורך הקיום אינו מודע לאנשי השבט, הוא
נעשה כחלק ממערך השבט כהמשך ללהקה. יש רעב אז מלקטים. יש חוסר
בחלבון המביא לרעב אז יוצאים לציד. הציד והליקוט הם עונתיים
ותקופת חיפוש המזון מלווה בטקסים אשר מבטיחים את הצלחת
הפעילות.
מוסדות השבט הם גם שילוב של ספונטניות, של האסיפה הכללית ושל
האינטרס של השבט כמבנה היררכי. ועדת הזקנים, בעלי תפקידים
מיוחדים בחברה כמו מפקד הצבא, זקן השבט, האחראי על הדת, הכהן,
והרופא. כל אלה הם ביטוי הצרכים שהדמוקרטיה השבטית נזקקת להם.
בחברה אינטרסנטית הדבר שונה. קודם כל יש הגדרת צרכים, כל מעמד
והצרכים שלו. בתחילה עם ההתיישבות זה אינטרס של כל השבט. אבל
עם פרישת האצולה מהעבודה הפיזית והישארותה רק בארגון, נוצר
צורך לפרנס אנשים שלא עובדים. צורך זה נראה בעיקר אצל האצולה
שהיא בשלבים שונים של בגידה בסולידריות השבטית. הם משמשים מאגר
של ידע מדעי והבטחת עלית הייצור. עושים את זה בשתי צורות:
ראשית, משקיעים מחשבה בחלוקת העבודה כדי שהיצור יפעל. שנית,
מתחילים לחשוב, איך צריכת האנשים הפשוטים תקטן כך שהאצולה תוכל
ליהנות מעודפי עבודתם.
עם האינטרסים, משתנים המושגים, ידיעת החוויה וחוויית הידיעה
מתרחבים. האמונה נעשית שיטתית, יש סגנון מרחיב, האמן נעזר
באנשים אשר מפעילים את הטכניקות שלו, והוא מפאר את בתי ומקדשי
העשירים. ההמון נקרא לבוא למקדש ורק שם ליהנות מחוויית האמנות,
ואל החוויה נדבקות האמונות הקדומות של השבט, וזה הופך לדת
שהכהן הוא מנהיגה והנהנה בעיקר ממנה.
מושגי האומנות גם הם משתנים: האהבה כבר אינה מושג כללי אלא
מושג המצטמצם למשפחה ולאינטרס המעמדי: השלטון נחלק לשליט, המלך
או הכהן ויתכן ששני התפקידים נעשים ביחד, וכל דרגה נותנת כבוד
לדרגות הגבוהות ממנה.
במדע מושג הידיעה והחוויה מתרחב ואתו גודל הידע הניסיוני שנצבר
במקדשים, ומשם משוחרר לעם היצרני. האמת משועבדת לאינטרס, ויש
אמת אחת לאצולה ואמת אחת לשאר העם.
מושגי המוסר מופרטים והאחריות עוברת תהליך של צמצום, והאנשים
מרגישים אחריות רק למשפחה או לכלל הגדול, ואין אותו קשר שבו
האחריות הייתה גם לכלל וגם ליחידים בתוכו, אלא עכשיו כל יחיד
לעצמו ולמשפחתו, והמדע במקום להיות שיתוף בין כלל האנשים נעשה
ידע לאנשי סוד בלבד, וקבוצות אינטרסנטיות מנצלות את זה
לתועלתן.
במוסר חל במהפך הגדול ביותר. קודם כל בכללים, הדמיון נאסר על
קבוצת העם הפשוט ונשאר רק בין האצולה, הכוהנים והשבטים. העם
היה צריך להיזון מהדמיון שהרעיפו עליו הכוהנים והמלכים,
ומחשבה
עצמית נחשבה לחטא. גם ידע הסיבה הוזן מלמעלה, הדת עם אליליה
היא שהסבירה את סיבות הקיום וההתפתחות. והעם רואים את הקולות
ומקבלים.
השיפוט נהפך למשפט. לא כל אדם שופט את עצמו וחברתו במשפט הצדק
וקובע את הרגשתו ביחס לשוויון ולחרות. עכשיו יש משפט
המלך, אין שוויון ואין חרות וכמו כן בהתאם אין צדק. והמלך שופט
כראות עיניו והמשפט הוא משפט עוול.
הכללים באומנות נשארו עם המצאת הכתב. הם אפילו התעשרו כי הכתב
נבע מהציור וכללי האומנות שרתו אותו.
הדיבור במדע הפך לשתי שפות: שפת המעמד העליון ושפת האנשים
הפשוטים. ולפעמים אין הבנה ביניהן.
כל המערכת השתנתה והאדם התחיל לחשוב אחרת מאשר בשבט. שם האדם
התמזג בחברה, פה האדם הכיר ביחידותו וזה היה תוצאה של פרוק
החברה.
אל מול המצב הזה קמו הנביאים והם נלחמו את מלחמת המעמד התחתון,
האנשים העובדים. לעתים בהצלחה, כמו נביאי ישראל ולעתים וזה היה
הרוב, נשארו הנביאים מעל האנשים ולא קידמו את השכבות הנמוכות.
כל אחת משלושת התרבויות הגיבה על התהליך אחרת. בהודו, העובדה
שגל ההתיישבות השני חפף את הראשון, נוצרה חברה קישחת עם סולם
מעמדי שאין בו שום גמישות. הכוהנים הם במעמד העליון ואין שום
אפשרות לחילוף חומרים בין מעמדי או קבוצות הייצור. החריגים הם
אנשי רוח שפרשו ויצרו הלכי מחשבה פילוסופיים, שנשמרו בספרים
שלא נוהגים על פיהם.
הסינים היה להם גל אחד של התיישבות והם באמת פיתחו תרבות
עשירה, כי היא הייתה גל ראשון להתיישבות באותו זמן שבתרבויות
אחרות היה הגל השני. כך שהם שאבו מתרבויות אלה, בעיקר מן
ההודים בודהיזם וסתם פילוסופיות. הם פיתחו משטר מנוגד שנוהל על
ידי פקידים מכל שכבות העם שנבחנו כל ידע מספרים עתיקים, עד
שהגיעו לניוון מסוים של מידותיהם ולא יכלו להגיע לתנופה חדשה
של היצור כמו המערב.
תרבות המערב התייחדה בזה שכל גל של התיישבות, והיו שלושה כאלה,
היה גם עצמאי וגם למד מקודמו. הגל הראשון פיתח טכניקה, הגל
השני הפך זאת למדע. הוא מסר לגל השלישי את הישגיו בדמות דת
מדעית, שראתה שוויון בין בני האדם. הגל השלישי שהתיישב באירופה
קיבל דת זאת ופיתח אותה. תוך מאבקים בתוכה ובינה לבין החברה
החילונית של אצילים ומלכים. הוא יצר חברה פתוחה ותחרותית
שהתגלגלה לחברה קפיטליסטית, שהיא צורת היצור המפותחת ביותר.
צורת יצור זו הפכה את העולם כולו למקשה אחת, שבה נאבקות צורות
יצור מעמדיות מול רעיונות וביצוע צורות יצור סוציאליסטיים.
עם הצבירה התפתח המסחר.
בשבט היו חליפין, שבט שהצליח בציד צבר בשר מעושן ועורות והחליף
אותם בצברים של מחצבי אבן כדי לעשות גרזנים וכידונים וכן
עוד...
עם ההתיישבות והחקלאות נוצרו עודפים גדולים ביחס ושוב האצולה
נכסה אותם והחליפה אותם בעודפים מאזור אחר. את העודפים קנו
מהיצרנים במחיר קטן ומכרו באזור אחר תמורת סחורה יקרה, כך
שהאצולה התעשרה.
המסחר פיתח את הערים, שם נפגשו הסוחרים אלו באלו ונוצרה תרבות
המסחר. בני הכפר לא יכלו לפקח על המחירים כי הם היו מנותקים
מהשוק. לכן הסוחרים הם שהרוויחו ובערים נוצרו מעמדות של סוחרים
בעיקר מגל ההתיישבות השני.
המסחר הביא לפיתוח של כלי הובלה, במדבריות- הגמל,
בים- הספינה שהיא פיתוח גדול של סירת הדיג של השבט. הסוחרים
נעשו בעלי כלי ההובלה האלה. זה נתן להם מונופול על המסחר
והגדיל את רווחיהם.
ושוב גדל הניתוק המעמדי.
לא לחינם התנגדו נביאי ישראל לתרבות הסחר של הערים שהגדילה את
הניצול ויצרה תרבות של הוללות בעיר.
הסחר יצר את הממון וזה מצדו יצר מודד לכל דבר.
ומי שבידו ממון רב יש לו הכל: בתים גדולים, נשים, מזונות
למסיבות הוללות וכן שלטון. לעומת האיכרים שלהם ממון מועט ורמת
חיים נמוכה.
בערים באירופה נוצר מעמד של אגודות בעלי מלאכה והם סחרו ביחד.
אבל עם ההגירה של בני האיכרים מהכפר לעיר נוצרה המנופקטורה
שיצרה מתוך חלוקת עבודה, מוצרים זולים מאלו של בעלי המלאכה,
ואחריה בא יצור המכונות והקפיטליזם.
זה הוביל לצורת המשק של ימינו שכל העולם הוא שוק קפיטליסטי
אחד.
לפעמים משתלבות דתות של שבטים שונים לפנתיאון אחד ונוצרת תרבות
לאומית, שכמובן יש לה שליטים ועם, אבל בדרך של מלחמת מעמדות,
שמתחילים בה המעמדות העליונים והם קוראים לעם להצטרף. אז נוצרת
תרבות לאומית וארץ שבה דת הופכת לאומה.
המעבר מחברה שבטית שחיה מהנוהג לחברה מתיישבת שחיה מאינטרסים,
תיתן תנופה אדירה לחיים החומריים. בתחילה החקלאות: יותר אנשים
על אותו שטח. אחריה באה המלאכה וזה נשק ואחר המסחר.
מתחילה מלחמה על שטחי כיבוש ושיעבוד שבטים ואנשים אחרים לשליטי
הממלכות הקדומות. אחר כך באה התעשייה ואתה הקפיטליזם עם
התרחבותו המשקית המדעית והאימפריאלית.
שלבים אלו הם שלבי התרבות המעמדית המערבית, שבה היו שלושה גלי
התיישבות, כאשר כל גל הביא בזמנו את הישגיו ומסר אותם לגל הבא,
בלי שזה הגביל את הגל הבא, כי הוא התיישב על שטח שונה.
בתחילה המזרח התיכון, שני הים התיכון שלישי אירופה. הגל השלישי
הביא לקפיטליזם שהוא איחד בתוכו את כל העולם.
להצדקת טענה זו, היפנים התיישבו בשולי התרבות הסינית במקביל
לגל השלישי באירופה, ופיתחו תרבות של לוחמים. בתחילה נלחמו
ביניהם ואחר כך ניסו להשתלט על חלקים ביבשת ונכשלו. אבל
כשנפגשו עם הקפיטליזם האימפריאלי, סיגלו את תכניו והפכו מהר
מאד למדינה קפיטליסטית מוצלחת.
בניגוד לכך, הודו שבה תרבות הכוהנים חנקה כל קדמה. זה מפני שגל
ההתיישבות השני חפף בשטח את הגל הראשון, כך שנוצר משטר פאודלי
שלם שהקדמה הלכה בו לאט לאט. עד היום רוב העם שקוע בדתו ואין
יכלת לקדם אותו לכיוון של מדינה יוצרת.
הסינים לעומתם ליכדו את העם בארצם והם מתקדמים. זה למרות
שההתיישבות היציבה, שנמשכה קרוב לששת אלפים שנה, יצרה סטגנציה
שלא נתנה להתקרב לקפיטליזם. רק עם הקומוניסטים שאיחדו אותם, הם
יתקדמו ויהפכו לעם יוצר ואומה אחת בעלת הרבה מאד תושבים.
בתרבות המערבית היו שלוש פעמים בגידות האצולה. כל פעם בצורה
שונה, ולכן גם כלכלה וחברה שונה, זה דרבן את היצור ואת החברה.
בגל השלישי, במתח בין החברה האזרחית והדת, נוצר קפיטליזם. משטר
אשר שיעבד המוני אנשים לאי שוויון, אבל יצר מכונת פיתוח היצור
בצורה חסרת תקדים ובכוח זה השתלט על העולם.
בעמק האינדוס, הייתה התיישבות כבר בגל הראשון. הערים היו ללא
חומה, זאת אומרת שכנראה הייתה ברית בין הערים ולא היו מלחמות
שבטיות. הגל הזה פיתח אילוף בעלי חיים כנראה, ביניהם הפרות
שנשארו מקודשות במשך ההיסטוריה.
אילוף בעלי החיים, בעיקר מעלי גרה, נעשה בזמן הקדום והתבצע כך
שהאדם השאיר את החיות שהיוו לדעתו את ערך היופי. זאת אומרת
שהיפות ביותר לדעתו נשארו בחיים. ואז מפרות הבר נעשתה פרת המשק
ומכבשת הבר נעשתה כבשה עם אליה. גם זה מסימני היופי. היפות
נשארו ואלו שלא נכנסו למסגרת נאכלו במשך הזמן.
השיטה קודשה ולכן בעלי חיים שבויתו באותה ארץ קודשו ואסור היה
להשתמש בהם. כך עם הפרות בהודו והכבשים במצרים.
הגל הראשון מצא גם את החקלאות. אחרי שהאנשים ראו את ההשקיה
הטבעית על ידי הנהרות. שם הם למדו לעבוד, כי הנהרות בגאות לא
רק
משקים, אלא גם מביאים סחף שאותו צריך לפורר כדי שהאדמה תיתן
יבול טוב.
הדת שצמחה על קרקע הודי תוך שלילת הריבוד בחברה ההודית,
הבודהיזם, לא נקלטה בהודו אלא בארצות פריפריאליות ששם הריבוד
לא הגיע.
כהשלמה של החברה הריבודית הזו, היו אנשים יחידים שחיפשו מוצא
לכוח היוצר שבהם ויצרו פילוסופיות. את הקדושים הללו החברה
אימצה וכתבה את דבריהם והפכה אותם לספרים מקודשים שלא נוהגים
לפיהם. אלא המעמדות העליונים קוראים בהם ומעשירים את רוחם בהם.
בזה גיבשה החברה ההודית עולם מושגים מגובש שלא נתן פרצות ולא
פתח לשוויון, חרות וצדק בפער המעמדי השולט בכל. אין שיתוף
רצוני וכל מעמד חי לעצמו ולתפקידו.
יש בתי ספר נרחבים אבל אין להם הד בשכבות העממיות, אלא רק
בשכבות הגבוהות, כוהנים וסוחרים עשירים. אין יצירה חברתית
והמעמדות הקפואים שלטו כך בהודו עד בוא האיסלאם, שזעזע את
הודו, השתלט על חלקים גדולים שלה וניצל את החברה הריבודית
בהודו להתעשרות. אבל זה לא התפתח למשטר פתוח כמו הקפיטליזם
האירופי. עד היום סובלת הודו מהתנגשות זו בין הריבוד המעמדי
ובין החברה שהביא המערב להודו.
כל היתרונות והחסרונות של בגידת האצולה מתחילים מהאצולה עצמה
ויורדים אל המוני העם הפשוט.
הורשת הנחלות מביאה לידי הורשת החלקה הקטנה של האיכר וזה מביא
להרס השוויון, ביטול החרות, והצדק נרמס. הדמיון נחלק לפי ידע
שלטוני ועבודה אוטומטית, הוא הסדיר את חיוניותו, על ידי הפרדת
העבודה מהניהול. השיפוט לפי אינטרסים. במקום אוטונומיה של
המושגים בא שיעבוד המושגים לצרכים של השליטים. זה יוצר תגובת
מתקנים, נביאים, ופילוסופים ומתחיל מאבק מעמדי.
בתחילה בין אנשי המצפון לבין האצולה ואחר זה מתפשט להמוני העם.
זה מביא להכרה עצמית ונוצרת האומה.
תנאי היצור הם שמביאים לעם שפה, קרבה אתנית, תרבות משותפת
וכמו כן סדן אחיד ומלחמת מעמדות, שהיא גם פנימית וגם חיצונית
לפי האינטרסים.
מלחמת מעמדות כזו מפתחת את האישיות הלאומית ונוצרות אומות.
מלחמת המעמדות הלאומית מצטיינת באנשים גדולים, בעלי מוסר מתקני
חברה כמו: סולון, חמורבי ומשה. נביאים כמו נביאי ישראל או
הפיתגוריים ביוון, וכאלה שהחברה ברחה להם והם נעשים פילוסופים.
הפילוסופים יוצרים חלקת מחשבה שבה הם מנסים להבין את טבע היקום
ובעזרת הבנה זו לראות איך האדם משתלט על טבעו. האומה היא תת
תרבות במסגרת החברה האנושית.
הדת היא אופיום להמונים. בזה היא משרתת את האינטרס של בעלי
השלטון, שאם יש להם מונופול על הדת אז הם שליטים כל יכלים. באם
יש כמה דתות באותה חברה, אז יש תחרות ויש טיפוח החוב. הנצרות
היא דת שוויון. היא נוצרה כאנטי חברה לחברה העבדותית של רומא
בגל השני להתיישבות ונמסרה ככזו לגל השלישי שהתיישב באירופה.
המתח בתוך הגל השלישי בין הדת שהיא שוויונית במהותה ובין
האצולה שנפרדה ממנה בימי הביניים המאוחרים. במתח הזה נוצרו
במסגרת הנצרות כתות שונות. כתוצאה מזה נוצר האדם שצבר רכוש
והיווה את היסוד לקפיטליזם.
אין אני רוצה להיכנס לסיפור ההיסטוריה, אלא להבליט את הייחוד
של התרבות המערבית. היא התחילה במזרח התיכון בחברת הנהרות
ונמשכה בגל השני סביב הים התיכון והמשיכה באירופה בגל השלישי
להתיישבות. ההתיישבות עם בגידת האצולה מביאה לתרבות חומרית
עולה, כך שבתרבות המערבית חזר על עצמו התהליך הזה שלש פעמים.
כל זה כאשר יש מסורת חברתית בין גלי ההתיישבות אך לא באותו
שטח, ולכן החברות היו פתוחות ותחרותיות. כך באימפריות של המזרח
הקדום, או בערים סביב הים התיכון, שהפכו לאימפריה הגדולה
ביותר- רומא. ושוב עם שקיעת האימפריה בגלל חוסר עבדים ופריון
יצור
נמוך, היא מסרה לגל השלישי את הדת שנוצרה באימפריה זו, את
הנצרות. ושוב חזר התהליך של ההתפתחות העצמאית בשטח על עצמו.
נוצר הקפיטליזם ואתו נוצר  האינטרס לגיוון כלכלי אמיתי, לא רק
ברוח אלא גם בחומר.
חברה של אינטרסים מעוותת את היחיד, שוב אין ערכים מוחלטים של
החברה אלא יש אינטרסים. היחיד נמעך ביניהם, המושגים נחלשים, כי
עמדתם נעשית רופפת, כאשר ביקורת התבונה אינה יכולה לפעול. כי
במקום הערכים- שוויון, חירות, צדק, בא האינטרס ומבטלם. היחיד
מחליף כל פעם צד ואינטרס אחר, גם אם זה מעבר של דורות. האינטרס
שמרוקן את הערכים משפיע על בני האדם כך שמתגלה הרשעות של היצור
התבוני בלי שיש מאבק אמיתי נגדה. הכל מולבש מבחוץ, התיאבון בא
עם האוכל, העשירים מנצלים את מעמדם ונוצר פער עצום בין האנשים,
והאדם לא בנוי לזה. אבדה הספונטניות של יצירת החברה.
בשפת הפסיכואנליזה התבונות של היצור התבוני הן "סתם" פרץ
הדחפים. המושגים הם האני העליון כי הם בולמים את הדחפים, והם
באו כדי שהמוח יפעל להידוק החברה. הכללים הם האני בפועל, כל
דמיון חושב סיבתיות ומזה בא השיפוט לפרט ולכלל.
באמנות זה בא עם אהבה וכבוד וכלל כללי היופי בצורת ההרמוניה,
הקצב והבעלות שמתהווה על ידי היוצר והמקבל, האיש הנהנה
מהאמנות.
הנוהג הוא שגרה של דפוסים חברתיים כמו שהם באים ביחסים בין
היחידים בחברה. אינטרס צודק שהועלה לדרגת תודעה, תערובת של
"סתם" ואני, בלי המושגים, אלו ניתנו רק למיוחדים, מתקנים,
נביאים, פילוסופים. המנהג הוטבע באני ובמחשבה וכך מתקיימת
החברה. בגידת האצולה הופכת את המנהג לאינטרסנטיות ומחסלת את
ערכי החברה.
חיסול הערכים פגע במושגים, במחשבה ובכללים שנעשו לשרות האינטרס
ולא להטבעתו בנוהג החברתי. הפגיעה במושגים מביאה לידי השתוללות
התבונות ולחיסול המוסר.
העבודה המנהיגותית הופכת לניצול העם.
העבודה המכשירנית הופכת לשיפור המדע, הטכניקה החקלאית, המתכות
והתעשייה.
התודעה החינוכית יוצרת פער בין המעמדות ויוצרת את הדת וההדחקה
בעקבותיה.
הקדמה הייתה אישית בהתחלה ונשענה על אנשים ייחודיים שהופיעו
מדי פעם והמציאו גידולים חדשים, או בניה מחודשת. רק בתקופה
האחרונה, עם ההתחרות הרכושנית, הואצה ההתפתחות וקם משטר, שבו
המצאה רדפה המצאה והאדם התחיל לראות את עצמו כשליט הטבע.
בפועל, משטר זה הוציא את הפיתוח מתחום הדת והפך אותו לפיתוח
שהוא נחלת החברה בכללותה.
הדבר השלישי שחל עם בגידת האצולה, זה שינויים בנפש היחיד.
האינטרסנטיות מפשיטה מהיסודות את הערכים. במקום שוויון, חרות,
צדק, מופיע הלחץ של אנטרופיה, סיבה, תכלית. התבונות ממשיכות
לבקר אבל במקום שוויון הן נשענות על אנטרופיה. הן לוחצות על
האנשים לשאוף לחברה ריבודית  ולהיות בעלי יתרונות על אנשים
אחרים. במקום חירות באה הסיבה ובה רואים האנשים את חירותם
בעושר וברכוש ובשליטה על אנשים אחרים. במקום הצדק, בא משפט
המעמדות העליונים, שרואים בגזלת המעמדות הנמוכים ערך מוצדק
שלפיו פועלים.
כל שלושת התבונות שותפות לתהליך וגם לוחצות על האני העליון
שהוא המושגים. ניתן דרור ליצרים מצד אחד, ומצד שני, יש הדחקה
שמעמידה את האני העליון כמבקר התביעות. במקום חברה מאוזנת שיש
בה שילוב של בלימה מצד אחד, עם היתרונות ששחררו את הלחץ של
היצרים והרגשות, באים פתרונות שמשלחים את היחיד להלחם בעצמו
בחולשותיו. אז הוא מדחיק מצד אחד, גוזל מצד שני והופך לנביא
מצד שלישי. כך שבחברה יש שלושה דברים אלו. היא מתקדמת בין מסה
של אנשים שהפכה לחברה ריבודית ובין אישים מתקנים, התובעים
להעלאת הערכים שבעבר.
היהודים שהתגבשו פעם דרך מלחמת מעמדות בבית ראשון, בהנהגת
הנביאים, הפנימו את תרבותם ויכלו לשמור אותה, כל אותה עת
שבאירופה התגבשה מלחמת המעמדות והם היו בסדקי החברה הפיאודלית
הלא שלימה של אירופה.
הקפיטליזם יצר אומה מיוחדת במינה והיא ארה"ב. עם המהפכה
האמריקאית נקבעה למדינה החדשה חוקה גמישה שיכלה לקלוט את
המהגרים מאירופה ולהתפשט מערבה, שם נוצרה חלוציות אמריקאית. הם
השתלטו על ארה"ב וגיבשו אותה במלחמת המעמדות, ששיאה היה במלחמת
האזרחים, לאומה הקפיטליסטית של ההווה. זו שהרכוש הפרטי והתחרות
הם אבני בנינה. הם הפכו אותה למעצמה העשירה בעולם וככזו משפיעה
הרבה על האומות המאוחדות.
דוגמה להתפשטות שניה זוהי האימפריה הרוסית, שהשלטון הריכוזי
בה, שאיים בריאקציה על אירופה המערבית ועם כלכלה מפגרת ביחס,
שנתונה לניצול המערב. בצבת זו קמה מהפכה סוציאליסטית שהקימה את
בריה"מ. ערכי ברית המועצות קיימים והם: תכנון מרכזי מדיני,
סובייטים ושוויון. כל זה מפני שאי הסדר של הקפיטליזם, הוא
בעוכרי הכלכלה וכן יש מכשירים מחשבים, שמאפשרים תכנון כזה, עם
משקל נגד בדמות הסובייטים ועם גודל שוק מכסימלי שהוא השוויון.
ייחודה של הדת היהודית שהיא קמה נגד הרמוניה של הדתות
האליליות. לכן שימשה דגל למוסר נכון של השליטים כלפי המון
האיכרים. האיכרים היו בעלי עניין בקיום איכרותם. ארץ ישראל
הררית ועיקרה שימוש בעמקים קטנים ובתרבות המדרגות, כרקע לזכותם
של האיכרים הקטנים לצדק.
נביאי ישראל הם הדורשים זאת וגם בדרישתם לצדק לא נפרדו מהשכבות
המנצלות והכריחו אותם לקבל דין צדק.
בבניין בית שני שנבנה לפי תורת הנביאים, נבנה משטר צודק, בעיקר
בין תושבי ירושלים, שבנו את חייהם מחדש לפי תורת הנביאים.
האיכרות הזעירה במזרח הקרוב, היא שהביאה את ערי המדינה להיהפך
לאימפריות. כי באשור ובבל רצו לרצות את העם שהתנגד לניצול, על
ידי שליטה על מדינות ועמים אחרים.

הדת

כאשר האצולה נפרדה מהעם, היא בנתה את מכונת הדת שהכילה אמונה
באליל או בפנתיאון של אלים ותמורת מתנה, הם איחלו למאמין
שיצליח בעבודתו ושיצבור הרבה אושר לו ולמשפחתו. כמובן זה לא
קרה, האיכר העובד ועבד התעשייה באו לטקס, שילמו את מנחתם והטקס
כל כך השביע אותם שהם האמינו שזה יתגשם.





סיכום גלי ההתיישבות

הגל הראשון עבד הקים כפרים על יד המים, על תלולית של עפר, ברא
את היער שגדל בעמקים וכמו כן פורר את הקרקע אחרי כל שיטפון
וטיפל בבעלי החיים שטיפח. בעלי החיים היו שכנים לאדם בעמקים,
כך שהוא יצא מאהלו ומיד פגש בציד. לכן הוא צד גורים מיותמים
ואותם קשר אליו וטיפח.
גל ההתיישבות השני התחיל בחקלאות הצומח עם טיפול בבעלי חיים
והקים את הקהילה הכפרית, שבה לכל בית אב הייתה נחלה לעיבוד
ולמחיה. בעמקים גידלו גידולי שדה ובהר מטעים, שיחד עם הטרסות
הם שמרו על האדמה שלא תישטף.
הגל השני התחיל בקהילות כפריות וגמר בחברה, שהכלכלה שלה זו
כלכלת עבדים.
הגל השלישי התחיל בהתנוונות החוות וחלוקתם למשפחות שהיו קשורות
לאציל, שהגן עליהן והן הסכימו לעבוד לשרותו מספר ימים בחודש או
בשנה.
המלאכה והמסחר התפתחו במקביל לחברה הכפרית ועם התפתחות הכלכלה,
הפכו את המלאכה למנופקטורות ומהן התחיל הפיתוח הכלכלי
לקפיטליזם.
בהודו התפתחה קהילה כפרית שבראשה עמד מעמד הברהמינים. קהילה זו
נשמרה עד שהקפיטליזם הבריטי שבר אותה בסחורותיו הזולות, תמורת
ייצוא חקלאי וסמים. עכשיו יש בהודו משטר קפיטליסטי, כאשר הכפר
שומר על רמת חיים מינימלית טובה.
בסין נהרסה הקהילה הכפרית על ידי בעלי אחוזה ואיכרים אריסים
ששועבדו קשה. החברה התפוררה עד שהמשטר הקומוניסטי עשה רפורמה
אגררית ואחר כך קומונות שהתנוונו. הייתה חזרה למשטר של חלוקת
הקרקע לאיכרים וקפיטליזם תחת שלטון קומוניסטי והעתיד עדין לא
ברור.
האמנות והמדע התפתחו מאז ההתיישבות, בכוח העמידה מול הטבע,
בהפרדה בין טכנולוגיה ומדע, ביצירת אי שקט באנשים ולקדמם תוך
תחרות.

התבונה המנהיגותית באמנות, קידמה יצירות חדשות: בפיסול, בציור,
במוסיקה ובתיאטרון.
התבונה המכשירנית באמנות, קידמה טכניקות חדשות: מכשירים חדשים,
צבעים בציור ובפיסול, כלי מוסיקה חדשים, חידושים בתיאטרון.
התבונה החינוכית באמנות, חידשה את המסרים שבאמנות, מסרים
הומניים ואנטי הומניים.
התבונה המנהיגותית במדע, יצרה חידושים במדע, בעיקר מתמטיים,
ותיאוריות חדשות בפיזיקה, ומדעי החיים.
התבונה המכשירנית במדע, יצרה את הטכנולוגיה המתקדמת שנהוגה
היום, אפשרות שוויון בין המינים על ידי אמצעי מניעה נשיים.
התבונה החינוכית במדע, יצרה את התיאוריות החינוכיות, מאז
הפילוסופיה היוונית עד שפינוזה, רוסו, מרקס  ודיואי.
בשיתוף בין המדע והאמנות נוצרו הדברים הבאים:
התבונה המנהיגותית באמנות והתבונה המנהיגותית במדע, יצרו את
הפילוסופיה.
התבונה המנהיגותית באמנות והתבונה המכשירנית במדע, יצרו את
הטכנולוגיה במדע ובאמנות.
התבונה המנהיגותית באמנות והתבונה החינוכית במדע, יצרו את
מסגרות החינוך.
התבונה המכשירנית באמנות והתבונה המנהיגותית במדע, יצרו את
הטכנולוגיה במדע והביאו להישגים מדהימים של המדע. לוויינים על
הירח, שפע מוצרי יסוד לבוש ואוכל, מכונת המלחמה המשוכללת
בעולם, מאז ומתמיד.
התבונה המכשירנית באמנות והתבונה החינוכית במדע, יצרו את
החינוך הדתי והחינוך הלאומי.
התבונה החינוכית באמנות והתבונה המנהיגותית במדע, יצרו את
החינוך הטכני של מסגרות, בחינות וציונים.
התבונה החינוכית באמנות והתבונה החינוכית במדע, יצרו את החינוך
האומנותי והמדעי באוניברסיטאות.

המושגים ברובם זויפו השתנו וסילפו את החיים

מושג האהבה

תבונה מנהיגותית: אהבה לכסף, לשלטון.
תבונה מכשירנית: אהבה להצלחה, לרכוש.
תבונה חינוכית: אהבה לילדים בתמורה להליכה בתלם, רדיפה אחרי
עושר ועוד.

מושג השנאה

תבונה מנהיגותית: מריבה בכל, שנאה לאומית.
תבונה מכשירנית: תחרות.
תבונה חינוכית: מריבה עם הילדים.

מושג הכבוד

תבונה מנהיגותית: כבוד בעושר ובשלטון.
תבונה מכשירנית: הצלחה במדע ובטכנולוגיה.
תבונה חינוכית: מחנך טוב, אמן גדול.

מושג הבושה

תבונה מנהיגותית: אין בושה.
תבונה מכשירנית: חוצפה כדרך חיים.
תבונה חינוכית: מעילה באימון.

מושג שיקול הדעת

תבונה מנהיגותית: תמרון בין בני אדם.
תבונה מכשירנית: התקשטות בנוצות זרים.
תבונה חינוכית: הצמדות לחינוך קיצוני.

מושג הפזיזות

תבונה מנהיגותית: סיכון כל הקופה.
תבונה מכשירנית: ניסיונות ראוה.
תבונה חינוכית: הצמדות לשיטה מצליחה.

מושג האומץ

תבונה מנהיגותית: קריאת תגר על מוסכמות.
תבונה מכשירנית: אומץ בצבא.
תבונה חינוכית: פילוס דרך חדשה, נבואה.



מושג החוויה והידיעה

תבונה מנהיגותית: קשר בין אומנות למדע.
תבונה מכשירנית: חווית ההמצאה.
תבונה חינוכית: ראיית ההמשך בבנים.

מושג האחריות

תבונה מנהיגותית: תאוות שלטון מסנוורת.
תבונה מכשירנית: זכות לפטנט.
תבונה חינוכית: ידידות שתלויה בדבר.

מושג האמונה

תבונה מנהיגותית: אמונה בכוח עליון ומה שהיה הוא שיהיה.
תבונה מכשירנית: הפרדה בין טכנולוגיה ואמונה בכוח עליון.
תבונה חינוכית: הקמת מוסדות חינוך לאמונה בכוח עליון.








סיכום ההתיישבות

בתקופת ההתיישבות התפתח המסחר מזה שעם הקדמה בהתיישבות נוצרו
עודפים ששימשו למסחר. עם הזמן ניצלו הסוחרים כמה שיכלו ליצור
עודפים כאלה על חשבון צריכת היצרנים. אז ניצחו תבונות היצור
התבוני. כל דבר נוצל לרעה, מנהיגות לזכויות יתר, מכשירנות
לקדמה ומלחמות, חינוכית לקיבוע הפער המעמדי. עניים ועשירים עמך
ותקיפים.
זו תקופה של קדמה מדעית, טכנולוגית ואומנותית, אך רעה מבחינת
היחסים הבין אישיים והבין לאומיים. אנשים נוצלו ולאומים שועבדו
והצדק הפסיד.
עכשיו אנחנו בתקופת מעבר בין תקופת ההתיישבות, לעתיד שהוא צריך
להיות שוויוני יותר ומשחרר אומות לחרות יתר וחינוכי ליצירה.
















עתיד

הסיכוי שהעתיד יהיה טוב, הוא שהמתח העולמי יתרכך ויפסקו
המלחמות, כך שלכל אומה תהיה מדינה או לפחות אוטונומיה
מוסכמת. בתוך אותה מדינה לאומית, תקום חברה שיתופית, שתפיג את
המתח הפנימי ותאחד שוב את האנשים החכמים עם העובדים הפשוטים
והקרע שמתקיים מאז ההתיישבות יתאחה.
הקומונות שיהיו במדינה הלאומית יתחלקו לכמה סוגים. ראשית כפרים
קטנים, שבנויים על משקים פרטיים קטנים חקלאיים, או תעשייה
זעירה, שמקיימים בתוכם עזרה הדדית, כך שהאנשים לא ישמטו בעת
צרה. במתכונת זו יהיו גם קומונות קטנות, של אנשים שרוצים צורת
חיים זו למען היופי.
השלד בגבול, יהיו קהילות שיתופיות בנות חמשת אלפים עד עשרת
אלפים איש בקומונה. קומונות אלו ינהלו משק מעורב חקלאי תעשייתי
מגוון וכן ענפי שרות לציבור החי בקהילות אלו. כך שבכל קומונה
יהיה מהאידיאה הכללית, שימזג עבודה, לימוד ומחקר.
קומונות אלו יהיו מאורגנות כתנועה ארצית וכן שיתוף פעולה
אזורי.
סוג שלישי יהיו ערים בנות עשרות אלפים עד מיליונים. הערים
הגדולות יתחלקו לרבעים או שכונות שיהיו מסגרת חיים. יהיו
ברשותם תעשיות רבות ומגוונות ותושבי השכונה או הרובע ייהנו
ממסים עירוניים וכן שירותים שיהיו מתעשיות אלו. המשק בנוי
מיחידות ייצור קטנות. אלו שיהיו גדולות, כמו מכרות או תעשיות
כימיות מאוצרות הקרקע, יהיו ברשות המדינה. המיסוי יהיה בחלקו
פרוגרסיבי, אבל יהיה דחף להצליח, כי במידה ויחידת הייצור תהיה
רווחית וימכרו הרבה תוצרת וכן גם יצוא, תינתן הנחה במיסוי, הן
ליחידת הייצור והן לפועלים בתוכה. במידה וזו תהיה קומונה תינתן
ההנחה לקומונה.
הוצאות המדינה ותפקידיה יתמעטו מאד. הצבא ישא את עצמו
כלכלית, על ידי עבודה בקהילות השיתופיות, כדוגמת הפלמ"ח. רק
יחידות העילית ישרתו ברציפות, השאר יעבדו ובזה יכסו את הוצאות
הצבא. יהיה כאן שיתוף בין ארציות ויישוביות.
המשטרה תהיה גם היא בנויה על יסודות אלה. בכל ישוב תהיה משטרה
של הישוב. במידה ויהיה צורך בכוח למשימה ארצית, יילקחו חלק
מהשוטרים לתפקיד זה.
בידי המדינה יישארו התפקידים הבאים: עבודות יסוד בתחבורה
ובפיתוח, קביעת חוקים ושיפוט על העוברים עליהם. חלק גדול
מתפקידים אלה יעבור לישובים ולערים.
השיתוף האזורי יתבטא בזה שלכל קומונה יהיה חלק ממועצה אזורית
שתקים שירותים ובראש ובראשונה אוניברסיטה שתקיף את יישובי
האזור. כן תהיה על ידה, יחידת מחקר גדולה שתחקור מחקלאות עד
לוויינים. כן יהיו בחסותה בתי ספר בהתאם לכישורים של התלמידים.
המוכשרים יקבלו הכשרה עיונית והפחות מוכשרים יקבלו הכשרה
עיונית ומקצועית כאחד. בערים, לכל רובע תהיה אוניברסיטה וגם
היא תקרין על השכונה או הרובע.
כל האנשים לומדים עד גיל שלושים וכן משתפים עבודה ולימודים
וממשיכים אחר כך לשלב לימודים מקדמים בעבודה.
בקהילות יש חינוך משותף עם לינה משותפת. הגן יהיה עד גיל שבע.
הגן מלא משחקים וכתוביות כך שלבית הספר, הילד מגיע כשהוא יודע
קצת קרוא וכתוב וכן חיבור וחיסור עד עשרים.
הכיתות בבית הספר היסודי זורמות, גיל נכנס וגיל יוצא. הדגש
בלימודים לילדים הוא על הטבע וכן היצור בחקלאות ובתעשייה.
הילדים בכיתה עוקבים אחרי הצמיחה והחי הביולוגי וכן תעשיה מעשה
אדם וזה כולל אפילו בתי הארחה.
הכתה הזורמת תיצור אפשרויות למורה שנצמד לגיל, ליצור תכנית
לימודים לשלש שנים ולשנתיים, כך שלא יתייבש על תכנית אחת
החוזרת על עצמה.
גיל הנעורים נחלק לשנים, מגיל שלש עשרה עד חמש עשרה- צמרת בית
הספר היסודי. כיתות חד גיליות, הנוער תוסס וחשובים לו לימודים
כאשר הוא מוציא את מרצו בין ילדים בני גילו וצעירים.
מגיל חמש עשרה מתחיל הלימוד הגבוה. עד שמונה עשרה, לימודים לפי
בחירה מוגבלת. צריך לבחור במספר מקצועות, הומני, ריאלי,
אומנותי ולווי לעבודה. שני סמסטרים עיוניים וסמסטר שלישי
לעבודה בהדרכת נוער ולימוד קדם צבאי. כל שנה נושא אחר, כך
שהלימוד הוא גם עיוני וגם מעשי. החניך נפגש עם מורים שונים וגם
חברה מגוונת לפי הנושאים. אחרי שמונה עשרה, צבא, שהוא לוחץ את
הצעיר למצות את יכולתו, מעשית ומנהיגותית. אחרי צבא
אוניברסיטה. סביב הלימודים הצעירים נמצאים בהיאחזויות בבעלות
הקהילות השיתופיות ומקיימים שם רפובליקות של צעירים בהדרכת
שליחים מיישובי האם. התנועה היא שאחראית לאלו. השותפות עם
הישובים היא כדי שהצעירים שנמצאים שם, יקבלו משכורת, שתקבל
התנועה למענם. התנועה תשתמש בזה למימון תפקידי שליחות, שימלאו
הצעירים אחרי שלב ההיאחזות.
כמו כן תהיה התנועה אחראית על הזכויות הסוציאליות של זקנים
צעירים וילדים. היא תקים מוסדות הדרכה ויהיה משוב מן הישובים
למרכזים אלו.
השיתופיות מצמצמת את התכונות השליליות של תקופת ההתיישבות, על
ידי זה שהיא לוקחת את התכונות האישיות והופכת אותן לציבוריות.
השיתופיות לא לוקחת הכל, כדי להשאיר דחף אצל היחידים, להתקדם
ביחס השוואתי לאחרים.
התכונות המתבטלות הן אלו האינטרסנטיות, בניגוד לעזרה ההדדית.
מתבטלת הצבירה, כי היא לא אישית אלא ציבורית וכן מתבטלת ההורשה
האישית. האדם מוריש תכונות ונותן כוח במסירותו לילדים ולא
מוריש רכוש אישי, אלא צבירה של הקומונה. הקומונה דואגת לאנשים
מילדות עד זקנה.
עוד לנו בעיית האישה. האישה לא הייתה קובעת בבעיות החברה מאז
ימי האדם. גם בשבט ובטח בתקופת ההתיישבות. אבל בימינו צריך
שוויון מוחלט ולכן גם האישה בתחום זה. כיוון שזה חידוש מוחלט
אז הוא קשה במיוחד. ייקח הרבה זמן עד שנצליח להביא לשוויון
מוחלט בין כל אנשי החברה וביניהם האישה.
נשאלת השאלה מה יהיה הדחף שיניע את האנשים קדימה אחרי שרמת
החיים לא תהיה מודד להצלחה. התשובה היא שהאנשים מחפשים משמעות
לחייהם. מטרת החינוך היא ליצור אדם שהסתגל מילדות לחיות בחברה
צפופה אבל משתנה, להתאים את אישיותו כך שיפעל לפי המושגים בהם
חבוי המצפון, וכן שידע להפעיל את הכללים, ובכוח הדמיון
והשיפוט, ידע לתרגם את המדע ליצירה וכן להבין וליצור באמנות.
המדינות צריכות להקים צבא משתי סיבות. ראשית, יעבור עוד הרבה
זמן עד שיפוגו החששות של מדינה אחת מפני השניה. לכן הצבא בכל
המדינות הוא ערובה לשלום. שנית, הצבא צריך למלא את השלב בחיי
הצעירים שבו הם מותחים עצמם לראות כמה חזקים הם גופנית
ונפשית.
המשטרה לעומת זאת היא כלי בידי ההנהלה לעשות סדר. השוטרים הם
המפשרים בין חברים ובין חברים למוסדות ודואגים שהדבר לא יגלוש
לריב חריף. הם מלווים בעובדים סוציאליים ומשפטנים. כך ניטל
העוקץ של שוטרים הכופים משטר על פושעים ונשארת רק עשית סדר
בסכסוכים בתוך הקהילה.
אחרי שסקרנו את התפתחות האדם מהשלבים של היצור, דרך האדם בשבט,
עד האדם בהתיישבות, נשארים מעט דברים לגבי העתיד, שיש לתקן
לגבי האדם בהתיישבות. יהיו בעתיד קהילות אשר צורת החיים בהם
תביא את מושגי המוסר להתחיות בהם. ארגון חיי האדם יהיה יותר
צודק. בני האדם יהיו משתפי פעולה ביניהם ולא תחרותיים ועוינים
זה את זה.
ראשית, השוויון שהוא ערך מערכי האדם מהיצור התבוני. גם בעתיד
יהיה צורך בשוויון כדי שאנשים יוכלו לשתף פעולה, כי יותר ויותר
תפקיד האדם ביצור יהיה השגחה ופיתוח על מכונות שייצרו
אוטומטית. חלק גדול מהזמן יוקדש ללימודים. חלק גדול מזה לפיתוח
מכונות ומוצרים לצורכי האדם שהם מצרכים יסודיים למען החקלאות
ותעשיית הבית למיניה, בתים, ריהוט וכן לבוש. נוסף לזה במידה
ויפסקו המלחמות בין העמים וישרור ביניהם שיתוף פעולה אז הפיתוח
והתעשייה יעברו ליצור אמצעי חיים לחקר החלל וגידול האנרגיה
לצורכי האדם, אשר כל מדינה לאומית תיקח בהם חלק.
השיתוף הוא סוגיה כשלעצמה. על האנשים מופעל לחץ להתרחק אחד
מהשני, כי כל אחד צריך להבין את השני. את התנהגותו, את נקודות
החולשה שלו, את נטייתו וכן כוחו לתרום לחברה. אין בני אדם
מושלמים. לכן צריכה להיות התנהגות מאופקת בין האנשים ולא כל
אחד יכל להתנהג כך. לכן יש אצל האנשים נטייה לברוח מהחברה. רק
כשעובדים למען משהו גדול, זה מחפה על זה ונותן כוח לאנשים לשתף
פעולה.
משהו גדול מה זה? ראשית עבודה למען העם. העולם נתון במאבק
לאומי וחברתי. הלאומים נתונים במאבק קיצוני לאומי עד שכל לאום
תהיה לו מדינה. מדינה שתשלוט לא בכוח, אלא נוסף לזה ישרור
שוויון בין האנשים המהווים את אותו לאום. לכן אנשים שיעמדו על
מצע זה, כל מוצר שיהיה בו משום שוויון בין אנשי העם וכן שוויון
לעמים אחרים, יהפוך את העבודה לא רק להוצאת אנרגיה אלא
לשליחות. בעיקר כאשר רוב העבודה תהיה פיקוח על מכונות ושטחים
חקלאיים. לכן תהיה דרישה חזקה ללימודים ולהתפתחות במקצוע.
האנשים המלומדים נוטים לשיתוף פעולה בין היצרנים והמנהלים, כי
כל צד מבין את תפקיד משנהו ושיתוף הפעולה יהיה בנוי על הבנה
ולא על כפיה קיומית.
האומות נוצרו תוך כדי מלחמת מעמדות בתוך העמים. אין הדבר מובן
מאליו. אנחנו יודעים שבתנ"ך מוזכרים הרבה עמים שלא הגיעו
לימינו: אדומים, ארמים, וכו'... כנראה שלא הייתה אצלם מלחמת
מעמדות, לכן לא הגיעו לתודעה העצמית ונסחפו עם גלי ההגירה
ששטפו את האזור.
בימינו מלחמת המעמדות התרחבה והיא מקיפה לא רק עמים, אלא את
האנושות כולה, למרות שכל עם מתעורר ומבקש להיות אומה. כל
הצדדים יודעים שיש אפשרות להשמיד את האנושות אבל אסור לממש
אפשרות זו. קיים מאבק על תחומי העושר הבין לאומי בין אומות
עשירות לאומות עניות, כאשר שוק הקניות והמכירות הופך להיות שוק
עולמי.
כיום האומות העשירות מאפשרות יבוא כי לאומות העניות זה חיוני.
האומות העשירות מחפות על יבוא זה במכירת אמצעי יצור לאומות
העניות. פער זה הולך וניסגר. השוק העולמי הולך ונפתח  לאומות
העניות, כי גם יצור אמצעי יצור הופך להיות חלק מהמשק של האומות
העניות.
האומות העשירות יסגרו שערים. הן ידרשו השוואת היצוא והיבוא.
לעומת זאת האומות העניות ידרשו לפתוח להן את שוק האומות
העשירות כי הן צריכות הון לפיתוח וגם להחזרת החוב שנוצר עקב
פיתוח זה.
עם סגירת השוק העולמי על ידי האומות העשירות, יקום תהליך של
הסתגרות שווקים כמו השוק המשותף, שהפך להיות שוק סגור שמוגן על
ידי חומת מכס, בעוד שבתוכו מכסי המגן בוטלו. העולם יחולק
לשטחים גדולים אבל מוגנים מפני יבוא לא הכרחי. את מקום הפתיחות
כיום בהסכמי הסחר הבין לאומיים, תבוא הסתגרות. כדי להגדיל את
השוק הפנימי במקסימום, יזדקקו לשוויון בין יחידים והאומות
שבונים את השוק. כדי לקים שוק סגור אבל ברמת חיים גבוהה,
יזדקקו לתכנון במקום שוק שבנוי על תחרות. יקימו שווקים
מתוכננים, אלא שהתכנון יבוא מלמטה ולא כמו שהונהג בברית
המועצות מלמעלה. שוק זה יידרש לכמה תנאים. ראשית, למדידת
הצרכים, לא להכתיב מלמעלה אלא מעקב אחרי קניות האנשים ולכוון
את היצור לפי זה. היום בעידן מחשבי העל זה אפשרי. שנית, פער
בין היכולת ליצר ובין היצור בפועל, כך שבמידה והשוק מתלבש לפתע
על חלק מסוים מהיצור, אפשר יהיה לתת לזה תשובה, על ידי הפעלת
כושר הייצור המסוים הנצרך. שלישית, התערבות ממשלת המדינה
הלאומית על ידי סובסידיות למגזרים החלשים, כך שלא ייעלמו אלא
יתקיימו ויוסיפו גוון הכרחי לשוק המתוכנן. למשל כמו החקלאות,
שהתנודות בה הן חזקות משנה לשנה וסובסידיות יכולות לווסת את
זה.
חברתית, כדי לווסת את השוק וכדי לשמש משקל נגד להתערבות
מלמעלה, צריכים לקום סובייטים, שהם ארגונים יצרניים המכילים
בתוכם את העובדים וההנהלות ביחד. מתוכם יקומו קהילות שתפניות,
שבהן הציבור כולו שותף ואחראי על האנשים כיחידים ובהן יש מגוון
מוצרים. כך שרוב האנשים יגיעו לסיפוק לא רק במצרכים אלא גם
בעבודה. כל הזמן יהיו חלק מהיצרנים בלימודים. ראשית כדי להכשיר
עובדים מומחים. שנית, להכשיר אנשים שיעסקו בפיתוח, הן חברתי
חינוכי והן לייצור של מוצרי צריכה ואמצעי יצור.
המדעים יתחלקו לשנים. אחד, מדעי החברה ושני, מדעי הטבע. כולם
שווים ומעורבבים זה בזה. מדעי החברה כדי לדעת את הצרכים ומדעי
הטבע כדי לענות על הצרכים שילכו ויתגוונו מחקלאות עד טילים
המשלחים לוויינים לחלל.
כיוון שהנטייה תהיה לפזר את האוכלוסייה ולפזר את הצריכה והיצור
על ידי יצירת קהילות סובייטיות כאלה שדואגות לחבריהן, הערים
הגדולות יתחלקו לשכונות אשר יעבדו כמו קהילות, אך צמודות אחת
לשניה.
יתבטלו שלושת התופעות שהנחו את האנשים מאז ההתיישבות. תתבטל
האינטרסנטיות שבאה מניצול אנשים אחד את השני. כן יתבטלו הצבירה
והירושה המשפחתית. במקום הדת שנוצרה כדי לנצל את האנשים תקום
דת המדע שתפקידה יהיה לווסת את צרכי האנשים. כיוון שהקהילה
דואגת לצרכים ולרצונות של חבריה, יתבטל הצורך בצבירה אישית
והצבירה תישאר רק בארגונים שיתופיים. האנשים יהיו חופשיים
לעבוד, ליצור ולהאמין במה שרוצים, גם בדת וגם במדינה הלאומית,
מבלי שזה יפריע לחיים המשותפים. השוויון חל על כל בני האדם
ומכיר בדרכים של אוכלוסיות ייחודיות שעד עכשיו לא הוכרו כשוות
ערך.
הילדים הם העיקר והמבוגרים הם שמכוונים אותם. במסגרת החיים
השוויוניים, הם יוכרו כבעלי אוטונומיה בחינוך המשותף. זאת
אומרת שהם בראש ובראשונה בנים, לחברה ולהורים ביחד. מפני שחברה
שוויונית נותנת המון אפשרויות, הילדים צריכים לגדול בתנאים
ייחודיים כמו בתים משותפים, שבהם הם לומדים, משחקים, מודרכים
וישנים.
כאשר ההורים מקבלים אותם לזמן מסוים, נוצר קשר עמוק בין הורים
לילדים, אם מורידים מן ההורים את הצורך, להתנגש עם הילדים תוך
כדי היום יום. הזמן המשותף ניתן לאהבה בין הורים וילדים.
הנשים בכל הזמנים לא היו שוות לגברים, לא בשבט ולא בתקופת
ההתיישבות. בעתיד הן צריכות לעשות כל דבר כשווה לגברים. החינוך
המשותף מזמן הרבה אפשרויות לנשים להיות שוות ערך לגברים וכך
לבטא את אישיותן.
המהפכה העיקרית היא שוויון האישה ומכאן שהתבונה העיקרית היא
התבונה החינוכית שמפנימה את השוויון. השוויון אומר שצריך לוותר
על הרבה מותרות ולחיות ברמת חיים צנועה, אם כי בלי לוותר על
רמת חיים בסיסית וכן חופשות קצרות שבהן מכירים את העולם. אבל
לא להיבלע על  רמת חיים גבוה מדי שמנוונת את עושיה.
קהילות בנות עשרת אלפים אנשים הן יורשות השבט. סביב הציר הזה
מתנהלים החיים. הערים הגדולות מקבלות השראה מתנועת
הקומונות, אבל אין להן חקלאות אלא רק תעשיה.
תנועת הקומונות בנויה על משק אוטרקי. קודם כל הספקה עצמית ויש
בהן ערבות הדדית מקסימלית, בניגוד לערים שהן פרי זמננו. יהיו
תעשיות בבעלות השכונות, אך אין הגבלה על המועסקים.
אופן ניהול הקהילות השיתופיות כנגד השכר הדיפרנציאלי, יכולת
ההשפעה והכבוד לכל ענף או סקטור. ועדה מתכנסת לאחר העבודה והיא
אחראית על תפעול הענף ועל המחקר והשיפור בענף, באישור מועצת
המנהלים, שבה חברים מרכזי הענפים המונים עשרות חברים. היא
מתכנסת אחת לחודש ביום העבודה. זה לא צריך לפגוע בתפקוד של
הענפים, כי המרכזים יש להם זמן פנוי לניהול וזה חלק מהזמן
שיוקדש לניהול. בכפרים יש מסגרת של אסיפה כללית לניהול הכפר.
בערים יש מועצת עיר ומועצות שכונתיות, שאחראיות על מפעלים
בתחומם ובבעלותם. כל מפעל מנוהל כחברת מניות. לקהילות יש
פעמיים או שלוש בשנה אסיפות כלליות, בהן משתתפים כל חברי
הקהילה וזה נכלל בתחום זמן העבודה.
לכל קהילה שלוחה במרחק. היא נישאת על ידי צעירים בהדרכה
מצומצמת של חברי הקומונות. זאת אוטונומיה של צעירים שבה הם
נבחנים בניהול עצמי. ההשגחה עליהם היא בידי תנועת הקומונות.
התנועה מקימה רשת של עזרה הדדית וכן מחלקה של הכנסות הקומונות.
זה בנק שעובד רק בסיטונאות, כי אין בו קליינטורה אישית אלא רק
קיבוצית.
בעיר קיים משק שבנוי על שכר אישי, לפי תרומת האנשים בעבודה.
בקומונות קיים שוויון למרות שחלק ניכר מרמת החיים יהיה תקציב
שווה לחברים. המחקר יהיה חלק מהווי החיים בקומונה, בישוב
ובאזור, שם תהיה אוניברסיטה אזורית בבעלות הקומונות.

סיכום העתיד

צריך התגברות על תבונות היצור התבוני בכוח ההכרה. התבונה
החינוכית תפנים את השוויון. התבונה המנהיגותית תוביל לשילוב
בין עמים. התבונה המכשירנית תוביל לקדמה, לשרות כל איש ואיש,
כך שיתפתחו יחסי חירות בין לאומיים. כל איש יוכל לפתח את
אישיותו וצדק ישלוט ביחסים האנושיים ככלל.
האמנות תתפתח והרבה צורות נוספות יהיו לה.
המוזיאונים יהיו נחלת הכלל והעמים ינציחו בהם את תרבותם ועברם
כיסוד לעתיד.
החינוך ימקם עצמו לחינוך ליפה ולאמנות בכלל.
המדע יתמקד בדור הקרוב, בחקר ראשית היקום וכן בהבנת תפקודי
האדם ובראש ובראשונה המוח וכן תרופות שיהיו גם מרפאות וגם
מקדמות את הבריאות הציבורית.
בחינוך תהיה תשתית הומנית רחבה והלימוד המקצועי יחל אחרי הצבא
באוניברסיטאות ובקולג'ים.

האמנות והמדע
הפילוסופיה תדון במושגים ובמה שמשתמע מהם.
יתרחב בסיס השוויון בין האומות.
כל עם יגיע לחירותו ויחד עם זה, אחריות המדינה הלאומית על
יחידיה המאורגנים בקהילות.
הדבר יגביר את חלוקת העבודה לפי תכונות האנשים ואמונה בנצח
האדם, אשר עם השנים יתגבר על כל מכשול.

המושגים
מושג החוויה והידיעה: יגביר את השוויון ויפתח פתח להנהגה
מוסרית של האומה הקהילתית.
מושג האהבה: יביא לאהבת איש ואישה ואהבה לילדים עד סוף החיים.
למרות שיהיו סטיות מיניות, בכל זאת האהבה תנצח.
מושג הכבוד: כל אדם יש לו את הכבוד שלו והאנשים הם אנשים של
כבוד.
מושג השנאה: הוא שנאה לשקר.
מושג הבושה: כל אדם יתבייש להיות צבוע.
מושג שיקול הדעת: הקהילה תתנהל בהתאם לשיקול הדעת הנצבר של
חבריה.
מושג האמת: האמת הציבורית תהיה שקופה על ידי התקשורת שתנחה
אותה.
מושגי הפזיזות והאומץ: הם יהוו את ההומור שמתחייב בקהילה
השיתופית.
מושג האחריות: כל העמים במדינותיהם, אחראים על קהילותיהם
השיתופיות, החירות מובטחת, מפני שהקהילה תלויה בחבריה ולכן היא
מוגנת מפני ניצול לרעה של השלטון.
מושג האמונה: מגביר את תחומי הצדק לפי עברו של כל עם ותרבותו,
מגביר את הכללים שמהם בנוי האדם החושב ואתם הוא שופט את עצמו.
אולם השיתופיות היא עול כבד על האנשים. הם צריכים מצדם כל הזמן
להבין אחד את השני, שלא כמו בשבט, שהיה חברה מצומצמת והשוויון,
החירות והצדק היו בטווח ראיה של כל יחיד.
בדורנו כל העולם פתוח והאנשים צריכים לקים את השוויון, לא
בחברות קטנות וסגורות אלא בחברות גדולות ופתוחות וזה עול כבד.
התרופה לזה היא בשליחות.
ראשית: שליחות של הקומונה להנהיג תנועה שיתופית בארצה.
שנית: שליחות לחנך את החברים לחיות תוך הבנה של כללי הקומונה
וכן את הפרספקטיבה של הקומונה בתוך העם שבתוכו חיים.
שלישית:  לגייס פעילים לתנועה הארצית של הקומונות, לגייס
מדריכים לנוער שיהווה עתודה זורמת לקומונה, הו מבניה והן נוער
כלל ארצי, שיזרים לקומונה צעירים שמהם היא תתרחב ותיבנה.
רביעית: הנוער מבחוץ יזרום לקומונות חיות וקימות, בעוד שהבנים
שהם חניכי החינוך המשותף, יתבעו להקים היאחזויות חדשות- בהדרכת
הקומונות הקימות, כמסד לישובים חדשים.
חמישית: החניכים אחרי שיחיו בקומונות ובישובים החדשים יתגייסו
לצבא. בארץ ישראל זה צבא ממש, כי גם כשיבוא שלום, אנחנו עם
חריג באזור וצבאנו יבטיח את קיומנו. בארצות אחרות צריך להיות
צבא שלום, שמגויסיו ילכו לכל מקום שנדרשת עזרה, בארצם ובארצות
אחרות, שהן פחות מפותחות ונדרשת להן עזרה בפיתוח.
תנועה כזו תהפוך את השנאה בין השבטים, שהייתה איזון בין
המושגים של האדם לתבונות של היצור התבוני, לתכונה חיובית של
הכרה בשליחות וזה יחייב את הקומונה בעיני חבריה ומשא הקומונה
יהיה קל להם ותתפתח תנועה שיתופית כלל עולמית.
טבע האדם ועתידו


מאת עדי קיפניס         kipfam@mahanayim.org.il

קיבוץ מחניים מ.12315  טל. 046933341

הקדמה

בספר לא ציטטתי, כי למרות שקראתי הרבה ביחס, אין לי רשימות
קריאה ואין לי זיכרון לטווח קצר. עם זיכרון כזה, יש בעיות גם
עם זיכרון לטווח ארוך.
ציטטתי בשפתי את איילין מורגן בספרה "צלקות האבולוציה" (בעברית
בהוצאת "גלילאו"), כי לדעתי הקדם אדם יצא לסוואנה כשהוא חשוף
וזקוף, לכן מגרה לפעילות מינית אינטנסיבית.
בספר שלושה חלקים: חוץ מהפתיחה שהיא יסודות בטבע ובמקביל להם
ערכים באדם.
חלק ראשון: מוצא האדם- ההתפתחות האבולוציונית שהיא פנים המין
(species)בניגוד לאבולוציה של הביולוגיה שהיא התפתחות המינים
ביחס לטבע החיצוני להם. התפתחות זו אצל הקדם אדם קשורה במין
(sex). בשלב זה נוצרו הדחפים שיוצרים אצל האנשים את הרצון
להתקדם, להתחרות אחד בשני וכאן באות לידי ביטוי המידות הרעות
באדם, עם הקדמה שדחפים אלה יוצרים.
שלב שני: כבר יש אדם בו נוצרים מושגי המוסר, הם נוצרים במתח
בין הדחפים ובין הערכים שהם: שוויון, חירות, צדק.
שלב שלישי: האדם השלם בשבט, יצירת הכללים. עם יצירת המשפחה,
יצירת הדת, שהיא נובעת מצד אחד מרצון האדם להסביר את הטבע
סביבו, ומצד שני מהצורך של אנשים להאמין במשהו, גדול מהם על פי
מושגיהם על עצמם, משהו השולט בטבע ובהם.
חלק שני: מההתיישבות עד ימינו. ההתיישבות משנה את מושגי האדם,
כי בשבט הנייד אין הבחנה בין תהליכי חברת האנשים ובין התהליכים
בטבע הסובב. הכל מתערבל והאדם מתמזג בטבע. עם ההתיישבות נוצרת
הפרדה, האדם יציב ביחס והטבע סביבו נע. לכן הוא מתפנה לחקור את
הטבע, להתמודד מולו וכך לכבוש אותו לצרכיו.
מצד שני, האדם מתחיל לעבוד בטבע, אז החברה השוויונית בשבט
מתפרקת והאצולה פורשת. בתחילה היא מארגנת את העבודה, אחר כך
היא משתלטת על האנשים העובדים, יוצרת ברית עם אצולות אחרות
ונוצרת החברה המעמדית.
החברה המעמדית יש לה שתי פנים. מצד אחד, נפגמים השוויון החרות
והצדק. מצד שני, מתפנים אנשים כדי לדרבן את הייצור. בתחילה
ביות חיות, שעם התייבשות המדבריות נעשו קרובים לאדם. יצא האדם
מביתו וחיות ציד למולו. הוא תפס גורים וטיפל בהם ולאט לאט לפי
חוקי היופי הוא טיפח אותם. זה היה כרוך בעבודה פשוטה: לגדר
מפני האחרים, לדאוג למזון לחי וכן ליצור מבנים וכפרים ליד המים
וליד החיות המטופלות.
אחרי שהאדם רכש את ביות החיות, בא ביות הצמחים והחקלאות. עם
הגילוי שמזרעים יוצא צמח, בא טיפוח שכבר נוסה בחיות ונוצרה
החקלאות. מהחקלאות באים לתעשייה, בתחילה קרמיקה, לאחר מכן
זכוכית ועם הגברת האש, מציאת דרך לגרום לאבנים בעלות צבע ירוק
להפריש נחושת ומשם הלאה לברונזה ולברזל.
התעכבתי על יצירת החברה המעמדית בתחילתה כי כמו בימינו בחברה
שוויונית כמו הקיבוץ, שוויון העבודה הפשוטה והמורכבת קשה על
האנשים ומי שיכול נוטש וצריכים לבוא רעיונות טובים ותחושת
שליחות, כדי לאחוז באנשים יחד.
לגבי המשך החברה המעמדית, לא פרטתי כי עשו את זה היסטוריונים
ופילוסופים ובעיקר מרקס והבאים אחריו ואין לי מה להוסיף
עליהם.
המדע בימינו הגיע לנקודה שבה האדם שולט יותר ויותר בטבע, הגיע
הזמן שהוא יבנה חברה מדעית המיוסדת על ערכי האדם: שוויון,
חרות, צדק, חברה כזו צריכה להיות משותפת באמצעי ייצור, במרכזה
חברה משותפת באמצעי ייצור וצריכה.
על הפרק שוויון בין האומות, לאט לאט יירגע העולם מהמלחמות
הלאומיות ולכל לאום צריך שתהיה זכות לחיים שלמים בארץ שהוא חי
בה וכך גם לנו היהודים זכות כזו.
בימינו תהליך השוויון מגיע לתודעה שהשוויון צריך לכלול גם את
הנשים. הנשים בהתפתחות האדם לא היו שוות לגברים, זו לכן מהפכה
גדולה שעושה את השוויון לנושא הרגיש ביותר וזה נימוק נוסף
לשיתוף שהוא תנאי לשוויון אמיתי.
אנחנו בארץ, נסינו את כל צורות השיתוף החל מקבוצה קבלנית שבה
מתאחדים העובדים לניהול עבודה חקלאית ותעשייתית ובהמשך
קואופרטיבים, בעיקר בתחבורה, שבה מחלקים לחברים את המכוניות
וכל חבר או שניים אחראים על מכונית, כך שיש חלוקת עבודה
ואחריות והחברה עובדת. חסרון שהטיפול במכוניות נעשה על ידי
עבודה שכירה ולא נמצא לזה פתרון מניח את הדעת. בהמשך,
קואופרציה חקלאית, כפר שבו אמצעי הייצור, האדמה, מחולקת לחברים
והם מעבדים אותה בעזרה הדדית. המושב נמצא במשבר מפני שהחקלאות
הצטמצמה ונעשתה פחות רווחית ואז כל אחד לנפשו.
הקיבוץ שהוא גולת הכותרת של השיתופיות, נמצא גם הוא במשבר כי
עם הקמת המדינה, אבדה לו השליחות הבלעדית על התיישבות היהודים
בארץ והחברה המשימתית התפוררה. יחד עם זה התפורר היחד הקיבוצי
ונהרס החינוך המשותף שהוא לכד את החברה בעבר, אל זה נוסף
שהעבודה השכירה חדרה לכל פינה ושטפה את העבודה העצמית, שדרבנה
את החברים לעשות מכסימום, כדי לקיים את הבית הקיבוצי והקיבוץ
בנסיגה.
היום צריכה התנועה הקיבוצית לחזור לתנופה בארץ ולהעמיד את
הרעיון השיתופי במוקד העשייה שלה. לא רק בארץ אלא גם בעולם. זה
יחדש את השליחות. ייצור עניין אצל החברים לבדיקת הדרך, לחידוש
הרעיון. יחד עמו את חידוש החינוך המשותף, כנושא דגל השיתוף
ושוויון האישה בפרט.
היום עם כשלון המדינה השיתופית, ברית המועצות וניצחון
הקפיטליזם, צריך ליצור חברה אשר תגן על הפרטים מעושר וכן תהיה
מתוכננת, כדי להגן מפני משברי הקפיטליזם, שהוא בנוי רק על
אינטרס אישי, מפני כך יש לו תקופות של גאות ושפל. האנשים יהיו
מוגנים רק בחברות שיתופיות שבנויות על תכנון מקומי וכן תובעות
תכנון ארצי, שהיום בזכות מחשבי על והאינטרנט הוא אפשרי, בלי
ללחוץ על האנשים ובלי להוריד את הפריון, שהשוק הסגור מאפשר את
הורדתו. נושאת הדגל של תנועה כזו, צריכה להיות התנועה הקיבוצית
ובזה נבנה.
האדם אשר יצר תנופה גדולה מאז ההתיישבות, לפני כשלוש עשרה אלף
שנים, והיום הגיע לירח. צריך לפתח אמונה חדשה שבמרכזה "נצח
האדם" ויכולתו לשעבד את הטבע לצרכיו. ומתוך ההיסטוריה של כל
אומה ואומה, לברית של אומות, לחברה אנושית יוצרת ומזדהה עם כל
הפרטים שבתוכה.
 











פרק א


1) הטבע הדומם והאדם: יסודות בטבע, ערכים באדם.

יסודות העולם הם אנטרופיה, סיבה ותכלית. האנטרופיה היא פיזור
החומר או הפיכת הארגון לרה ארגון. מקורה במפץ הגדול שבו החומר
התפזר ביקום. מתוך סיבות שאינן ידועות, התארגן בגלקסיות
ובצבירי גלקסיות. זה גם מפל האנרגיה-  מגבוה לנמוך.
הסיבה היא היסוד השני. כדי ליצור חומר מאורגן צריך להשקיע
כוח.
הכוחות הם: כוח הכובד, שעובד על כל יחידת חומר ואנרגיה ומושך
זה לזה וכך נוצרו הכוכבים והגלקסיות. הכוח השני הוא
האלקטרומגנטי.
כוח מושך קטבים מנוגדים ודוחה קטבים דומים. הכוח השלישי הוא
הכוח החלש שהוא פועל בהתפרקות ביטא (כוח זה מאוחד היום עם הכוח
האלקטרומגנטי). הכוח הרביעי הוא הכוח החזק הפועל בתוך גרעין
האטום ויוצר את יסודות הכימיה למיניהם.
המימן שהוא היסוד הנפוץ ביקום יוצר בשרפתו בכוכבים את היסודות
האחרים. אחר כך באים האלקטרונים שמאזנים את המטען החיובי שיש
בגרעין האטום ויוצרים את החומצות, הבסיסים, והמלחים. אחר באה
הכימיה האורגנית של הפחמן וממנה מגיעים לחיים. התכלית היא קיום
החומר החי. עצם הקיום הוא תכלית החיים.
האדם, יסודותיו בערכים המקבילים ליסודות הטבע ואלו הם:
שוויון שהוא ערך הפיזור, חלוקת מוצרי האדם בין האנשים- כך
שלכולם יש את יסודות הקיום של הקהילה. כמו כן שוויון בחובות
וזכויות של כל חברי הקהילה לדרגותיהם.
החירות זו סיבת האדם: האדם יוצר כלים, רוכש מזון ומוצרים, חוקר
את הטבע, עובד על הטבע ופחות משועבד לו. הוא חי בתוך תנאים
שהוא יוצר מתוך החומר סביבו.
דבר שני, חירותו של האדם נמדדת ביכולתו להשפיע על החומר ההיולי
והאנושות כולה.
הצדק, זו הסיבה התכליתית, שבו האדם מקצה לכל גורם את המשקל
המגיע לו. הטבע באשר לטבע, שהוא מצע לתרבות האנושית. מזון
מהצומח והחי ושאר חומרי הטבע למוצרים. כמו כן בתוך התרבות
האנושית, הוא מקצה לכל גורם את המגיע לו. חלוקת תפקידים-
לאומיות, בין לאומיות, קהילות בתוך לאומיות והמשפחה. הצדק קובע
כללים לכל אלה, ובתוך  כך הוא שופט את האדם בהתאם להתנהגותו
במרחב תנאים אלו.

2) יסודות עולם החי: התא, הפיקוד, יחידה ומין. סיבה
ותכליתיות.

החי הוא טיפת חומר העטוף בקרום הבולע חומר מן החוץ, משתמש בו
לבניינו הפנימי ופולט את הפסולת. כדי לקים מערכת כזו הוא זקוק
לפיקוד שינווט את החומר הנכנס פנימה. כמו כן, ידחה חומר לא
רצוי, רעל או אויב. הוא צריך להפוך את החומר ההיולי הנכנס,
לחומר בעל ערך לתא החי שיבדיל בין חומר חיובי ובין פסולת, שהיא
עודף של חומר נכנס, וכן חומר שניפלט בתהליך בניין התא. מכאן
נוצרת הסיבה התכליתית שהיא קיום החומר החי.
כיוון שהתא החי בולע חומר, הוא יכול לגדול עד אין סוף. כיוון
שזה בלתי אפשרי נוצר פתרון. ריבוי במקום גידול. הריבוי נעשה כך
שהתא מתחלק. בתחילה הפיקוד (זה עוד תפקיד שיש לפיקוד) ואחר כך
התא עצמו. כך שבמקום תא אחד- יש שני תאים קטנים שגודלים עד
לגודל המקורי. בעזרת תהליך זה החומר החי מילא את כל קרום כדור
הארץ.
הפיקוד מכך מפקד על היחידה- התא החי. אך כיוון שהוא אחראי
לריבוי ותוך כדי כך נוצרים הבדלים בתוך רקמת הפיקוד ואז יש
הבדלים בין התא וצאצאיו, נוצרים המינים השונים. הפיקוד מתוך
טעויותיו אחראי גם לתהליך זה של יצירת מינים שונים.



3) עם המורכבות נוצרת חלוקה: פיקוד על תורשה, פיקוד על יחידה.

בתחילה הפיקוד על היחידה מורכב משני אגפים. מצד אחד רגשות
האחראים למידע והתנהגות חוץ גופית ויוצרים תביעות וסדר הגוף
הפנימי שממנו נבנה התא החי. לכן, הפיקוד הוא בעל ארבע איברים
שבהם פנים, חוץ, פנים חוץ (אחראי על בנין ופסולת)  וחוץ פנים
(אחראי על הבאת החומר פנימה).
עם המורכבות, שהיא חיבור של הרכבת תאים ליחידה אחת. כל תא
יש לו מערכת נפרדת של פיקוד על יצרים ורגשות שגם נעזר בתאים
המתחברים אליו ויש תאים מיוחדים האחראים על קיום התורשה
והמין אבל באותם רקמות של פיקוד.
עם המורכבות נוצר המות. האצה או החיידק מתחלקים וחיים לעולם,
כך שיש חד תאיים שקיימים מאז שנוצרו החיים על פני כדור הארץ.
החי המורכב לא חי לעולם, אלא באיזה שלב הוא מתנוון ומת.
את ההמשך עושה התורשה ע"י צאצאיו שנוצרים מתאים מיוחדים שבהם
נעשית חלוקה אחרת ושני זוויגים יוצרים את החי החדש.

4 ) יצירת התבונה הביולוגית

עם החי המורכב ויצירת איברים, נוצר איבר שצריך לפקח על החי
המורכב עצמו. איבר זה הוא המחשבה. גם הוא יש לו שני אגפים,
יצרים האחראים על הפנים ורגשות האחראים על הכוונה החיצונית.
כמו בתא היסודי יש איברים של החי המורכב שיש להם אוטונומיה.
כמו תהליך העיכול שגם בתא היסודי יש איבר שממונה עליו שיש לו
פיקוד משלו. ביסוד, איבר המחשבה התפתח מחלקים אצל בעלי חיים
ירודים, לאיבר אחיד ומורכב אצל בעלי חיים עילאיים.
את העולם החיצוני מכיר איבר המחשבה, המוח, בעזרת החושים- שמיעה
ראייה, טעם וריח. מהאברים הפנימיים הוא מקבל מידע בעזרת מערכת
העצבים וכן בעזרת חומרים כימיים, שהם הורמונים, שבבעלי חיים
מפותחים משמשים לאינפורמציה פנימית.
עם התפתחות המוח נוצרים תאים ובלוטות שמפקחים הן על היצרים והן
על הרגשות. כל צד גדל עד שנעשה צורך בתאום בין הצדדים, אז
נוצרו שרשראות תאים שמתאמים בין היצרים והרגשות. שרשרות תאים
אלן הן יסוד התבונה בבעלי חיים. התבונה פועלת כאשר היצרים
והרגשות מתואמים אחד לשני מעצמם. אז שרשראות התאים משיגות
אוטונומיה ובעזרת התבונה האוטונומית החי רואה את עצמו. במוח
המפותח של בעלי החיים המפותחים, התבונה התלבשה על איברי המחשבה
ונוצר מוח עתיק שיש בו הכוונת בעל החי, ותבונה הנותנת מימד של
ביקורת של החי המפותח על עצמו.

פרק  ב

5 ) יצירת היצור התבוני באגם.

היצור התבוני שהיה מעבר בין הקוף לאדם, התפתח מהגורילה
והשימפנזה לפני שישה עד שמונה מיליון שנה. זו תקופה קצרה ביחס
ליצור כה שונה פיזית ורוחנית.
ראשית התהוותו הייתה באגם של מים רדודים. אני מקבל סברה זו
ואומר מספר נימוקים בשבילה. ראשית מים רדודים, כי האדם אינו
יודע לשחות, כך שהשהיה שלו במים לא אפשרה לו שחייה נאותה.
תכונה שניה: אי אפשר להסביר את קוצר הזמן של ההתפתחות של היצור
התבוני ללא ניאוטוניה, שזה גידול של ילד יונק מחיה נמוכה אל
יצור מפותח של חיה אחרת. וכך קרה שעובר של שימפנזה שיש לו גו
ישר וראש גדול ביחס התפתח לחיה יציבה. לו היה קורה הדבר
בסוואנה היה היחיד שזה קרה לו מת מיד, כי העור החשוף של הילד,
קומתו הזקופה, כל אלה תכונות שמול השמש הקופחת בסוואנה והקרקע
הקשה והחמה היו ממיתות אותו.
לעומת זאת במים רדודים, זקיפות הקומה והראש הגדול היו יתרון כי
היצור התבוני יכול היה לצפות מלמעלה ולראות דגים או סרטנים
במים.
העור החשוף היה מוגן ע"י רטיבות. בגפיים התחתונות היה להם שהות
להיהפך לרגלים שהולכות בזקיפות בקרקע בוצית שהיא רכה.
מיבנה גופו של האדם, מסגיר שהיה באגם: ראשית עור חשוף ושכבת
שומן שמגינה על חום הגוף מהמים הקרים ביחס. שנית גוף זקוף,
רגליים יציבות וידיים לתפיסה. שלישית שדיים בולטים כדי להיניק
את התינוק שעל הגב. שיערות ארוכות לנקבה כדי שהתינוק על הגב
יוכל להיאחז בהן. רביעית, להקת ציד- הרגל לצוד להקת דגים
שמצופפים אותה ותופשים אותה בסוף המצור. חמישית, קרום הבתולים
היה נסגר אחרי כל הזדווגות ולידה לשמירה על ניקיון הרחם.
האגם התייבש והתמלח, נעלמו דגי המים המתוקים והסרטנים וכן עצי
הביצה. היצור התבוני צריך היה לצאת. ליער הוא לא יכול לחזור
בגלל רגליו ובגלל עורו החשוף. לכן פנה והלך לסוואנה.

6 ) היצור התבוני בסוואנה- התגוננות מנהיגותית, מכשירנית,
חינוכית. מקור השנאה. האש.

בסוואנה היצור התבוני צריך היה להסתגל לשמש הקופחת, למישור,
לאדמה החמה. היו לו כמה יתרונות. קומתו הזקופה שימשה לו לתצפית
רחוקה, כפות רגליו הכפופות שימשו לטיפוס על עצים בודדים שיש
בסוואנה וזה שימש לתצפית יותר רחוקה. הרגליו בלהקת ציד דגים
שימשו אותו בלהקת ציד. הוא צד חיות קטנות או גורים של חיות
גדולות, ליקט שורשים או פרות וגרעינים של עשבים.
הייצור התבוני נעשה מיני ביותר כי העור החשוף גירה אותו.
ההזדווגות
פנים מול פנים והחזה הבולט של האישה מקור היניקה, גירו את הזכר
עוד יותר. התהליך המיני הוא איטי בחיות חד תאיות, הוא מתבצע
במים שקטים.
חיות עילאיות הכניסו את התהליך לתוכם, לעומת זאת ההזדווגות
החיצונית היא מהירה כדי לא לעמוד בסכנות של פעילות מינית זו,
שיש בה משום התנתקות מהסביבה ולכן יש בה סכנה לבעלי חיים
המקימים אותה. לחיות טורפות כמו החתולים הגדולים אין סכנה, אך
לחיות טורפות, אפילו משפחת הכלביים, ההזדווגות היא אחור לאחור
ואז אם נראית סכנה מתנתקים ובורחים.
אצל היצור התבוני התהליך עוד יותר מסובך כי הוא צריך להתנתק
מהתבונה שפעילותה איטית. לכן היו הזוגות מתמזמזים ארוכות עד
שהיו בשלים להזדווגות. זה היה מסוכן, לכן נדחקו לעשות את
הפעילות המינית במקומות מסתור או בתוך הלהקה, כאשר הלהקה משמשת
התראה והגנה.
ההזדווגויות המרובות כתוצאה מהגירוי סיכנו את משתתפיהם, לכן
נדחקו להזדווג בלהקה. בלהקה נוצר מאבק בין הזכרים ובמאבק הזה
היה מנצח לא החזק ביותר אלא הנבון ביותר, זה שידע להתאפק
ולהכות כשלא מוכנים. המאבק היה החלטי, כי הנבון הבין שאין
פשרות, כי כל הזדווגות הייתה מעלה את המתח מחדש והקרב היה נגמר
במות הזכרים האחרים, או בגירושם. כך נוצרה להקה של זכר מנהיג
וכמה נקבות וילדיהם. מזה התפתחה תבונה מנהיגותית.
הנבון היה נבחן בידע לתכנן את הציד ואת הליקוט טוב יותר וכן
להעמיד שומרות שיזהירו את הלהקה אם יש סכנה או ציד מזדמן טוב.
הגרון השמוט הוא ייחודי לאדם, שבו אדם יכול לנשום דרך האף וגם
דרך הפה. בעוד שהחיות נושמות רק דרך האף כי קנה הנשימה מחובר
לחך העליון ויש נתק בין הנשימה לבליעה. מה שלאדם תכונה זו אינה
קימת. כדי לבלוע הוא חייב להסתיר את קנה הנשימה ע"י לשונית
שנוצרה במיוחד לשם זה. כך זה נוצר, כי היצור התבוני באגם, היה
מוכרח לבלוע הרבה אויר בבת אחת, כדי לצלול ולתפוס דג או סרטן.
אז נוצר הגרון הגדול שאפשר הוצאת קולות יותר מסובכים.
בסוואנה אפשרו הקולות שימוש בצופה על מקום גבוה כאשר הלהקה היא
במקום נמוך בשטח מת. מבחינתו של הצופה הקול יכול להזעיק
ולסמן סכנה וכן לשמש קשר בציד כשהמארב הוא ניסתר מבחינת
המגרשים והקול הוא הסימן לגרוש המוסכם.
הבודדים חיו סביב הלהקה כי מהציד נשאר הרבה. להקת היצור התבוני
לא היה לה קנה מידה להרג של חיות במארב כמו חיות אחרות שצדו
כדי לאוכלם לכן היו הזכרים הבודדים וכלבים הולכים אחרי הלהקה
ונהנים מהשאריות.
הזכרים המגורשים הסתובבו סביב הלהקה ובבדידותם השתמשו בכלים-
אבן או מקל, כדי לצוד או להתגונן. וכן כדי לגרש כלבים משאריות
האוכל שהלהקה השאירה. מזה התפתחה תבונה מכשירנית. לפעמים
במכשיר היה בודד הורג את מנהיג הלהקה ויורש אותו.
הזכרים הבודדים במידה והיו נפגשים היו מקימים ביניהם יחסי
מין.
זו הסיבה ליחסי מין זכריים ונקביים שנקבעו בתורשה מהבודדים
שחגו סביב להקת היצור התבוני.
בבעלי חיים עילאיים, הנקבה נענית לזכר הרוצה להזדווג רק בזמן
בשלותה להרות. אצל הזכר יש מנגנון שלא נותן לו לאנוס את הנקבה,
אם היא לא רוצה. בלהקת היצור התבוני או מחוצה לה נהרס מנגנון
זה
אצל הזכר, כי הוא רגיל לראות בחברי הלהקה מכשירים. וכך, הזכר
שתבע מנקבה להזדווג אתו היה מסוגל להרגה אם תסרב. הנקבה הייתה
מבינה מצב זה ואונסת את עצמה להזדווג. זו התבונה החינוכית
שמפנימה את ההכרה.
תבונות אלה קשורות במין ובמוח הן קשורות לבלוטות המין במוח
העתיק. תכונות אלה הן מקור הדחפים, באדם הן מקור השנאה בין
האנשים. מתוך הרשעות נבעה ההתקדמות של היצור התבוני עד האדם.
מאותו תהליך הידיים התפתחו לידיים ממששות. מתוך המזמוז והעבודה
באבן ומקל, הפכו לידיים שיכולות לעשות עבודה עדינה ביותר.
אנחנו מזהים אנשים מובהקים בעלי תכונות של מנהיגים, מכשירניים
או חינוכיים. אם כי אצל רוב האנשים התכונות מעורבבות.
עם השנים הלהקה הייתה מתנוונת. הזדווגויות של אם, אישה, בת, עם
אותו מנהיג היו חושפות גילויי ניוון. כמובן גם הזדקנותו של
המנהיג. שוב הייתה נוצרת להקה חדשה מהבודדים שפרשו ונקבות
ששרדו. שוב מתח בין הזכרים, מאבק, מנצח הנבון וגרוש האחרים.
היצור התבוני בסוף תקופתו השתמש באבנים מסותתות ובמקלות
מעובדים. לבסוף הוא גילה את האש. בגלל סקרנותו הרבה ויעילותו
הוא השתלט על האש, שנלקחה מעץ שנפגע מברק או מהר געש פעיל. זה
שימש להגנה מפני קור בלילה וכן להגנה מפני חיות טורפות.
מצד שני, זכר בודד שפרץ ללהקה ובידו לפיד. נקבה שהגנה על בנה
ותפסה לפיד. הלהקה חסרת אונים מולם. היא מתפזרת. אז הוציא
היצור התבוני מתוכו את האדם. האדם פרי שלוש יצירות: אמנות,
מדע, מוסר.

סיכום היצור התבוני.

היצור התבוני חבוי בתוכנו. ממנו בא המוח החושב, שנאת האנשים
אחד את השאר, הזדקפות, הפיכת הגפיים לאברי חושים והעור חסר
הפרווה למושא של חושים. הגברת ההזדקפות הגופנית של האדם, העור
החשוף ואברי חושים בגפיים, במידה והם לקויים, עניין הסיגול של
עובר האדם צריך הסבר. כל שלב בהתפתחות האבולוציונית מקביל
בהתפתחותו ליש עוברי.
בהתפתחות העוברית כל שלב נגרם ע"י סיגנל כימי שנוצר בשלב
הקודם. היצור התבוני ערב מציאת האש הוא כזה: האנשים זקופים,
העור חשוף, הפנים בולטות קדימה, אברי המין פונים לחזית,
הגפיים
העליונות הפכו לידיים ממששות. הידיים הממששות את גופו של בן
הזוג בפעילות המינית וכן ממששות עצמים שיכולים לעזור בצייד
ובליקוט ובתפיסת אבן ומקל. הגפים התחתונות- כפות הרגלים- יצרו
משטח גדול עם הקרקע ואפשרו לאנשים לעמוד יציב על שתי הרגלים
בלבד. כמו כן לרוץ מהר מרחקים קצרים כדי לצוד. כפות הרגלים גם
קעורות כדי שהיצור התבוני יוכל גם לתפס על עץ בשעת סכנה.
כפות הרגלים הפכו לחושים המרגישים את הקרקע ומשדרים למוח על
מצב היציבות של היצור התבוני ביחס לקרקע, כשהעיניים מביטות
קדימה, כדי לצפות על הדרך שבה היצור התבוני הולך, בשעת צייד או
בליקוט של מזון, על העצים או על הקרקע.
עם שיתוף הפנים בתהליך המיני, באה שאלת יופי הפנים, כחלק
מהתהליך המיני והרמוניה בפנים משכה את בן הזוג אל בעל הפנים
היפות. אותו הדבר בבלוטות היניקה. וכן העגבות מאחור שסימטרייה
בהם משכה בעיקר את הזכר. שער האישה היה חלק מהיופי וחלק- משענת
לגור שנתלה על הגב. השדיים הבולטות משכו את הזכר וכן הן היו
ארוכות עד כדי כך שהגור על הגב והעורף יוכל לינוק מהם.
היצורים התבוניים ידעו להשתמש באבנים אפילו מסותתות כדי להרוג
חיות ובעזרת אבן חדה לחפור כדי לתפוס חיות קטנות בקרקע. יכולת
הלימוד הייתה גדולה בהרבה ממה שחיות מפותחות יכלו להגיע אליה.
הפיגור המכשירני נבע כי התבונה המכשירנית התגבשה אצל היחידים
מחוץ ללהקה, כך שהיצור התבוני היחיד היה זורק והורג חיה אך לא
היו צופים בפעילות זו. לכן כל יחיד היה צריך להמציא את זה לבדו
ורק ערב מציאת האש, התגבשה יכולת הלימוד, כך שהאבן או המקל היו
מכשירים שימושיים בידי היצורים התבוניים. הלימוד היה כך: להקת
היצור התבוני הייתה מגיעה למקום שבו היו שברי אבנים, מתאימה
אבנים לאחיזה ואם צריך מקישה אבן באבן ויוצרת אבן יותר נוחה
לאחיזה וגם חדה כך שיכולים להכות חיה או לחתוך בשר או קליפת עץ
כדי לאכול. זו הסיבה לריכוזים של אבנים מעובדות שהיו בידי
היצור התבוני בטרם היות האדם. לכן השיתוף בהפיכת הלהקה לשבט
יכול היה להתבצע בעוד שלפני פיתוח זה גם במידה שבלהקה חדשה
חברו זכרים אחדים לנקבות, ביחד הלהקה לא הפכה לשבט, כי היצור
התבוני לא היה בשל פיזית ומוחית לזה וכן המכשירים שבידו עדין
היו בפיגור והוא לא היה יכול להשתמש באש, שהיא מכשיר שמצריך
טיפול מתמשך: הכנסת ענפים לבערה, העתקת האש ממקום למקום, אי
פחד להתקרב לאש, ניצול שריפה לציד.
המוח של היצור התבוני היה גדול למדי ביחס לגופו, אך לא כמו של
האדם בן ימינו. החלק של המוח הגדול שהוא מקום התבונה גדל מאד
ביחס לשאר המוח. התבונה קבלה פיקוד מקביל  למוחות הפרימיטיביים
של אברי הגוף, כך שיכולת היצור התבוני לפקח על אבריו בכוח
ההכרה, הייתה גדולה יותר מכל יצור חי אחר. לכן החושים והפקודים
על אברי הגוף עברו מן המוח העתיק אל המוח החדש. בניגוד לזה או
בהשלמה עם זה התבונות שהתפתחו- מנהיגותית, מכשירנית וחינוכית,
עברו מן המוח החדש אל המוח העתיק. שם קובעו, כך שמוח היצור
התבוני, הפך שלמות אחת, שבה המוח העתיק והחדש מתפקדים ביחד.
הישג ששום בעל חיים אחר לא השיגו.
ילדות היצור התבוני התארכה מאד. דרוש היה זמן כדי לפתח את המוח
והתארחה הבגרות המינית, כדי שהמוח על עצביו והכימיות בין
העצבים והבלוטות של ההורמונים, יוכלו להתפתח. אבל מיניותו
החריפה של היצור התבוני בהתפתחות לא הייתה חריגה וישר מהמיניות
של הילד עד בגרותו המינית לא הייתה הפסקה. הילד הגיע לבגרות
בערך בגיל שמונה עד תשע שנים. תקופת החביון שאנו מכירים עכשיו
לא התקיימה אצל היצור התבוני, אלא רק בשלב מאוחר של היווצרות
שבט האדם. בתוך הגנים של האדם בתבונה המכשירנית יש
הומוסקסואליות ולסביות, כי היצור התבוני הבודד עשה בהכרה
אוננות וכן במידה ונפגשו שני זכרים הם לא פעם הזדווגו אחד עם
השני, כדי לפרק את המיניות המופרזת שלא באה על סיפוקה ויש אחוז
מסוים של התנהגות כזו כתורשה מהיצור התבוני.
בילדות יש שוני בין הילד ובין הגור של בעל החיים. הילד נולד
גדול מהילדה כמו בבעלי החיים המפותחים, אך המשך גידולו עד
הבגרות שונה. הגור כל הזמן משיג את הגורה בגידול, מה שאין כך
אצל היצור התבוני. הילד מתפתח לאט ונשאר קטן עד לבגרות המינית
ואחריה הוא גדל מהר מאד ומשיג את הנערה. הילדה שנולדה קטנה
יותר גדלה מהר ולפני הבגרות היא מגיעה לגדלה המרבי. זה מפני
שהילדה כאשר רק צמחו לה אברי המין הנשיים כמו חזה מפותח, שער
במקומות הרגישים בגוף, מיד הזכר המנהיג יאנוס אותה והיא תהפוך
לנקבה האם. בעוד שהילד צריך להסתיר את גידולו מפני הזכר המנהיג
עד לבגרות ומיד עם הופעת סימני הבגרות כמו שיער והזדקפות אבר
המין עליו לברוח מהלהקה כדי לא להיהרג. אז עליו לגדול מהר כדי
להתקיים מחוץ ללהקה כיחיד.
השיער שנשאר על היצור התבוני, הוא במקומות ששיני בן או בת הזוג
השני יגיעו אליהם- המבושים, מתחת לזרועות ועל הקרקפת. כמו כן
הניבים נסוגו כי אסור שהנשיקה תיהפך לנשיכה. הפה שבו יונק הילד
של היצור התבוני, הופך עם הבגרות, למכשיר של הנאה מינית, עם
ניצול השדיים למציצה, או הפה והלשון לנשיקה, לעורר את היצר
המיני. השדיים הבולטים שימשו בתפיחתם עירור לזכר, שזכר הינקות
המוצצת נשאר בזיכרונו ושימשו למשיכה בהחליפם את האחוריים
הבולטים של הקופים. דבר שני, השדיים שימשו להנקת הילד שנישא על
כתפי האם כך שתוך כדי תנועת האם הילד יכול לינוק.
המוח של היצור התבוני גדל מאד ובעיקר הוא התפתח עד לאחורי הראש
וכן גידל אונות צדיות, כך שנעשתה פריפריה גדולה מאד, שבה נכנסו
פקודים על החושים והגפיים, שהם מאפשרים פעולה מהירה עם כי
מתוכננת, נגד היריב, בין אם זה חית צייד או יצור תבוני אחר,
זכר או נקבה. מצד שני, התבונות שהתפתחו אצל היצור התבוני,
ננעצו מחלק המוח התבוני אל המוח הקדום, כך שנוצר מוח משותף
קדום וחדש, שבו המוח הגדול אחראי בנוסף למוח הקדום, על החושים
והצרכים והפעלת האברים בהתאם. כך התבונות שהתחילו מהמוח הגדול
אל המוח הקדום, הפכו את המוח ליחידה שלמה.
המוח התפתח כך כי הזכר התבוני היעיל היה מערים על חבריו, נראה
כמתאפק, כאילו לא עושה שום דבר ואז ברגע מתאים תוקף והורג. כך
היה במארב  לחיה קטנה וכך היה נגד זכרים אחרים בלהקה או נגד
נקבה שלא נענית. אורבים לה ואונסים אותה. ההתאפקות נשארת על גב
המוח, שם היה הפיקוד והעכבה שהצטרפה אליו, בעוד שהשוליים ניתנו
לפעילות פיזית.
שפת היצור התבוני התפתחה מתוך השפה הביולוגית. לבעלי חיים
מפותחים בלהקות יש שפה של תיאור וציווי. בבעלי החיים התיאור
והציווי לובשים אופי פסיבי. הם בעצם אומרים: אנחנו כאן ולפי זה
מתחשבים האחרים וקובעים את מקומם. כך זאבים בשעת צייד ידעו
לכסות את המקומות הריקים ועופות בלהקה יכוונו את התנהגותם בזמן
תעופה לפי אלה שעפות לפניהן. בשפה זו הם מכוונים את להקת
הזאבים לציד או עופות לנדידה.
בשפת היצור התבוני, נוספו דברים שבינו לבינה ונוצר פער במשמעות
שבין האומר והשומע. הזכר אומר לנקבה בזמן החיזור- אני רוצה
ממך-
והנקבה שומעת את החצי השני של המשפט- אם לא תעני אז אהרגך. גם
זכר שרוצה לקיים יחסי מין עם אחת הנקבות של הלהקה, רואה את
הזכר המנהיג והמנהיג אומר- זו שלי- והזכר מבין שעליו לברוח.
דבר נוסף, תוך כדי המזמוז כל אחד מבני הזוג רוצה להביע את
הנאתו מן העניין. האחד מגלגל הברות הנאה, אבל הברות אלו נשמעות
כמילים של אהבה לבן הזוג השני, כך שאצל היצור התבוני כבר יש
משמעות לשפה מעבר למילים הנשמעות והנאמרות. בזה יש מקדמה לאדם
שאומר דבר והיפוכו, אמת ושקר. תכונה שאינה נמצאת במחשבה
הביולוגית.
העבודה היא שהביאה את תכלית הקיום מהקיום הפרטי בביולוגיה אל
הקיום החבורתי בלהקה. יחסי המין הם שהביאו אתם את קידמת היצור
התבוני בנוסף לאפשרות הקידום שנתנה המיניות לביולוגיה.





פרק  ג'

האדם: אמנות, מדע, שיחת התבונה וגורמיה, החבורה.

התגובה הראשונה לפריצה לתוך הלהקה עם לפיד היא פיזור, אך אחר
באה התעשתות והלהקה בעקבות יחיד עושה תנועות כלפי הפורץ. עם
הברות ועם תפיסת מקלות או לפידים אז כולם עושים תנועות. מצטרף
למעגל גם הפורץ ונוצרת חוויה משותפת. חוויה זו היא ראשית
האמנות. יחד אתה נוצרת החבורה. בניגוד ללהקה, בחבורה יש זכרים,
נשים וילדים. נשמרת המנהיגות למנהיג הלהקה, אך זו כבר חבורה
שיש בה לכידות.
זה יסוד האמנות: הריקוד- יסוד לריקוד, הצגת ההברות- יסוד לשירה
ולספרות. התנועות עם מקל- יסוד לפיסול ולציור. המוסיקה- אחדות
בין מקל לשירה.
האמנות היא שיחת רגשות עם תבונה ויצרים. הרגשות אומרות סכנה,
התבונה והיצרים מגיבים בתנועות יצירה ואז נוצרת החוויה המאחדת,
כאן מופיעים הערכים: השוויון בקהל ששותף. חירות הראשון שפרץ,
הגיב וליכד את הכלל, האמן. צדק הערכה ליוצר.
התבונות הקשורות במין שותפות לשיחה. כל תבונה וייחודה: התבונה
המנהיגותית ביוצר. התבונה המכשירנית בכלים והתבונה החינוכית
בשירה. בכל יצירה יש משלושת התבונות. הרגשות אומרות כך: יש
התמרדות בחבורה, אנשים לא רוצים לצאת לציד או לליקוט. יש
מגיבים בתקיפה. התבונה מארגנת תקיפה זו, ליצירת חוויה באנשים
להתלכדות חברתית. זה תוכן האמנות החברתית.
על ידי האמנות נוצרה חוויה מתמשכת ואם כי יש נסיגה אל הלהקה
והרשעות בעקבותיה. אחרי זמן הייתה שוב האמנות מנצחת ושוב נוצרה
החבורה מהלהקה.
האמנות היא נחלת הכלל. כל איש הוא אמן בפוטנציה בחבורה, לכן
האמן היצירתי, הגאון, זה שמוליך אחריו את הציבור, יצירותיו
כאילו הן יצירות של כל אחד.
המדע הוא שיחת היצרים והתבונה: היצרים בדחף לשנות, התבונה
והרגשות עונות תשובות לפי השכל.
ואז קם הממציא ומגלה דברים נסתרים. השוויון במדע הוא שכולם
שותפים. החירות היא הממציא הגאון. הצדק- ערך שימושי.
מנגנון החבורה הוא פשוט. יש מנהיג, אם יש בעיות במסע ציד או
נדידה אז הזכרים מתייעצים. אחריות על בנית המחנה וכלי העבודה
הייתה תפקיד המדע. כמובן שזה צמח לאט לאט והגיע לבשלות רק באדם
הנבון כאשר המושגים היו מגובשים.
יש קשר בין האמנות והמדע: הקשר הוא שהאמנות באה גלים גלים.
בעוד שהמדע נצבר שיטתית לאט לאט. שניהם נותנים דרור לדמיון ואז
יש קשר אישי בין האמן והממציא.
הביליס הוא יצור תבוני יותר מפותח. המוח 800  סמ"ק, יש לו כבר
אבנים מסותתות ומקל בעל חוד וענף בעל זווית.
לארקטוס כבר יש אש אבל כתופעה לא קבועה. תחילת יצירת האמנות
והמדע, תחילת יצירת מושגי המוסר.
מושגי המוסר הם שיחת התבונה עם עצמה. לזה אקדיש פרק מיוחד.
המושגים עוברים גם לאמנות ולמדע.

שיחת התבונה ויצירת מושגים

המושגים הם נקודות במוח שנותנות לנו כיוונים מוסריים. לכל מושג
יש שם, ויש לו מטרה, להפעיל את המוח של היחיד בכיוון החברה.
המושגים נוצרים משיחת התבונה עם עצמה. זאת אומרת, שהתבונה שהיא
קליפת המוח, מחולקת לשתיים. חלק מהתבונה מתחבר ליצרים, שהם
פיקודיים והדרישות של אברי הגוף וחלק מתחבר לרגשות, שהם החושים
שמוסרים אינפורמציה חיצונית לגוף החושב, והריגושים שבאים
בעקבותיהם.
בחברה יש ערכים: שוויון, חירות, צדק, אבל במוח אין לזה בסיס.
אז התבונה דנה בשאלה איך לקים אחדות בין היחיד ובין החברה.
התבונות המנהיגותית, המכשירנית והחינוכית של היצור התבוני, הן
הדחפים לשנאה ולמידות הרעות בבני האדם. אך הן גם דוחפות את
היחיד לקדמה, למשל איך להנהיג את החבורה, איך להשתמש במכשיר
כדי לקדם את היחיד, או איך להפנים את המצב המסובך של חבורה
שלימה, בניגוד ללהקה של זכר ונקבות עם בודדים בסביבה.
התבונות מבודדות את הערכים ותוקפות אותם כי החבורה היא מצב לא
טבעי לבני אדם. בניגוד ללהקה עם הבודדים סביבה. בראשונה,
התבונות של היצור התבוני, תוקפות את השוויון ודוחפות את קליפת
המוח לשוחח. אז חלק מקליפת המוח עם החוויה של האמנות וחלקו בצד
השמאלי של קליפת המוח עם הידיעה של המדע. שלא כמו היצרים
והרגשות שהם יציבים במוח. המושג בקליפת המוח המחולקת, הוא
נייד. כי אין לו מקום קבוע להיאחז בו.
התבונות הדוחפות ממשיכות לדחוף ואז, דרך הקורפוס קולוסום
הידיעה עוברת לצד הימני ונדבקת על החוויה באמנות. עליה נרבדת
החוויה של מושג קליפת המוח שנדחפת גם היא ונוצר מושג באמנות,
שהוא חוויה ידיעה חוויה. מושג זה מתגלגל לאהבה שזו חוויה כפולה
כשהידיעה באמצע. האהבה גורמת ליחיד לאהוב את החבורה ואת המנהיג
העומד בראשה. כך שנוצר קשר בין היחיד וערך השוויון המנחה את
החבורה. אך אם נהפך המצב והחוויה באה קודם אז יש חוויה חוויה
ידיעה, נוצר המושג שנאה והוא מפורר את החבורה.
כאשר נוצר מושג האהבה והשנאה, חוזרים חלקי המושג אל קליפת המוח
ומתחברים שוב ליצרים ולרגשות שהם קבועים. אחרי שחלקי המושג
חזרו למקומם, שוב דוחפות התבונות של היצור התבוני את חלקי
המושג הפעם לכיוון שמאל, כיוון המדע. אז נרבדת הידיעה החוויה
של המושג על הידיעה של המדע והידיעה של המושג עליה.
נוצר מצב של ידיעה חוויה ידיעה וזה מצב שגורם להיווצרות מושג
שיקול הדעת במדע, שזה לימוד מניסיון של כל יחיד, של החבורה
כולה ובעיקר של מנהיג החבורה. אם נהפך המצב והידיעה באה קודם,
אז יש ידיעה ידיעה חוויה ואז נוצר המושג פזיזות שהוא מביא
להחלטות שגויות ומכשיל את החבורה.
שנית מתייצב ערך החרות והוא הרגשה של כל יחיד שמותר לו לעשות
כרצונו ולא להתחשב בחבורה. אז מתוך מחשבה שמעמיסה: בנוסף
לפקודים על אברי הגוף והדרישות שלהם שהם  היצרים, לחושים
והריגושים שלהם שהם הרגשות, לאמנות והמדע והמושגים, את המושג
ידיעה וחוויה וכן המושגים אהבה ושנאה באמנות, שיקול דעת
ופזיזות של המדע. נוצר מושג האחריות, אז התבונות של היצור
התבוני ועם מושג השנאה, האחריות יוצרת את מושג הבושה, כך
שמהשלילה נוצר מושג חיובי. עם מושג האהבה, האחריות יוצרת את
מושג הכבוד.
תבונות היצור התבוני דוחפות ליצירת המושג שיגביל את החרות,
שהיא שרירות לב והוא האחריות. המושג הזה הוא עגול והוא שוכן
בקורפוס קולוסום. הוא נדחף למדע ושם עם המושג שיקול הדעת, הוא
יוצר את מושג האמת, שזה שיקול דעת עם אחריות. עם מושג הפזיזות
והאחריות נוצר מושג האומץ, שוב מתוך השלילה נוצר מושג חיובי.
האמת מנחה את הנושא אותה לחשוב על המציאות, להכיר אותה וכן
לחשוב על מה שמאחורי הדברים. למשל, שהמנהיג הוא בעל ניסיון
והוא אחראי, לכן חשוב להישמע לו, להשמיע לו את עצותיו של איש
השורה וכן לרכוש לו כבוד כמו במושג האמנות.
שלישית מתייצב הערך צדק, שהוא מקצה לכל דבר וערך חלק בעולם
החבורה. במוח יש כל הדברים הקודמים ונוסף להם המושגים: אחריות,
כבוד ואמת. התבונות של היצור התבוני דוחפות לקראת הצדק ונוצר
מושג האמונה: חבר החבורה נותן אמון במנהיג, שהמנהיג מקצה נכון
את דרכי החבורה, נוהג בשוויון עם הזכרים, מתייעץ אתם בציד
ודואג שיהיו מסופקים מינית. כמוכן מגביל את שרירות הלב נגד
הנשים והילדים בעזרת האחריות.
מושג האמונה הוא רחב והוא השתרע משני עברי הקורפוס קולוסום, כי
הוא פונה החוצה ומושך את המושגים לכיוון של הקצאת תחומים חדשים
והוא בא אל האמנות, המדע והמוסר וביחד עם המושגים הקיימים, הוא
יוצר כללים, שהם פעילות המוח השגרתית. הם נוצרו בשבט ואדון בהם
יותר מאוחר.
למושג האמונה, מתוך כך שהוא מקצה פעילויות, כוח דחיפה מיוחד,
הוא יוצר את הכללים.
אם מתחלפים במושג, הידיעה והחוויה באמנות ובמקום הידיעה באה
חוויה ונוצר מושג מהופך של שתי חוויות וידיעה, אז מתהפך המושג
אהבה ונוצר בלבול. החבורה מתפרקת מערכיה, שרירות הלב משתלטת.
צריך את האמנות כדי לגבש מחדש את החבורה, לישר את המושגים
ולהחזיר את החבורה על כנה. אותו הדבר במדע, אם יש שתי ידיעות
וחוויה, מתפרק מושג שיקול הדעת, המנהיג נהפך לעריץ, אז פורץ
מרד ושוב צריכה האמנות להחזיר את הסדר על כנו.
באחריות הדבר שונה. שוב אין לתת פרוש אחר למושג.
האחריות שומרת ששרירות הלב לא תחזור.

סיכום החבורה

מבנה החבורה הוא פשוט. מנהיג, גברים ונשים עם ילדים. במקרה של
מבצע גדול: ציד או נדידה לאזור אחר, מתייעצים, בעיקר הזכרים.
לפרקים הייתה התפרצות של רשעות והחבורה הייתה חוזרת ללהקת
היצור התבוני עם זכרים בסביבה. בסוף התקופה, המושגים היו
עוצרים את הנסיגה והחבורה התבססה.
משפחות עדין אין וההזדווגויות הן לא סדירות, התקיפים משיגים
יותר אבל כולם הגיעו להזדווגות כי זה דחף שאין לעצרו ואם ניסו
לעצור אותו היו צרות.
הכלים הפרימיטיביים בתחילתה של התרבות האשלית. אבנים מסותתות
ואחיזת יד ומקלות מחודדים, אם כי בעקבות המדע הפרימיטיבי היו
כבר חיבורים של מקל לאבן. בסוף התקופה לפני כשלוש מאות אלף שנה
כבר היו אוהלים מעור מחוברים בקישור מגידים או מסיבים של
צמחים.
האש הייתה קבועה והכל עבר באש, בראש ובראשונה הבשר, דבר שהקל
על אכילתו ועל עיכולו. אבל לא רק בשר, גם גרעינים, פרות וליבות
של צמחים נאכלו במצב טרי או מבושל. בעיקר קלוי כי כלי בישול לא
היו. האש גם חיממה בלילות קרים וכן הרחיקה חיות לא רצויות כמו
טורפים למיניהם.
האש גם שימשה את האמנות שהייתה מאותו סוג של תגובה למתפרץ
ובידו לפיד. גם ללא מתפרץ היו ריקודים קצרים והגיות קול ששימשו
את החבורה לליכוד פנימי. היה גבר או אישה שהיה נותן את האות
והיה קם המעגל הריקודי. האמן היה בעל יכלת ריגוש והיה זוכה
לכבוד מצד החבורה. המדען גם הוא זכה לכבוד. הוא הכניס שינויים
איטיים אמנם, אבל הוא היה בעל ידיים טובות וראש פתוח ליצירה.
עם ההומו ארקטוס שהיה כבר בעל מוח גדול- כ- 1200 סמ"ק- התחיל
הפיזור מאפריקה וזה נתן אפשרות להתפתחות שונה במקומות שונים.
המוח הזה כבר יכול היה לקלוט מושגים ואת ראשית האמנות והמדע
בחוויה ובידיעה.
האנשים אוננו בפרהסיה. זה היה חלק מהפורקן המיני וזה שימש את
המדען לראות את האצבעות המלפפות את הזין, כחבל שקושר מקל לאבן
וזה קידם את המדע הפרימיטיבי.
הילדים הגיעו לבגרות בגיל עשר בערך. הגיל הממוצע היה שלושים
וגיל הזקנה היה ארבעים עד חמישים. הזקנים היו שיקול הדעת של
החבורה. כשאדם הגיע לזקנה מופלגת נשאו אותו אתם עד שאי אפשר
היה יותר ואז היו עוזבים אותו למות. לא היה דיון מיוחד, פשוט
היו עוזבים וזהו.
הפיקוד על אברי הגוף התבסס בתבונה, שהיא קליפת המוח וכן גם
בחושים והריגושים בעקבותיה. זה כבר התחיל בתקופת היצור התבוני,
אך זה נמשך בתקופת החבורה, עם יצירת האמנות, המדע והמושגים.
נוצר שכל ישר אינטואיטיבי למדע, וכן פינות במוח למושגים.
המושגים התגבשו בתקופה זו והם מהווים את האני העליון של המוסר
האנושי. יש אחד עשר מושגים, ארבעה באמנות: אהבה, שנאה, כבוד
ובושה, ארבעה במדע: שיקול דעת, פזיזות אמת ואומץ, ושלושה
במוסר: מושג של חוויה וידיעה, אחריות ואמונה.
אם המושגים התערערו משום מה, כגון עלבון ששוחק את הכבוד או
עריצות של המנהיג שהפרה את שיקול הדעת וכו'. הייתה האהבה הופכת
לשנאה, הכבוד לצביעות, הניסיון לגאווה והתנשאות, האמת לשקר,
האחריות להפקרות והאמונה לכפירה. רק הידיעה והחוויה נשארות כמו
שהן כי חווים ויודעים את המידות הטובות והרעות כאחת. כמובן שלא
הכל נהפך בבת אחת אבל היה פוטנציאל להיפוך.

פרק ד'

האדם המודרני: מושג האמונה והכללים.

האדם המודרני נוצר באפריקה לפני כשלוש מאות אלף שנים.
כך ששושלת האדם השלמה היא באפריקה. משם הוא התפזר בעולם כמו
ההומו ארקטוס ואכלס את כולו גם מעבר לאזורים הטרופיים. גם
באזורים הממוזגים ואפילו קרים. הוא התאפיין בפנים ישרים, מצח
בהמשך לפנים ומוח בן 1500 סמ"ק. מוח גדול יותר משל ההומו
ארקטוס וקטן יותר משל האדם הניאנדרטלי- 1600 סמ"ק.
הילד התבגר בגיל העשרה. הילדה קצת לפניו ונוצר מרווח בין
המיניות הילדית והמבוגרת, כך שהמוח יכל להתפתח בשקט יחסי.
נוסף לזה הזקנה התארכה ונוצרה אפשרות של מועצת זקנים שהנהיגו
את השבט בכוח ניסיונם הצבור.
עם יצירת האדם המודרני, נוצר השבט תוך כמה אלפי שנים ונוצרו
הכללים מתוך המושגים. מושג האמונה הוא המושך ליצירת הכללים.
נמנה את יצירת הכללים, החל ממושגי האמנות, למושגי המדע ולמושגי
המוסר.
אמונה ואהבה נתנו את כללי היופי: צורה (חלל), כל צורות היצירה
של האדם בציור ובפיסול. קצב: מוסיקה וריקוד. הרמונית: כל צורות
האמנות.
אמונה וכבוד נתנו את כללי האחווה, תחושת היחד שיש בשבט ואת
להיות בעלים, הכבוד שמגיע ליוצר של האמנות וליוצר בכלל.
אמונה עם מושג המדע, שיקול דעת ואמת יצרו את השפה. שיקול הדעת
תרם את המילים: כבר מאז היצור התבוני יש מילים בין חברי הלהקה.
תוך כדי המזמוז, היו הזכר או הנקבה מוציאים הגאי תענוג וזה
נשמע כמו מילות אהבה. או להפך, הזכר הנבון היה מוציא קולות
בזמן פגיעה בזכר אחר וזה הזהיר את הזכרים האחרים להסתלק
מהלהקה. או כאשר זכר אמר לנקבה "אני רוצה אותך" והיא כבר שמעה
את המשך המשפט, "אם לא תעני אהרוג אותך". זה יצר מילים בעלי
משמעות שונה בין המדבר והמאזין. נוסף לזה, היו קולות לסכנה
ולגרוש חיות ציד וכן קריאה לליקוט. כך הצטברו הרבה מילים ואת
אלה זכר המושג שיקול הדעת ושילב אותם בשפה.
מושג האמת תרם את ההגיון וההפך. במושג האמת הייתה ראיה של מעבר
למילים וזה התנקז להיגיון ולהסקת מסקנות ממנו.
האמונה תרמה את הדקדוק, מבנה המשפט, חלקי הדיבור, פעלים
וזמן, עבר, הווה, עתיד.
מושגי המוסר תרמו את הכללים הבאים: חוויה וידיעה עם האמונה תרם
את הדמיון. אחריות ואמונה את הסיבה. ושלושתם: חוויה וידיעה,
אחריות ואמונה את השיפוט. השיפוט גם יכול לנבוע מדמיון וסיבה
כך שנוצר קשר בין דמיון, סיבה ושיפוט.
הפזיזות והאומץ יצרו את הקלות בשפה, את הבדיחה, הלגלוג, כך
שמשא האדם היה קל יותר.
עם הכללים הללו, האדם פועל והם מנחים את מוח האדם בהתנהגות
היומיומית. בעוד שהמושגים הם האני העליון של האדם ומנחים אותו
בכוח השיפוט להתנהגות נכונה.

המשפחה

המשפחה קמה על יסוד תביעה של האישה. היא רצתה להיות מוגנת על
ידי הגבר, שיראה בה את העיקר ולא ייתן אותה לשרירות של גברים
אחרים. גם הגבר רצה בזה כי זה הבטיח חלוקה של הנשים בשבט, כך
שלכולם יש נשים ולא רק לזכר המנהיג. ההזדווגות הייתה כבר חלק
מהחיים ולא נוצר מצב שצריך לאנוס את הנשים. כך המשפחה יכלה
לפרק את המתח המיני הרב של הלהקה. לכן השבט היה שקט יחסית
בתחום הזה.
האישה הבטיחה לבעל שהילדים הם שלו מפני שקרום הבתולין נקרע.
גידול הילדים הפך ציר מרכזי בחוויית המשפחה והשבט וזה הבטיח
שלעת זקנה הילדים יטפלו בהורים, אם כי נשמר המנהג שכאשר ההורים
היו הופכים למעמסה, היו ממיתים אותם בצורות שונות. אם ע"י
הקפאה בתנאי קור, או הפקרתם לחיות טרף עם הקהיית החושים ע"י
מאכלים שונים.
הדמוקרטיה התנהלה ע"י הזכרים. הנשים ויתרו מראש על שיתופם
בהכרעות כדי לא להקים עליהן את הגברים שהיו הפעילים בחברה והם
היו המנהיגים.
האיש היה מובל אל המשפחה כדי שלא יאשימו אותו שהוא רוצה להתנשא
ולהיות מנהיג יחיד ולהשיג את כל הנשים. כך שהמשפחה הייתה מוצר
מדעי בכוח המחשבה. הגבר המציא לו תירוץ והוא האהבה, שישנה בינו
לבין אישתו המיועדת לו, שהוא הכיר וקיבל את הסכמת המשפחה שלה
לנישואין. היא התחיבה להיות רק שלו והוא התחייב בפרנסת ילדיה
שהם גם שלו.
לאנשים תקיפים הייתה יותר מאישה אחת אך כסיכום, כיוון שלכולם
היו נשים, אז לרוב הייתה אישה אחת חוץ מיחידים.
היחס בין זרע לאבהות הוכר רק בשלב מאוחר כאשר אילפו בעלי חיים
וראו את הקשר זכר ונקבה. אך העובדה שבעל ואישה חיו באהל או
בבית אחד גרמה לכך שהיה קשר חזק לילדים גם מצד הבעל שראה עצמו
אבי הילדים. עם המשפחה הגרעינית קם הניאוף, זכר ליצור התבוני
והחבורה שבה הזדווגו כל זכר עם כל נקבה. אך זה היה מעבר
להתנהגות החוקית בשבט ונזהרו לעשות זאת בסוד.
בדרך כלל הוסדרה המשפחה בין הורי החתן והכלה. אך אם הייתה
התאהבות סוטה, היה הדבר נגמר בדרך כלל בין האוהבים. המשפחות
היו מאשרות את זה תמורת פיצוי נאות לסובל.

הדת, הסברת העולם לפי החברה.

עם התבססות השבט והכללים במוח, התחיל האדם מסתכל על סביבותיו
והתחילו תהיות מנין החי, הצומח, הכוכבים והוא הסביר את זה
במעגלי החברה. כמו שבחברה יש היררכיה, זקנים מנהלים את החברה,
מנהיגי ציד ואמנות, כך יש  היררכיה בטבע. נוצר השמאן אשר הסביר
את תהליך הטבע ויחד עם זה כישף ועשה כל מיני טכסים כדי להסדיר
את הציד והליקוט.
השבט חי ביחידות קטנות ולטקסים היו נאספים כל השבטים אשר היו
מדברים בשפה אחת, מקימים חגיגות וטקסים, מחליפים מוצרים
עודפים, ומחליפים נשים וגברים למשפחות גרעיניות.
האמנות מחקה את הטבע ויוצרת תרפים ופסלים מקודשים וסתם ליופי
קישוטי קעקע, נזמים לאף, עגילים לאוזניים מאבן יפה וצדפים,
מחרוזות למיניהן, חגורות וסתם בגדים יפים מעור.
המדע התקדם: נוצרו כלי נשק: כידון, גרזן, סכין, הכל עם חוד
אבן. הוקם בית ושיכון קבע והוקם אוהל לנדידה במהלך ואחרי הציד
והליקוט. הומצא הסל והתרמיל להובלת בשר וחומרי ליקוט.
השיחה הפכה לדבר רגיל והיא הייתה יסוד התבונה הקולקטיבית. כל
התהליך הזה נמשך כמאתיים וחמישים אלף שנה עד שהגענו לתרבות
השבט המודרני וקם האדם הפרה היסטורי.
התבונות של הייצור התבוני ממשיכות לפעול והן מחליפות את השבט
ומבצרות את הרקע הפנימי, כך שהשבט מתחזק ורקמתו הפנימית
מתבצרת.
התבונות של הייצור התבוני הן הדחף לכל דבר. האמנות מתקדמת ע"י
התבונה החינוכית ונוצר המגוון שנותן ביטוי אומנותי לאמונה שחיה
בתוך האנשים.
התבונה המכשירנית יוצרת את הכלים, שהם עזר באמנות, ונותנים
מקצב לריקוד ולמוזיקה. התבונה המנהיגותית יוצרת חידושים בכל
תחום של האמנות: ריקוד חדש או מנגינה חדשה או הצגה חדשה.
במדע, התבונה החינוכית מלמדת להשתמש בכלים חדשים ובטכניקה
חדשה. התבונה המכשירנית יוצרת כלים חדשים.
התבונה המנהיגותית מושכת לנדידה לאזור אחר ויחד עם זה לציד אחר
וכן ליקוט של מזונות אחרים, בישול חדש ועוד.
האמנות מושפעת מהמדע בטכניקות חדשות.
המדע מושפע מן האמנות בכבוד ליוצרים שהם אנשים מעולים בחברה.
אחרי יצירת המושגים והכללים, באות התבונות של היצור התבוני
ודוחפות הלאה. הן באות בזוגות: תבונה מנהיגותית, תבונה
מנהיגותית על תבונה מכשירנית ותבונה מנהיגותית על תבונה
חינוכית, וכך הלאה. אז הן יוצרות את רקמת השבט ומכוונות את
התנהגות היחידים בתוכו.
התבונות משתפות פעולה עם המושגים ויחד הן יוצרות את רקמת השבט
באמנות ובמדע. אני מונה חלק מהם בפעולות התבונות על המושגים.
המושג הריק חוויה וידיעה, מושג האהבה, מושג שיקול הדעת ועם
מושג האחריות גם המושגים כבוד ואמת. אתם ביחד התבונות יוצרות
את התנהגות היחידים בשבט.
מושג האמונה הוא מיוחד. הוא בעצמו דחף ליחיד להאמין ולשבט
ליצור את הרקע לזה. מושג האמונה יוצר את הדת ואת המיתוס וכן את
הכישוף והמאגיה. הערך שממנו הוא נוצר הוא הצדק. במושג האמונה
באמת, מתבלטת הקצאת כל דבר לעצמו ואמונה המאחדת את כל הדברים
לשלמות אחת, שהיא השקפת עולם דתית. לכן היחיד לא יכל לחיות בלי
השבט, כי לבד הוא הולך לאיבוד. לכן השבט כל כך מבוצר בנשמתם של
היחידים.
לאהבה כמה סוגים תלוי בתבונות המשתתפות. אם בסיס חווית הידיעה
היא תבונה מנהיגותית יש לה השפעה על שלש חוויות.
מנהיגותית: אהבת המנהיג, הערצת  הגאון. זה יכל להיות אמן גדול
או מנהיג בעל כריזמה. זה מושג מנהיגות נטו או כאמן הוא במאי
המעצב את רעיונותיו באנשים.
מנהיגותית עם מכשירנית: אהבת רעיון החידוש. אם לא יכירו בערכו,
יכירו אחר כך בשינוי התנאים שהגאון מכיר בהם לפני יתר האנשים.
במקרה זה המוצגים הם האובייקט של התבונה המכשירנית ולא האנשים
שהם המושא של ההכרה. ההנהגה של רעיון החידוש באה מהתבונה
המנהיגותית.
מנהיגותית עם חינוכית: אהבה ליופי, אהבה לאישה יפה או לקישוט
האישה או הגבר על ידי קעקע או נזמים ועוד. באופן זה מחקים את
קישוטי החיות, בעיקר העופות הזכרים.
אם בסיס האהבה היא תבונה מכשירנית אז שלש בנותיה הן:
מכשירנית עם מנהיגותית: נכונות להעמיד את הכשרון לרשות הציבור.
אהבה העומדת במבחן הימים. אי סטיית הכשרוניים מהציבור. נאמנות
המשפחה.
מכשירנית: אהבה לטכניקות חדשות, כלים חדשים, תפיסה טכנולוגית
במהותה ומתייחדת בשבט לאנשים יחידים שרק לעיתים מתגלה פעילותם
לציבור.
מכשירנית עם חינוכית: אהבה למוצרי האמנות, לפסל, למסכה,
לריקוד, לשיר, לקצב. בכל היצירות הללו יש בכוח האמן להביא
אנשים להזדהות רבה ויש רצון לחקות את היצירה או אפילו את עבודת
האמן. התבונה המכשירנית מביאה יחס לדומם. התבונה החינוכית
מאנשת את הדומם. כך נוצר הפסל שמשמש קשר בין האנשים והנעלם.
במשך הזמן נעלם הקשר ונשארת רק קדושת הפסל שאותו אפשר לחוש.

אם האהבה היא התבונה החינוכית, אז שלוש בנותיה הן:

חינוכית עם מנהיגותית: השפעת המנהיגות על הציבור. ההשפעה
מוקרנת באהבה מן המנהיג הכריזמתי אל ציבור בעייתי או ברגעי
משבר סביבתיים. חינוך על ידי מנהיגות. התבונה החינוכית מביאה
השפעה חינוכית על הסביבה. התבונה המנהיגותית מביאה את הנושא
שהוא איש מיוחד שהשבט אוהב אותו. האהבה למנהיג נבחנת כאשר
מוצעת שאלה מנוגדת לשגרה והמנהיג מציע פתרון לא שגרתי. אז באה
הביקורת ובודקת האם לשמוע לו או ללכת בשגרה והאנשים בודקים את
זה בעזרת המושגים.
חינוכית עם מכשירנית: אמנות החיקוי. איש שאינו מוכשר להיות אמן
אך יכל ואוהב להיות אומן, מעתיק או עושה מכשירים המתפעלים
באומנות. התבונה החינוכית מביאה את הרצון להזדהות, בעוד
שהמכשירנית מביאה את הנושא לחיקוי.

חינוכית: האהבה הנאמנה בין גבר לאישה אשר נושאת אתה חינוך
אמיתי לילדים וקשר לילדים עד סוף החיים.

אם מגיעה ידיעת החוויה לאמנות נוצר מושג שונה. הידיעה אינה
במרכז אלא בהיקף. זה גורם להרס החוויה. אמנה שלושה מושגי
אומנויות שמביאים לניגוד.

מנהיגותית: אין הנהגה שיוצרת חוויה, איש הישר בעיניו יעשה.
העדה מתפוררת.
מכשירנית: שבירת מוסכמות חברתיות. שבירת טכניקות של אמנות לא
לשם קדמה אלא להרס.
חינוכית: במקום האהבה באות תאווה וניאוף. האדם נכנע ליצריו.

במידה וידיעת החוויה פונה אל המדע, אז החוויה משתרבבת בין
הידיעות ויוצרת את מושג שיקול הדעת. מושג זה בנוי על שיקול
הדעת האישי ועל הזיכרון. אצל חברת האדם עובר מהזיכרון הגנטי
בביולוגיה דרך התפתחות המוח הביולוגי אל הזיכרון האישי של כל
יחיד. בשבט נשמר הזיכרון על ידי אנשי סגולה שמאריכים ימים.
ניסיון כזה במידה ואנשים יוצרים הם משתמשים במושג שיקול הדעת
כדי לזכור מקרים מהעבר המעידים על הכלל. זה בא לידי ביטוי
בניסיונות השונים לאורך הדורות כאשר התבונות נותנות לזה את
הגוונים השונים.
מנהיגותית: הסתמכות על הניסיון האישי של כל יחיד. במדע כל יחיד
הוא מדען בפוטנציה כי האנשים זוכרים ובמידה והם מאריכים ימים
הם יכולים לזכור מקרים המעידים על הכלל ולמסור לדורות הבאים.
משך הדור הוא קצר, עשרים או שלושים שנה. ההבדל בין ניסיון סתם
ומושג שיקול הדעת הוא בזה שמושג שיקול הדעת עושה סלקציה. רק
זיכרון שיש לו ערך ציבורי נכלל בו. זיכרון ללא סלקציה כזו הוא
חסר ערך בבחירה. הזקן המנוסה הוא הקשר בין הדורות במנהיגות מן
המרכז לאנשים בשבט.

מנהיגותית עם מכשירנית: האנשת הטבע. איסור ציד חיות מסוימות,
קידוש עצים ועצמים בולטים בשטח. המנהיגות זוכרת מקרים וכדי
להשרישם ממידה והם נראים משמעותיים היא מקדשת אותם בשם הכוח
הנעלם. חיה שתוך כדי ציד שלה נגרם לשבט אסון כביר, עץ שנדלק
מברק ועוד דברים כיוצא בזה. לרוב אין זוכרים את סיבת הקידוש
אלא נשארת הקדושה בלבד. קידוש העצמים בין אם זה חיה או עצם
דומם, נותן שני תחומים:
1. איסור על נגיעה או פגיעה באתר הטבע. זהו פחד מסתורי אשר
סיבותיו נשכחו עם השנים וזוכרים רק את האיסור.
2. סוג קידוש שני הוא הטוטם שבו נאמר שהשבט מזדהה עם חיה או
עצם מסוים ועל שמו הוא נקרא. לפעמים לכל משפחה יש טוטם משלה.
זהו ביטוי של הזדהות עם הטבע. האדם מכיר ביחידותו אך מגבש זאת
בהזדהות עם פרנסתו שהיא ציד וליקוט וכן התמזגות עם סביבתו.
התבונה המנהיגותית נותנת מהמרכז לפריפריה, מהיחיד לעם. התבונה
המכשירנית נותנת את המושג שהוא חיצוני לאדם.

מנהיגותית עם חינוכית: לימוד תוך התנסות בבעיות החברה.
ריפוי פסיכופיזי שבו הרופא מרפא בכוח הסוגסטיה את החולים.
אנשים אילו הם יחידים אין הם מנהיגים אלא כאלה שיודעים לטפל
בנפש היחיד. התבונה המנהיגותית מהמרכז לפריפריה והתבונה
החינוכית נותנת את המושג לריפוי.

שלושת אופני התבונה המכשירנית עם המדע:

תבונה מכשירנית עם מנהיגותית: חיפוש הסיבות בטבע על ידי שיקול
הדעת החברתי. שיוך האבהות לילוד שהוא אימוץ הניסיון החברתי
והתצפיתי בחיות ובבני אדם. בחיות זו ראית ההזדווגות שמביאה
להריון. בבני אדם זה זיכרון של מקרים שהאישה היא בלי בעל
ורואים שהיא לא מתעברת. כך שהמקרה הוא הניסיון שמביא להבנת
הסיבה.
מכאן גם נימוק השייכות לקרבת הדם. הסתמכות השבט לאב מסוים עתיק
וכן קרבת דם בין שבטים קרובים.

תבונה  מכשירנית: הרחבת הניסיון המדעי על טכניקות רחבות של
בגדים, סוכות, מלכודות לציד ולדיג. צריך לזכור שעד לפני כשלוש
עשרה אלף שנה הגיעה הטכניקה בעקבות המדע רק לחיבור מקל לאבן או
תפירת בגד מעורות, אוהל מענפים ותו לא. במושג זה הנשים שוות
ערך ואפילו עולות על הגברים כי הן יושבות בית בגלל הילדים והן
הופכות את הקשר והתפירה לבגד ובית. הבגד מסתיר בעיקר את אברי
המין. עדות לכך היא שגם באזורים חמים יש בגדים.

מכשירנית עם חינוכית: חיקוי ראשוני של התנהגות ההורים והאחים.
כשרון החיקוי שונה ויכולת ההורים שונה, אבל זה הבסיס ללמוד
מתהליך החברה. טפול וקישוט היחיד במצוות החברה: נזמים, קעקוע,
ברית וכו'. מכשירי האדם המוטבעים בגופו כדי שיראה יפה וימשוך
את תשומת לב האנשים סביבו. במושג זה יש קרבה בין האמנות למדע.

שלושה אופני התבונה החינוכית עם המדע:

תבונה חינוכית עם מדע  מנהיגותי. ניסוי החידוש כדי לדעת יותר
מדע טהור. הכרה שהטקס הקונקרטי שבא אחרי התפרקות החברה צריך
הרחבה כדי לקדם התפרקות זו. אז הטכס מקדים את המצבים הקשים
ועוטף את האנשים במוסרות החברה.

חינוכית עם מכשירנית: שיתוף בין האנשים לשם ידע רחב: סיור
אזורי ציד. בדיקת מזון חדש על ידי טעימה קלה. הוצאת החינוך
החוצה לטבע. הפיכת הטבע לעזר לאדם. גילוי תרופות עשבי מרפא
ושימוש בהן על ידי רופאים שהם אנשים יוצאים מגדר הרגיל.

תבונה חינוכית עם מדע חינוכי: טיפול בחברה על דרך סוגי האנשים
השונים. גברים, נשים, ילדים, צעירים, זקני העדה. הגדרת החובות
והזכויות של כל סוג. האיש בשבט עובר שלבים שונים, כל שלב יש בו
זכויות וחובות ולכן הוא מחונך מילדות עד מוות ויש בזה אחריות
החברה על יחידיה ילדיה והזקנים.

המושגים אהבה ושיקול הדעת וכן אלה שבאים אחריהם, אינם רק ביטוי
לשגרת מעשים אלא גם הם נטועים במוח ויתכן גם בכימיה שלו והם
עומדים מעל השגרה. אלה הן תכונות שבאם אינן באות לפעולה מכוונת
אז האדם לא מתפקד כראוי. מושג האהבה נפרש על הרבה תחומים.
אנשים שונים אהבות שונות, אך בסך הכל זו התייחסות נפשית לסביבה
האנושית. שיקול הדעת אינו רק זיכרון של מקרים. הוא הופך לתכונה
שבה האדם מכיר שזה ערך חברתי ולא רק אישי.

במידה והמושג חווית  הידיעה מגיע למדע קורות קטסטרופות. אין
הנהגה ואיש הישר בעיניו יעשה. פורצת הרשעות הקמאית והחברה
עלולה להתהפך. צריך לזכור שתמיד יש בחברה אנשים שאורבים למצב
כזה וכאשר אין דין ואין דיין אז הם פורחים. פניה כזו של חוויות
הידיעה למדע מתרחשת כאשר מצבים סביבתיים משתנים כאחת. החברה
נמצאת אז במצב של מבוכה. שבט אחר פלש לאזור המחייה, בצורת
ארוכה, נדידת חיות. כמוכן לפעמים איש כריזמטי שגורר אחריו את
החברה לאבדון על ידי מלחמה. צייד על ידי אש שמגרש את החיות
לאזורים אחרים ועוד.
אמנה כמה ניסיונות המשפיעים על הרס החברה על ידי ניגוד לניסיון
המדעי. תבונה של חווית הידיעה עם הידיעה.
מנהיגותית על מנהיגותית: במקום ניסיון אישי של כל אחד באה
קפריזה אישית שקבוצת אנשים נוהה אחריה והיא הורסת כל סדר
בחברה.
מכשירנית על מכשירנית: הרס מתוך אקסטזה שלפעמים עובר את כל
השבט ורק אחרי שנוכחים לדעת מה עשו באה חרטה, אבל אין להשיב.
חינוכית על חינוכית: בין השמשות נפגע הסדר בחברה. אין תשובה
למצב החדש שדורש ארגון וסדר חדש בחברה.
הטעות של החלפת מושגי המוסר בין האמנות והמדע נובעת מירידת ערך
המוסר והשתבשות המושגים בעיני האנשים. מול שינוי גדול בטבע,
תופעה געשית, הרס אדמה, שיטפון ענקי, או להפך, חיי שגרה ארוכים
לדורות, אשר בסוף מביאים חלק מהחברה למועקה שרוצה לפרוץ,
נאחזים בהיפוך המושגים ורק אחרי סוף גרוע חוזרים החיים למסלולם
הטוב.

מושג הבושה

מנהיגותית:
אדם סוטה ממנהגי השבט, מוכיחים אותו על כך, חוזר למוטב טוב,
לא חוזר, מוקע על ידי החברה.
מכשירנית:
אמן חדש לא מוכר ומבישים אותו.
חינוכית:
חינוך גרוע לילדים במשפחה שגדלים בה עם תווית שלילית בשבט.

מושג האומץ

מנהיגותית:
גבורה במלחמה עם שבט זר, גבורה בציד של חיות גדולות.
מכשירנית:
גבורת החידוש שלא מתקבל במהרה.
חינוכית:
גבורת הצעיר במבחן אומץ בציד כשהוא לבד או בלכידת איש שבט אחר
ולהורגו.

מושג האחריות והשפעתו

כאשר נוצר מושג האחריות והוא רוצה להשפיע, אין הוא מתפזר כמו
מושג האהבה ושיקול הדעת, אלא הוא מתמקד במושגים מאותו מין.

התבונה המנהיגותית של מושג האחריות עם התבונה המנהיגותית של
האהבה נוצר מוסר הכבוד שבו יש כבוד למציאות. יש מעט אוכל אז
מתחלקים שווה. יש תקיף שנושא יותר מאישה אחת, מכבדים אותו על
היותו מנחה. יש חיות שאסור לאכלן ויש עצמים שצריך לשמרם: עצים
מקודשים, טרפים ועוד.
בצרוף התבונה המכשירנית של האחריות עם התבונה המנהיגותית של
האהבה נוצר הכבוד ליוצר. אם אדם אמן או כזה שיש לו כשרון להיות
רופא ולהתמצא בצמחים מרפאים, יש אליו כבוד.
בצרוף התבונה החינוכית של האחריות עם התבונה החינוכית של האהבה
נוצר כבוד בין האנשים הילדים למבוגרים, למבוגרים בינם לבין
עצמם וכולם כבוד למוסדות השבט.
אם מושג האחריות הולך אל המדע- אל מושג שיקול הדעת. תבונה
מנהיגותית של האחריות אל תבונה מנהיגותית של שיקול הדעת- אז יש
מושג אמת בין אנשי השבט. הנהגה טובה לא תעקוף את היושר בין
האנשים גם בשעות קשות לשבט.
אם תבונה מכשירנית של אחריות אל תבונה מכשירנית של שיקול הדעת
אז היוצר והרופא אומרים אמת שלהם וכך נוצר האמן ואיש המדע.
אם תבונה חינוכית של אחריות עם תבונה חינוכית של שיקול הדעת
זה הסתכלות החוצה אל החי והצומח. מנסים להעתיק את מה שראו אל
תוך השבט מתוך הזדהות אמת עם הטבע. כך המשפחה, כך הציד
והליקוט. האדם לא רק עושה פעולות אלה בטבעיות כמו היצור התבוני
אלא עכשיו הוא צופה בטבע ומבין את עצמו מתוך כך.
לאחריות כבר אין היפוך שמחזיר את החברה ללהקה אלא יש עליות
ומורדות כיוון שהמושג נוצר מתוך האהבה ושיקול הדעת  ומצד שני
פועל עליהם ליצירת מושגים נוספים- כבוד ואמת. יש לו טלטולים
בין רגשות עילאיים וכן ירידה של טוטליות של יחסים שמביאים
לאבדן כבוד שנפגע. נוצר עלבון שהוא הסבל הקשה ביותר לאדם, או
שבמקום אמת יש צביעות שמתגלה ואז גם נוצר עלבון והשבט יכול
להיקרע מתוך דברים אלה.
מושג האחריות שנוצר בשיחת המדע והאמנות במושגים הוא מושג מובנה
שלא כקודמו מושג החוויה והידיעה. כאשר הוא בודק את עצמו באמנות
בחוויית האהבה, הוא יוצר את הכבוד שהוא ממונה על ההתמכרות
וההזדהות וגם לו יש גוונים שונים בתבונות בשונות. מצד שני,
כאשר הולך מושג האחריות אל מושג שיקול הדעת  והידע הוא יוצר את
מושג האמת וגם לו יש גוונים שונים לפי התבונות.
מושג האחריות לעצמו הוא כבר מושג שלם ועם התבונות הוא יוצר
מערכת של מחשבות, שמחפשות אחיזה במציאות שהשבט נמצא בה. הוא בא
במגע עם חיות וצמחים לשם מזון או סכנת חיות טרף ועשבים רעלניים
או לא טעימים. השבט נודד ממקום למקום וקידוש הסביבה משתנה. יש
דברים שזוכרים, יש דברים שנשכחו ויש דברים שהועתקו לסביבה
החדשה. כל פעם משתנה הדגש לפי התבונות הבוחנות את הדברים ובאמת
מרחב האחריות הוא עצום.
במושג האמונה נפגשות שתי תכונות כל פעם.
מנהיגותית: שמאן או נביא שמארגן את הטקסים ומקשר בין העם
והאלים או האל.
מנהיגותית עם מכשירנית: קידוש מצבות זיכרון, עץ בודד, גבעה
גבוהה, מקום למקדש.
מנהיגותית עם חינוכית: טקס לפני כל מבצע- חג, לוחמה, חתונה
וכו'.
מכשירנית עם מנהיגותית: ניחוש בעצמות ציד וכן בכל מיני
מכשירים, תנאי להצלחת המבצע.
מכשירנית: יצירת פסל שמגלם את האל ומשמש בטקסים ובחגים.
מכשירנית עם חינוכית: מקום משכן לפסל שאותו עובדים במקדש.
חינוכית עם מנהיגותית: עבודת האל או האלים עם הקורבן
שמקריבים.
חינוכית עם מכשירנית: קידוש כלי העבודה והמלחמה כך שיבטיחו
הצלחה.
חינוכית: בכוהנים הכוהנות והנביאים שמשמשים את האלים או האל
ומקדשים את החגים.
האנשים חייבים להאמין במשהו גדול מהם מפני מושג האמונה הטבוע
בהם. הם מאמינים באלים או בשדים ורוחות מלאכים ועוד.

ככל שהשבט מתחזק בפנימיותו, כך בוערת בו תאוות המלחמה. כל סיבה
טובה להלחם על שטחי מחיה בזמן נדידה, בשביל להשיג נשים לריבוי,
נשים לגברים שבשבט וסתם בשביל הרשעות להשיג ראשים לגבורה ועוד
סיבות כיוצא בזה.
המלחמה הפכה לאורח חיים. בכינוסי השבטים בעלי אותה שפה היו
מנצלים את הכינוס לא רק לטכסים פנימיים, אלא למסעי שוד וסתם
מלחמות. בעיקר שעם השבט הושג נשק משופר שנוצר לשם ציד אך שימש
גם במלחמות. המלחמות לא פסקו. שבט שהוכה זכר זאת וכשהתחזק
החזיר מלחמת נקם. כך שתמיד היה מישהו חייב מלחמה וזה נמשך עד
ימינו אלה.
בחיי היום יום בשבט, ביחסים הפנימיים ניצחו המושגים, אם כי
בעירבון מוגבל. היו גילויים של רשעות וצביעות. לדוגמא: זקני
השבט ניצלו את מעמדם כדי להשיג נשים צעירות ובזה גרמו לקנאת
אנשי השבט. אך בכלל התנהלו החיים טוב. היה שוויון, הייתה הרגשת
חירות אישית ובעיקרון שלט הצדק.
לעומת זאת ביחסי חוץ נצחו תבונות היצור התבוני וכל מרמה
וצביעות היו כשירות למלחמה לשוד ולהרג. כך שהיה איזון בין
תבונות היצור התבוני ומושגי האדם.
בהתפתחות המוח האנושי יש חמישה שלבים: התחלת המוח, התבונה
הביולוגית, התבונות של היצור התבוני הקשורות במין, המושגים
והכללים.
אפשר לבדוק את זה לפי התפתחות העובר. בכל שלב העובר מסנן
חומרים הורמונליים לדם של האם. אפשר על ידי הזרקת הדם של האם
לעכברים לבנים ואפורים לדעת על כל שלב. העכברים יגיבו בפעילות
רבה יותר של המוח בפתרון בהסתבכות במבוך יותר טוב ובהתנהגות
כללית יותר חכמה.
בשלב הראשון של יצירת המוח- שלושה שבועות אחרי תחילת ההריון
העכברים יגיבו בחכמה אבל חוץ מזה התנהגותם תהיה ניטרלית. בשלב
השני של התבונה הביולוגית העכברים יגיבו בחכמה והתנהגותם תהיה
ניטרלית. בשלב השלישי של התבונות הקשורות במין העכברים יגיבו
בחכמה אבל העכברים הלבנים יגיבו בתוקפנות והאפורים בתוקפנות
יתר, כמו כן יהיו שניהם מיניים יותר. השלב הרביעי, שלב
המושגים, העכברים יגיבו בחכמה אבל העכברים הלבנים יהיו רגועים
ביותר והעכברים האפורים יהיו רגועים ולא יתקפו עכברים אפורים.
בשלב החמישי העכברים יהיו חכמים ותגובתם תהיה ניטרלית.
בבדיקה זו אפשר לדעת אם מותר האדם מהמחשב. למחשב אין את
התבונות של היצור התבוני הקשורות במין ואין לו את המושגים. הוא
יכול לחקות את תפקידי המוח הניטרליים אך לא את התבונות הקשורות
במין ולא את המושגים. לכן אין לו את הדחפים שיש לאדם ליצור
ולהילחם ואין לו את המוסר אשר מדרבן את החיים בחברה ואוסר על
השואה והמלחמות. לכן לעולם לא ישתווה המחשב לבינה הטבעית שיש
לאדם.











מהשבט להתיישבות

לפני כמה עשרות אלפי שנים, כשהשבט התפתח, והוא מאורגן בשלמות,
מוח האדם מפותח, המושגים מאורגנים כהלכה, גם הכללים פועלים. יש
לבני השבטים שפות שונות, אך כולם בדחף היצירה. האדם יכל להביע
את עצמו בכל תחום.
גם כללי האמנות פועלים כהלכה ויש אומנים אשר מפעילים את השבט.
אם זה בריקוד, בהצגה או בשירה. נוסף לזה צלמיות וציורים אשר
יוצרים חוויה מתמשכת ומלכדים את חברת השבט למקשה אחת.
מוסדות השבט פועלים. יש הנהגת זקנים. כמו כן רופאים
פסיכוסומטיים יחד עם תרופות מצמחים ובעלי חיים, חלקן טובות
חלקן כהשפעה נפשית אשר פועלים להבראת האיש החולה. יש גם טכסים
המקיפים את האנשים והאמונה חוגגת. במדע ובטכנולוגיה יש גרזנים
וכידונים, החוד מאבן והידית מעץ, מחוברים על ידי סיבים צמחיים,
או גידים של בעלי חיים.
המחנה מאורגן. ישנן סוכות שהחיבור ביניהן על ידי סיבים
ממטפסים, או ענפים גמישים. השבטים נודדים. בשטח הנדידה
מאורגנים לשאת את הרכוש על הגב כשהוא קשור ומאורגן לעבודה. יש
לבוש באזורים החמים רק כדי להסתיר את המבושים ובאזורים קרים
יותר עוטף את כל הגוף ומשמש גם לחימום.
הארגון הפנימי בנוי משפחות משפחות. הצעירים מגיעים לבגרות,
מאורגנים והופכים לצבא השבט. מוטלות עליהם משימות, ובין השאר
מלחמה בשבטים שכנים.
עם נסיגת הקרחונים באירופה, הפך חוג הסרטן ליבש. בתחילה מעט
גשמים ובהמשך הפך לישימון שרק אוכלוסייה דלילה ביותר יכולה
להתקיים בו. זה חל על האנשים וכמו כן חל על החיות בתוך הסוואנה
של חוג הסרטן. בתוך המדבריות הללו היו עמקי הנהרות נאות מדבר.
הנילוס, הפרת, החדקל והאינדוס, עמקים אילו הפכו עם ההתייבשות
לאזורים ירוקים שבהם עשב למרעה וחיות לקיום הטורפים. תהליך זה
התחיל לפני כשלוש עשרה אלף שנים.
החיות והאנשים חיו בצפיפות רבה, ושלא כמו קודם שבהם הציד
והליקוט  היו משימה שנמשכה זמן רב. עם הכניסה לעמקי הנהרות
חיות הציד היו קרובות מאוד לאנשים.
הגיע הזמן שהאנשים ירצו להצמיד את החיות אליהם ולהשתמש בהן מתי
שצריך. קודם כל בויתו הכלבים. אלה הלכו אחרי האנשים כבר הרבה
זמן. בעמקים הייתה להם חשיבות רבה כי הם יכלו לגרש את חיות
המרעה או האנשים ולסייע הרבה בציד.
האדם צד כבר זמן רב חיות אוכלות עשב, אבל עכשיו הוא כינס אותן
וכל שבט שמר כמה חיות לידו ששימשו לאכילה לעת מצוא. עם השמירה
התחיל האדם להשפיע על החיות ולשמור שוב ושוב את אותן חיות. כמו
כן רצה ליהנות לא רק  מבשרם אלא מחלבם וכן משגר שגדל והאמהות
נשארו במשמרת כדי לספק חלב וצמר לאנשים.
התחיל הטיפוח ונמשך לאורך זמן. לא רק שהשאירו האנשים בעלי חיים
בחיים אם היו יפים בעיניהם. גם בהתאם למבנה הגוף, פנים וכן
מוצרים כגון צמר, עור חזק, גידים גמישים, חלב ולבסוף בשר
טעים.
את בעלי החיים המבויתים השאירו האנשים בעיקר לזמנים קשים אך
במשך הזמן התקדשו בעלי החיים המטופחים ורק רעב גדול יכול היה
להביא לידי שחיטת בעלי החיים. בדרך כלל הם נשמרו והאנשים שמחו
כאשר היו ברשותם עדרים גדולים. שריד לתקופת הטיפוח הראשונית
היה קידוש בעלי חיים שטופחו בראשונה, אז באינדוס הפרה הקדושה
ובנילוס הכבשה הקדושה.
כאשר התחילו השבטים בעמקי הנהרות לטפח בעלי חיים, במשך הזמן גם
שבטים אחרים התלבשו על בעלי חיים בסביבתם וטיפחו. כך טופחו
העז, הסוס, החזיר, ונוסף לכל אלה בויתו הכלבים ששמרו על העדרים
שלא יהיו חיות טועות וכן שהטורפים יתרחקו מהחיות המקומיות.
עם ביות חיות המרעה נוצר דחף להגדיל את כמות העשב במרעה. כאשר
התייבש השיטפון היה נוצר על פני אדמת העמק קרום של סחף שהביאו
המים אתם. אם פוררו את הקרום היה נוצר תהליך זירוז גדילת העשב.
ראשית מפני אוורור הקרקע, היה העשב צומח יותר מהר, ושנית עם
פירור הקרום, הייתה הקרקע מאיידת פחות מים. כך שהעשב היה נשמר
בירקותו יותר זמן.
לכל שבט הייתה נחלה שלו והוא עבד אותה למען מרעה יותר טוב
לחיות שלו. במשך הזמן חולקו שטחי המרעה למשפחות כדי לדרבן את
יצר העבודה. לכל משפחה ויחיד הייתה חלקה לעיבוד.
גילוי העבודה הביא לתהליך נוסף אחרי פירוק הקרום ועם הכנסת
בעלי החיים למרעה, המסומן או המוגבה, נוצרה עונה מתה שהאנשים
לא עשו בה דבר. התבקש שינוצל זמן זה לפיתוח. בתחילה לתעלות
שהביאו את המים לשטחים בשוליים מוגבהים יותר, אחר כך נבנו
הכפרים על השטחים שהוגדרו לצורך מגורי האנשים בתוך העמקים
על-יד בעלי החיים שברשותם.
בשולי החלקות או על-יד הגדרות נשארו עשבים אשר לא נאכלו ולכן
גידלו גרעינים. בעיקר היו אלה דגניים. במערב הנילוס, הפרת
והחידקל,
החיטה והשעורה, ובמזרח  האינדוס אורז. גם לצמחים אלו בא טיפוח
והוא זריעת אותם גרעינים שלא נפלו לקרקע. כך שמהר מאוד התקבלו
שיבולים בעלי גרעינים שאפשר היה להשתמש בהם לאוכל. הצמחים
טופחו בעיקר בנאות מדבר סביב העמקים. עם גילוי האפשרות להוליך
מים בתעלות, זרעו ערוגות והשקו אותם. נוסף על עמקי הנהרות ששם
ההשקיה הייתה עונתית. בנאות מדבר ההשקיה הייתה רצופה, כי
המעיינות הניבו מים כל השנה.
אפשר היה לקבל כל מיני צמחים, לא רק למרעה ושיבולים, אלא גם
עצים לפרי וכן עשבים לירקות. תוך זמן קצר ביחס, נוצרה חקלאות
ועל שטחי קרקע קטנים חיו אנשים בצפיפות והיו מאורגנים לעבודה
וליצירה.
עם המצאת החקלאות והעבודה בעקבותיה, נוצר מצב שלא כולם רוצים
לעבוד, כי איש השבט רגיל במאמץ מרוכז ואחריו  מנוחה ארוכה. כך
בציד ואפילו בלקט.
נוצר צורך במנגנון כפיה כלשהו. בתחילה זה היה דעת הקהל, הלחץ
הרוחני בעיקרו, אבל מהר מאוד גילתה האצולה שהיא יכולה להיפרד
מהעבודה ולהיהפך למארגנת ומדרבנת אחרים לעבודה, וכשלעצמה לא
עובדת עבודה פשוטה מתמשכת. נכרתה ברית בין אצולות השבטים
למיניהם כדי לגרום לכך שהאנשים הפשוטים יעבדו והעבודה תינשא
עליהם. הופר הסדר שיוצר אחריות של האצולה כלפי העם שלה. בשבט
נוצר אינטרס בין האצולות כלפי העם.
בשבט היה חילוף חומרים בין העם לאצולה. פיתוח סביר היה שלאב
מוכשר שלקח אישה מוכשרת  שלפחות אחד הבנים יצא מוכשר. אבל אם
לא קרה כך, אז הבן הופך לאיש שבט רגיל, בעוד שאם קרה ובתוך העם
בשבט גדל איש מוכשר, אז באופן טבעי, אם היה מצליח לשרוד, הופך
הוא לחלק מההנהגה. כך שחילוף החומרים בין העם והאצולה היה
ספונטני והשבט נוהל על מי מנוחות.
כאשר האצולה נפרדה מפשוטי העם, הופר האיזון הזה. כל אציל שהפך
את האינטרס החברתי כלפי האנשים בשבט יצר קשר עם אצולה אחרת
והאינטרס שלו, שהיה ליצור לו ולאחרים מעמד שווה בחברה, השתנה
והוא התחיל לדאוג לבניו יותר מאשר לאחרים. האינטרס היה שהוא
ובניו אחריו הם המנהלים ואחרים שהוא התרחק מהם, הם העובדים.
לתהליך זה אני קורא בגידת האצולה. בגידת האצולה הביאה לידי זה
שהשתלטו האינטרסים בחברה ולא נשאר מקום לספונטניות.
תהליך הפיכת הלהקה לשבט היה ספונטני, בתגובה על שימוש של יחיד
באש כלפי הלהקה. אבל אחרי שנוצר השבט, היה מתח בין השבט שהוא
אחראי ליחידיו ובין נסיגה ללהקה שבה שולטת הרשעות. בתחילה זה
היה תדיר. אחרי זמן, התייצב השבט ונוצרו המושגים והכללים
והבחירה התבטאה כך, שאין שום כוח חיצוני שאוחז את היחיד להישאר
בשבט, אלא מנגנון רוחני שקיים ביחיד ולא נותן לו לפרוש. לא כך
היה ברקמה הפנימית. כאן היו אינטרסים של האישה והגבר ליצור
משפחה. אבל אחרי שהפנימו את זה, נוצר ניגוד, כי יש כוח להפר
מינית את ההסכם המשפחתי- הניאוף. האינטרס יצר את ניגודו וכאן
היה צורך בהתערבות החברה שתיתן את חותמה על המשפחה ויחד עם זה
תיתן אפשרות להוציא את המרץ המיני מן האנשים והנשים. פתרו את
זה בדרכים שונות: אחת, על ידי אורגיות מיניות מידי פעם שהיו
חוזרות על עצמן, כך שגם האנשים וגם הנשים היו משחררים את מרצם
המיני ואחר חוזרים לשגרה.
דרך שניה הייתה על ידי לקיחת אישה נוספת. בדרך זו בחרו התקיפים
והמוצלחים וכן זקני העדה. זה התאפשר כי בגלל הפעילות החיצונית
יותר של הגברים היו פחות גברים מנשים. את עודף הנשים נכסו
לעצמם תקיפי העדה.
אינטרס שני שבא לידי ביטוי היה ארגון הצעירים, שרצו להרחיקם
משגרת השבט, כי הם היו רווקים והיו לוחצים על המערך המשפחתי של
פנים השבט. אותם היו מארגנים כצבא.
כאשר להקה של היצור התבוני הייתה פוגשת להקה אחרת, היו הלהקות
נפרדות אחרי פגישה קצרה ולא היה קורה כלום. עכשיו עם יצירת צבא
השבט, נוצר אינטרס להפעיל את הצבא נגד שבטים אחרים, על מנת
לגזול רכוש ואולי גם נשים משבטים אחרים. כך שהרגיעה בפנים
השבט, יצרה ניגוד בדמות אינטרס במלחמה בין שבטים.
עכשיו עם בגידת האצולה, נוצרה חברה אינטרסנטית שהרסה כל
ספונטניות ובמקומה יצרה מנגנוני כפיה בדמות המדינה והדת.
כדי להקהות את הלחץ המיני, נוצרה הזנות, בתחילה כעבודת קודש.
במקדשים, הכוהנות היו קדשות והתפרנסו מנדבות הקהל למקדש. אחר
כך הן הפכו לזונות שהתפרנסו ישירות משכר תמורת שירותי מין.
קמו שני מנגנוני כפיה: אחד המדינה. זה איחד את כל המארגנים
ותמורת הניהול הם קבלו חלק מהיבול, אם זה בעלי חיים או תבואה.
מעכשיו היה אינטרס המארגנים להשיג לעצמם מה שיותר ולתת בידי
העם רק כדי קיום. את זה השיגו על ידי כך שחלק מהעובדים הפך
לשוטרים שלא נתנו לחרוג מהסדר. בידם היו מכשירי הציד לנשק כדי
לשעבד את העם. השוטרים והמארגנים כל מבטם היה למעלה כדי לראות
מה יגידו נוגשיהם וכך פעלו.
מנגנון שני היה הדת והפולחן בעקבותיה. היא היוותה צינור שפולט
את הלחץ מההמון.
הדת הפכה את אמונת השבט למנגנון שמקיים אנשים שהם היו הכוהנים.
להם הביאו חיות או תבואה לקרבן. חלק הם הקריבו לאלוהים ובחלק
התקיימו. הדת הבטיחה שהאל או האלילים יעזרו לאיש הפשוט לעשות
את חייו טובים יותר. בכוח אמונה זו הוא באמת הרגיש טוב יותר,
אם לא במציאות אז באשליה.
אשליה זו שהאמונה עושה טוב, הכילה גם את הפקידים והשוטרים
ואפילו את המלך, כך שהדת הייתה מקום המפגש בין האצולה וההמון.
האצולה האמינה שיש סיבות לכך שמצבה טוב יותר. המשיכו להאמין
שיש חיים לאחר המוות. בשבט היה גרעין של אמונה בחיים אחרי
המוות.
חיים אילו נתקדשו והאצולה רצתה להגשים את זה. ולכן המארגנים
והמלך בראשם, וכן הכוהנים רצו קבורה מכובדת, והתחילו לבנות לא
רק ארמונות  לחיים אלא גם ארמונות לקבורה, והוסיפו עבודה לעם
הפשוט, לבנות פירמידות וקברים מלאי עושר. הדוגמה הטובה היא
מצריים, אך כך היה גם בשאר המקומות.
הדמיון והסיבה הפכו לאינטרס של המעמדות העליונים לנכס לעצמם
עושר, לא רק בחיים אלא גם אחרי המוות וזה דרבן את צבירת העושר
והרבה עושק מן היצרנים.
כאשר האצולה נפרדה מהעם הם בנו את מכונת הדת, שהכילה אמונה
באליל או בפנתיאון של אלילים, ותמורת מתנה הם איחלו למאמין
שיצליח בעבודתו ויצבור הרבה עושר לו ולמשפחתו. כמובן זה לא קרה
אך האיכר העובד ופועל התעשייה באו לטקס, שילמו את מנחתם. והטקס
כל כך היה אמין בעיניהם שהם האמינו שזה יתגשם, מפני שהעול היה
כל-כך קשה, עד שהתקווה לשחרור מפניו הייתה טבעית. האיש, אם לא
התגשם הדבר, האמין שאיזה אליל או שד קיפח את הנבואה הטובה,
ולכן יישאר רגוע לעבד את עבודתו. כך שהאצולה הרוויחה פעמיים:
פעם מהמתנות ופעם מהרגיעה שהשיגה בקרב הפועלים הפשוטים.
בחלק מעבודת האלילים היו בטקס כוהנות שהשביעו את האנשים מינית.
זה הוסיף נופך לאנשים הפשוטים שהצטרכו להסתפק  רק באישה אחת.
כל זה בשבט היה חלק מהחיים. האמינו באליל, או תרפים, או כוחות
טבע, או איסורים לצוד חיות, ואיסורים אחרים. וכולם השתמשו
באמונה בסיבתיות כדי לתרגם את זה לכוחות טבע ששולטים בחיים,
בעוד שאחרי ההתיישבות, האינטרסנטיות הפכה את האנשים החיים
למחפשי אושר בסביבתם הקרובה, כלומר להם עצמם או למשפחתם.
האינטרסנטיות מצמצמת את החברה למשפחה הגרעינית, כי בעקבות
האצולה שנפרדה מהאחריות לשבט, כל השבט קיבל צורה של אהבות
משפחתיות. בחלקן כחיקוי לאצולה ובחלקן כי בתהליך הייצור חילקו
את האדמה לחלקות קטנות שעובדו על-ידי המשפחה הגרעינית. זה
מגביר את רווחיות העבודה והייתה בזה יוזמה של האצולה כדי
להרבות את היצור ולקבל מתנות גדולות יותר למקדש ומסים גדולים
יותר למדינה שבה הייתה שותפה האצולה.
הכבוד גם הוא צומצם לכבוד אישי. לא להרגשת שייכות לשבט, שבו כל
איש מכובד, אלא כבוד אישי לכוהן או לשר.
האחריות גם היא שונתה. לא עוד אחריות כלפי מטה, אלא רק נאמנות
כלפי מעלה שיש שכר בצדה.
האחריות הצטמצמה כלפי התפקיד בלבד ויותר מכך, התפקיד סולף,
נוצרה הביורוקרטיה שהיא ניצול תפקיד כדי לרכוש רכוש ולמסרו
למלך רק בחלקו. חלק זה ממקורות שונים, העשיר את המלך עושר רב.
האמונה והשיפוט נעשו לפי מנהגי הדת, והאנשים אשר האמינו לקחו
אתם לקבר חלק מרכושם, כי האמינו בעולם שלאחר המוות. כמו שהדת
רצתה שיאמינו. כל איש, גם הפשוט ביותר, האמין שלצורכי הקבורה
הוא צריך לקחת אתו את כלי עבודתו, כך שגם האיש הפשוט הכין את
עצמו לעולם הבא. כמובן שהמרודים ביותר לא היה להם כלום.
כל זמן שהציבור האמין בדת, אז גם העושר בקברים היה מובטח. אך
כאשר פגה האמונה, בתחילה אצל המעמדות העליונים ואחר גם בעם,
נעשתה שדידת הקברים חלק מהחיים ורוב הקברים נשדדו אפילו מיד
אחרי הקבורה, כשהוטמן העושר בהם. כי מתוך זה שהכוהנים ניצלו את
העם  והשרים ראו את זה, אז נוצרה אצלם ציניות רבה, ביחס למנהגי
הדת ומזה כפסע לאי אמונה.
תהליך זה התרחש בכל גל של התיישבות, הגל הראשון נגמר בציניות.
הגל השני היה ציני וגמר בדת מאורגנת שלקחה את המונותיאיזם
היהודי יחד עם הפילוסופיה היוונית ויצרה תאים של מאווים לגאולה
של נשמותיהם, אם ינהגו נכון על הארץ. ודת זו, אחרי שהתמסדה
ונעשתה שליטה בגל השלישי של ההתיישבות, יצרה מתח בין האמונה
בשוויון ובין המצב שהאצולה שוב בגדה וניסתה לנכס לעצמה את
העושר מעבודת האנשים. במתח זה הגיעה התרבות המערבית להישגיה
בתחום המדע והטכנולוגיה.
כאן נעשתה התחרות לשאר האנשים שרצו להתבלט בזה שיצרו מדע
ניסיוני שהסתמך על חוקיות הטבע מצד אחד ועל תחרות טכנולוגית
מצד שני.
עם בגידת האצולה, האינטרסנטיות של המשפחה הגרעינית, עם זכות
ההורשה ועם זה שהרכוש מאפשר חיים טובים, במציאות, וכן בעולם
הבא, זאת אומרת הדת: אז התפתח יצר הצבירה, והוא נעשה דומיננטי
בחיים. ולזה אין גבול, כי העושר הוא האושר, בדמות נשים, בדמות
דירות גדולות, נשפים ומשתאות. כל זה בגלל הצבירה, למי המאה לו
הדעה. לזה הצטרף השלטון, ותמורת האחריות על העם, באה ההתנשאות
עליו. העושר נצבר על-ידי השררה, והאמונה בדת, וכל אחד חותר
להגיע לעמדה חשובה שמאפשרת לצבור יותר  וזה נמשך עד ימינו.
לזכותם של המעמדות העליונים נאמר, שהיה להם אינטרס בהגברת
הייצור, ולכן הם השקיעו הרבה מחשבה בטיפוח בעלי חיים וצמחים
בארמונות המלכים, וכן המקדשים היו לנקודות ייצור בהם שיפרו את
חומרי הטיפוח ועשו אותם כדאיים יותר, וכן העתיקו אחד מהשני כל
בקעה לעצמה. כך שתוך זמן קצר יחסית, היו בעלי חיים מטופחים
ברשות האדם, וכן תבואה, פרות וירקות, ואפילו פרחים לנוי. העם
דוכא. לאט לאט חדרה ההכרה שיש ניגוד בינו ובין האצולה. העם
בתחילה לא התמרד, אך נמצאו לו בקרב האצולה מליצי יושר שתבעו את
עלבונו. מליצי היושר היו בעיקר נביאים, שראו לאן מוביל
התהליך.
אבל התהליך היה של יצירת מעמדות לא ביטולם.
תוך כדי מאבק המעמדות, היו הדברים מגיעים לניצול מזוויע של
האנשים הפשוטים, אז היה נקרא המתקן, בדרך כלל מן האצולה, שהיה
משיב את הסדרים למעין מצב שאפשר לחיות אתו.
כאלה היו אחן אתון במצרים, סולון באתונה, משה בישראל ועוד.
המדינה מטבע ברייתה רוצה עוד ועוד. כאשר היא לא יכלה כבר לקחת
מבני העם, היא מנסה לצאת למסע כיבושים ולגזול מעמים שכנים.
בתחילה היה בזה יתרון כי הרבה שבטים אוחדו בבקעות הנהר וזה
אפשר טיפול טוב יותר בקרקע ובהשקיה. יותר מאוחר הפך הכיבוש לשם
כיבוש דרך להשגת עושר של אחרים ולנכס אותו לבני העם החזק. נוצר
מעמד חדש, מעמד החיילים שגם הם נהנו מפירות העושק והם ששמרו
שהסדר לא יופר והכיבושים יחזיקו מעמד.
אחרי החקלאות בא תור התעשייה. בתחילה בעלי המלאכה לנשק שהשתמשו
בסיבים ובגידים לחיבור אבנים ומקלות. האנשים העבירו הכל באש
ולמדו לאט לאט לעשותה הרבה יותר חזקה. עם גילוי שרפת החומר
לחרס ואחריו גילוי התכת החול לזכוכית, בא תור האבנים הירוקות
וקיבלו מהן נחושת, בדיל, ברונזה ולבסוף ברזל. כל זה בגלל יצירת
אינטרס של המעמדות העליונים לחקור ולדרוש בטבע, אולי יש בו
עושר רב יותר.
כושר הלימוד של האדם היה רב מאוד. לכן כל הישג היה מתפשט תוך
מאה מאתים שנה בכל העולם כך קרה לאילוף החיות והתבואה, כך היה
בנחושת בברונזה ובברזל וכך היה לגלגל שהפך למרכבה וכן לטחנת
קמח לתבואה.
תוצאה נוספת של המלחמות ומלחמת המעמדות הייתה הלאומיות.
העם התגבש תוך כדי עבודת כברת ארץ, שפה משותפת, מכנה משותף
תרבותי, גורל משותף, אך מה שהפך את העם לאומה בעלת תודעה
משותפת זו מלחמת המעמדות הפנימית. מאבק על שוויון, חירות,
צדק:
המתקנים הנביאים והפילוסופים שבאו, הם שיצרו תודעה עצמית של
שייכות המעמדות אחד לשני, ויצרו את הליכוד שבתוך העם. מלחמת
המעמדות מתרחשת-והופכת מאלימות פיזית לויכוח רוחני. כאשר שני
הצדדים יודעים שיש תחתית לעוני כתוצאה מעושק, וכן עד כמה צריך
ללחוץ על המעמדות העליונים והרכוש הפרטי עד שייהפך לנתק גמור.
זו הסיבה שמהפכות של המעמדות הנמוכים, ששעבדו המעמדות העליונים
כך שהם עמדו לפני שברון פיזי נכשלו, כי רק למאבק אשר פתח פתח
לצד החלש להתקיים, יכולת להחזיק מעמד.
המהפכה הרוסית בהנהגת לנין, השאירה פתח כזה לאיכרות בצורת
הנא'פ אך סטלין בקולקטיביזציה הרס את רצון האיכרים לעבוד, ובזה
התחיל ניוונה של המהפכה הרוסית.
לו בחרו בדרך של דוגמא ושכנוע, והייתה אפשרות כזו, היו אז
בחקלאות ובתעשייה כשני מיליון איש בקומונות. לו קיבלו עידוד
ולא חיסול, יתכן והתפתחות המהפכה הייתה שונה.
שלוש תרבויות שרדו עד ימינו והם התרבות המערבית שהתחילה במזרח
התיכון הקדום, עברה לים התיכון ואחר לאירופה. התרבות ההודית
והתרבות הסינית. התרבות האמריקאית נקטעה על-ידי התרבות
האירופאית, והתנוונה או שנספחה אל התרבות האירופאית. כל תרבות
וייחודה: אני לוקח את ההתיישבות כמודד לשוני בין התרבויות.
התרבות הסינית יש בה גל התיישבות אחד. לתרבות ההודית שני גלי
התיישבות על אותו שטח מחייה.  התרבות המערבית שבה, יש שלושה
גלי התיישבות, כאשר יש רצף תרבותי ביניהם, אבל בשלושה שטחים
שונים. כל גל התיישבותי יש בו הישגים של העבר ההתיישבותי, עם
הייחוד שכל גל נושא אותו אתו. נתחיל מהתרבות ההודית. ערי פרזות
היו כבר בעמק האינדוס לפני עשרת אלפים שנה. הם בייתו חיות
וגידלו תבואה. על-ידם התקיים מדבר. אך קרוב לים ורחוק ממקום
יובליו של האינדוס, גדל יער עד טרופי. עם התרבות האנשים, הם
התחילו בברוא היער כך שיושבה הרמה ההודית. וכך הגיעו לעמק
הגנגס וישבו אותו. הארץ הייתה ברוכת גשמים, הניבה טוב והישוב
בה בקרחות יער ובעמקים היה צפוף. לפני כארבעת אלפים שנה פלשו
להודו שבטים אריים והם יצרו על אותו שטח תרבות חדשה. הם דרסו
את קודמתם והפכו את אנשיהם לעבדים ויצרו תרבות פיאודלית מלאה,
שיש בה מעמדות אופקיים, כשלמעלה כוהנים, אחר אצילים, אחר בעלי
מלאכה, סוחרים ואיכרים. את הגזע הקודם שהיה כנראה שחור הם
שיעבדו.
במשך הזמן נהיה מעמד זה משכן לעבדים משוחררים וזרים שלא נטמעו.
מעמד זה היה פח אשפה חברתי של ההודים וכונה הטמאים. מעמד זה
אסור היה במגע עם המעמדות האחרים, ולכולם אסור היה להתחתן אתו.
כמובן, שזה לא הפריע אינוס נשים, כך שצביונו השחור של המעמד לא
נשמר, וכיום אין הבדל של צורה בין מעמד זה ומעמדות אחרים. נוסף
למעמדות רוחב, היו גם מעמדות אורך מקצועיים, איכרים שגידלו סוג
מסוים של תבואה, בעלי מלאכה של ייצור מסוים, סוחרים מאורגנים,
חיילים, אצילים מאותה מדינה וכוהנים, כאשר ריבוי האלים הביא
אותם לתחרות בשלטון העם ולתבוע קורבנות.
נשים היו משועבדות לגברים ואצל האצילים הם מתו יחד אתם בשריפה.
זה היה משטר פיאודלי מלא כך שהיה מקשה אחת וקשה היה לכל שינוי
לבוא לתוכו והחברה קפאה ממקומה.
התקיימו בחברה זו חיי רוח, אך הם היו בהפרדה מוחלטת מהחיים
הממשיים. חיי הרוח התנהלו על-ידי יחידים, שהחלוקה המעמדית
הפריעה להם, והם הציעו כל מיני שיטות חינוכיות כדי לרכך או
להפסיק את החיים החוקיים של החברה ההודית.
במאה השישית לפני הספירה קם נביא שהתכנה בודהה. הוא ניסה לתקן
תיקון יסודי בחברה סביבו. לבטל את המעמדות, לבטל את ארגוני
היצור וליצור חברה שיש בה נידות רבה. אך אחרי מאבק רב שנים
ניצחה התרבות ההודית הריבודית והבודהיזם בהודו הוא דת של כמה
מיליונים. החברה ההודית נשארה ריבודית כשהייתה ועד עכשיו קשה
מאוד לשחרר את החברה ההודית מריבודיה.
הקפיטליזם בהודו, או שהוא ניצול זוועתי של העשירים את העניים
או שהאיש הפשוט לא נותן לעצמו דין וחשבון רציונלי, אלא משועבד
למוסכמות ההינדיות. ההתפתחות בייצור מתעכבת. אין רעב מוחלט
והכפר רמת חייו יותר גבוהה משל עניי העיר. אך רמת החיים הכללית
נמוכה ובייחוד נמוכה רמת חיי פועלי ועניי הערים.
סין היא התיישבות של גזע אחד לפני כשבעת אלפים שנים. בתחילה
בכפרים באזור הטרופי ואחר כשלמדו חקלאות, התפשטו לעמקי הנהרות
הצפוניים ושם פיתחו תרבות של חקלאים. עם יצירת המעמדות הוקמו
מדינות שלחמו ביניהן וברקע היה בין מדינה כל סינית, או כמה
מדינות שבהפסקות נלחמו ביניהן.
ההתיישבות הייתה גל ראשון על אותו שטח קרקע אך ללא הגל השני.
לכן פיתחו הסינים כמה מדינות.
לפני כאלפיים וחמש מאות שנים קמו לסינים שני פילוסופים. אחד
בשם לאו טסה שיסד תרבות של דת ואמנות הקולטת כל יצירה חדשה
שמגיעה אליהם. הסינים קלטו בדתם את אמונות לאו טסה וכן את
הבודהיזם בצד אמונותיהם הישנות. הסינים קלטו מהתרבויות ההודיות
והמערביות וביתו אותן.
חכם שני היה קונג פו צה. זה היה חכם מדיני. הוא הטיף לחברה לא
ריבודית אלא חברה שתתנהל על ידי פקידים מלומדים. כל אחד היה
יכול להיהפך לחלק מהשלטון ולהיות לפקיד ואפילו פקיד גבוה, אם
היה לומד ועובר בחינות מסוימות. כך שנשמר  הזרם בין המעמדות
והאצולה לא הייתה מוגדרת במיוחד. כל איש, גם מהמעמדות הנמוכים,
אם התעשר או למד, יכולים הוא ובניו לצאת מהעבודה הפשוטה ולעבור
לאצולה. כמוכן בכל תקופה היה המעמד העליון מתנוון ואז הייתה
תקופה של תוהו ובוהו. אחר כך היו מתיישבים ושוב שגשוג כלכלי
וחברתי. חברה זו הייתה קולטת כל כובש, בעיקר קרובי גזע
מונגוליים. אלה נטמעו בתוך החברה הסינית ולא יצרו מעמדות רוחב
שאין מעבר
בתוכם.
את התרבות המערבית אפשר לראות בייחודה. היא התחילה במזרח
הקרוב, שם נוצרה המדינה מהארגון החברתי ונוצרה הדת מאמונת
השבטים. נוצרו המיתוסים, האמונה בתחיית המתים וראשיתה של תרבות
חומרית מפותחת.
הגל הראשון של ההתיישבות הפך כל ידע לטכנולוגיה. ביות חיות,
זאת אומרת, החיה שחיה בקרבת האדם ניתנה לראשותו והוא השאיר
בחיים והרבה את החיות היפות. כמובן שהיו בו לפי מושגיו, כאלה
שרצו בחיה גדולה כמו פרה וכאלה שרצו חיה יותר קטנה וצמרית כמו
הכבשה. הכלבים והחתולים קיבלו צורות מאוד שונות. אבל כל זה עם
ידע בסיסי וחושים שכוונו את המטפח.
דבר דומה קרה גם בצמחים. הטיפוח בא לפי הטעם, הריח, הצורה, כל
אלה חושים אשר מכוונים על ידי האמנות. אמנם היה בזה משום ידע
ושיתוף בידע בין האנשים ולימוד מחברות אחרות ותרומת מידע
לחברות אחרות. אבל לא הייתה שיטה שלפיה הלכו המטפחים.
דבר דומה קרה ברפואה. לשבטים שהתיישבו הייתה רפואה פסיכופיזית,
אבל מהר הגיעו לכירורגיה, כי הטיפול באנשים היה הכנה לחיים
שאחר המוות. למדו לחנוט אברי האדם הקיימים אך לא ידעו את
תפקידם. ידעו שלאחר המוות הם נרקבים ראשונים. לכן הוציאו אותם
מהמת וחנטו את צורתו השרירית לשמור לזמן חדש.
למדו לחצוב באבן בעזרת עצים מתנפחים ברטיבות, למדו להסיע פסלים
או אבנים גדולות בנהר, אבל לא הבינו את סיבת הקלות שבהסעה זו.
העבירו באש אבנים שונות צבעוניות, למדו לעשות להבה עם מפוח
שנתן אש חזקה. כאשר העבירו אבנים צבעונית באש הן הפרישו חומרים
בעלי צבעים שונים וחוזק שונה ואפשרות לבטא בצורות שונות כאשר
קוררו. בזה גילו את המתכות והזכוכית. כל הדברים הללו התגלו
ופותחו כבר בגל הראשון של ההתיישבות. היה בזה הרבה ידע אך לא
מסודר לא שיטתי וללא הצגת מטרות שבהן אפשר היה ללמוד את סיבות
הדברים. הדברים נעשו מתוך חוש סיבתי והתגלה רק הביצוע. ידעו
שאבנים בעלות צבע מסוים יתנו בחימום נחושת. מעבר לזה לא דרשו.
ידעו שצורת האדם הנשמרת תקום לתחייה בעולם אחר אך לא ידעו את
מנגנון החיים. הכירו את נפש האדם אך לא הבינו איך היא פועלת
ומדוע היא מכירה.
הגל השני, הישגיו הטכנולוגיים היו שונים. היה יותר עידון, יותר
חיקוי, אך יותר שיטתי, יותר שאלות לסיבות, יותר הכוונה
למקורות. זה מפני ששתי סיבות השפיעו: סיבה אחת שתחום ההתיישבות
היה חדש והיה צורך ליצור הכל מהתחלה. סיבה שניה, אמנם השטח היה
שונה אך קרוב ומשיק כך שאפשר וצריך היה ללמוד ממנו לא רק
רעיונות אלא גם דרכי ביצוע והישגים.
ראשית למדו את שיטת הארגון החברתי במדינה- הפרדת האצולה
מהעבודה. השטח המיושב היה מבותר. לא בקעה בעלת שטח גדול, אלא
שפלות צרות לחוף הים ושטח הררי מבותר בתוך הארץ. המדינות היו
קטנות ורבו המלחמות ביניהן. זה טיפח את הנשק וזה הכיר בשוני
תוך אחדות. ראו את המדינות הגדולות שקמו בעמקים וראו את
המדינות הקטנות שבשליטתם.
הם יצרו פנתיאון של אלים כך שלא כמו בגל הראשון, שכל אל היה לו
מקומו שלו. הגל השני כבר ראה שכל האלים יש להם אותן תביעות
למיניהן. כוהנים לשאתם ולחיות על תרומות וחלקי קרבן. נשים
קדשות שהיו חלק מהעובדה שהשבטים מצאו דרכים כדי להפיג את הצורך
המיני שלא בא על סיפוקו במשפחה. לכן מצאו במקדשים ועל ידם
אפשרות לקיים יחסים מיניים תמורת אתנן. היו גם טקסים כאלה
שהשתלבו בהם לא רק הגברים אלא גם נשים ושוב ראו את השוני תוך
אחדות שקיימת בדת.
אותו דבר בטיפול החומרי, הרבה למדו אבל יצרו שיטה, היו להם
מהנדסים, פסלים, מטפחי גנים, מרחיבי סחר, לא רק דברים כבדים
הביאו דרך המים אלא כל סחורה יכלה להיות מוסעת בים וזה הקל על
המסחר, וכן הרבה הסתכלות בשוני שהיא נחלת התרבות הים
תיכונית.
את הייצור הם העבירו לפסים אחרים. לא רק שיעבוד העם שלהם אלא
בנוסף, הפיכת שבטים ומתיישבים אחרים לעבדים. כושר הייצור היה
גדול ביחס כך שאפשר היה להפיק תועלת מעבודת אחרים. אז בני העם
היו צבא ואחרים שנוצחו עבדו בעבודות הפשוטות.
ההישג העיקרי של גל זה הוא הפיכת כל ההישגים לשיטה. המדינה, זו
שהחלה בעמקי הנהרות, פותחה והפכה לאימפריות. בתחילה בשטחים
קטנים בסביבות העמקים. אך לבסוף עם האימפריה הרומית, למדינה
הגדולה ביותר שהייתה.
בבית נמצא שאפשר היה לצמצם את מספר האלילים לאלוהים אחד, כאשר
יש לו נביאים ושופטים והדת ניתנת לכל בני האדם, לא רק למי שיש
לו, אלא להפך, היא נותנת סעד לנזקקים.
ולבסוף הגל השני יצר אנשים ייחודיים בעלי שמות. לא רק שליטים
אלא אנשים יוצרים, אשר שאלו לדברי עולם ונטו להשיב תשובות
ויצרו הלך מחשבה שיטתי. פילוסופים ואנשי מדע שדרשו תשובות
לסיבות שראו אנשי הגל הראשון. ביניהם פילוסופים שראו את רוע
האנשים ויצרו שיטות מחשבה להבנת העולם ותיקון מידות האנשים. כל
זה במקשה תבניתית אחת.
השבט בחברה ספונטנית מקיף הרבה תחומים.
ראשית עצם הקמתו, שנית, המושגים הם נובעים מהאדם ובאים לשרת את
החברה שיחידים שיכים אליה. הרקמה הפנימית בשתי הוראותיה,
במשפחה וארגון השבט, צבא השבט ומוסדות הדמוקרטיה, היא פועל
יוצא של אינטרס הנוגעים בדבר.
הייצוב בשבט הוא מיזוג של שני דברים כהמשכו מהלהקה שבה הציד
והליקוט הם הפרנסה. אז אם השבט עובד ככלל אז פרי היצור מתחלק
בין חברי השבט. אבל אם יש ציד או ליקוט ביחידות ובשבט מעונינים
שזה יתקיים, אז נהנים מזה בראש ובראשונה המשפחות ואם יש עודף
הוא מחולק לאנשי השבט. צורך הקיום אינו מודע לאנשי השבט, הוא
נעשה כחלק ממערך השבט כהמשך ללהקה. יש רעב אז מלקטים. יש חוסר
בחלבון המביא לרעב אז יוצאים לציד. הציד והליקוט הם עונתיים
ותקופת חיפוש המזון מלווה בטקסים אשר מבטיחים את הצלחת
הפעילות.
מוסדות השבט הם גם שילוב של ספונטניות, של האסיפה הכללית ושל
האינטרס של השבט כמבנה היררכי. ועדת הזקנים, בעלי תפקידים
מיוחדים בחברה כמו מפקד הצבא, זקן השבט, האחראי על הדת, הכהן,
והרופא. כל אלה הם ביטוי הצרכים שהדמוקרטיה השבטית נזקקת להם.
בחברה אינטרסנטית הדבר שונה. קודם כל יש הגדרת צרכים, כל מעמד
והצרכים שלו. בתחילה עם ההתיישבות זה אינטרס של כל השבט. אבל
עם פרישת האצולה מהעבודה הפיזית והישארותה רק בארגון, נוצר
צורך לפרנס אנשים שלא עובדים. צורך זה נראה בעיקר אצל האצולה
שהיא בשלבים שונים של בגידה בסולידריות השבטית. הם משמשים מאגר
של ידע מדעי והבטחת עלית הייצור. עושים את זה בשתי צורות:
ראשית, משקיעים מחשבה בחלוקת העבודה כדי שהיצור יפעל. שנית,
מתחילים לחשוב, איך צריכת האנשים הפשוטים תקטן כך שהאצולה תוכל
ליהנות מעודפי עבודתם.
עם האינטרסים, משתנים המושגים, ידיעת החוויה וחוויית הידיעה
מתרחבים. האמונה נעשית שיטתית, יש סגנון מרחיב, האמן נעזר
באנשים אשר מפעילים את הטכניקות שלו, והוא מפאר את בתי ומקדשי
העשירים. ההמון נקרא לבוא למקדש ורק שם ליהנות מחוויית האמנות,
ואל החוויה נדבקות האמונות הקדומות של השבט, וזה הופך לדת
שהכהן הוא מנהיגה והנהנה בעיקר ממנה.
מושגי האומנות גם הם משתנים: האהבה כבר אינה מושג כללי אלא
מושג המצטמצם למשפחה ולאינטרס המעמדי: השלטון נחלק לשליט, המלך
או הכהן ויתכן ששני התפקידים נעשים ביחד, וכל דרגה נותנת כבוד
לדרגות הגבוהות ממנה.
במדע מושג הידיעה והחוויה מתרחב ואתו גודל הידע הניסיוני שנצבר
במקדשים, ומשם משוחרר לעם היצרני. האמת משועבדת לאינטרס, ויש
אמת אחת לאצולה ואמת אחת לשאר העם.
מושגי המוסר מופרטים והאחריות עוברת תהליך של צמצום, והאנשים
מרגישים אחריות רק למשפחה או לכלל הגדול, ואין אותו קשר שבו
האחריות הייתה גם לכלל וגם ליחידים בתוכו, אלא עכשיו כל יחיד
לעצמו ולמשפחתו, והמדע במקום להיות שיתוף בין כלל האנשים נעשה
ידע לאנשי סוד בלבד, וקבוצות אינטרסנטיות מנצלות את זה
לתועלתן.
במוסר חל במהפך הגדול ביותר. קודם כל בכללים, הדמיון נאסר על
קבוצת העם הפשוט ונשאר רק בין האצולה, הכוהנים והשבטים. העם
היה צריך להיזון מהדמיון שהרעיפו עליו הכוהנים והמלכים,
ומחשבה
עצמית נחשבה לחטא. גם ידע הסיבה הוזן מלמעלה, הדת עם אליליה
היא שהסבירה את סיבות הקיום וההתפתחות. והעם רואים את הקולות
ומקבלים.
השיפוט נהפך למשפט. לא כל אדם שופט את עצמו וחברתו במשפט הצדק
וקובע את הרגשתו ביחס לשוויון ולחרות. עכשיו יש משפט
המלך, אין שוויון ואין חרות וכמו כן בהתאם אין צדק. והמלך שופט
כראות עיניו והמשפט הוא משפט עוול.
הכללים באומנות נשארו עם המצאת הכתב. הם אפילו התעשרו כי הכתב
נבע מהציור וכללי האומנות שרתו אותו.
הדיבור במדע הפך לשתי שפות: שפת המעמד העליון ושפת האנשים
הפשוטים. ולפעמים אין הבנה ביניהן.
כל המערכת השתנתה והאדם התחיל לחשוב אחרת מאשר בשבט. שם האדם
התמזג בחברה, פה האדם הכיר ביחידותו וזה היה תוצאה של פרוק
החברה.
אל מול המצב הזה קמו הנביאים והם נלחמו את מלחמת המעמד התחתון,
האנשים העובדים. לעתים בהצלחה, כמו נביאי ישראל ולעתים וזה היה
הרוב, נשארו הנביאים מעל האנשים ולא קידמו את השכבות הנמוכות.
כל אחת משלושת התרבויות הגיבה על התהליך אחרת. בהודו, העובדה
שגל ההתיישבות השני חפף את הראשון, נוצרה חברה קישחת עם סולם
מעמדי שאין בו שום גמישות. הכוהנים הם במעמד העליון ואין שום
אפשרות לחילוף חומרים בין מעמדי או קבוצות הייצור. החריגים הם
אנשי רוח שפרשו ויצרו הלכי מחשבה פילוסופיים, שנשמרו בספרים
שלא נוהגים על פיהם.
הסינים היה להם גל אחד של התיישבות והם באמת פיתחו תרבות
עשירה, כי היא הייתה גל ראשון להתיישבות באותו זמן שבתרבויות
אחרות היה הגל השני. כך שהם שאבו מתרבויות אלה, בעיקר מן
ההודים בודהיזם וסתם פילוסופיות. הם פיתחו משטר מנוגד שנוהל על
ידי פקידים מכל שכבות העם שנבחנו כל ידע מספרים עתיקים, עד
שהגיעו לניוון מסוים של מידותיהם ולא יכלו להגיע לתנופה חדשה
של היצור כמו המערב.
תרבות המערב התייחדה בזה שכל גל של התיישבות, והיו שלושה כאלה,
היה גם עצמאי וגם למד מקודמו. הגל הראשון פיתח טכניקה, הגל
השני הפך זאת למדע. הוא מסר לגל השלישי את הישגיו בדמות דת
מדעית, שראתה שוויון בין בני האדם. הגל השלישי שהתיישב באירופה
קיבל דת זאת ופיתח אותה. תוך מאבקים בתוכה ובינה לבין החברה
החילונית של אצילים ומלכים. הוא יצר חברה פתוחה ותחרותית
שהתגלגלה לחברה קפיטליסטית, שהיא צורת היצור המפותחת ביותר.
צורת יצור זו הפכה את העולם כולו למקשה אחת, שבה נאבקות צורות
יצור מעמדיות מול רעיונות וביצוע צורות יצור סוציאליסטיים.
עם הצבירה התפתח המסחר.
בשבט היו חליפין, שבט שהצליח בציד צבר בשר מעושן ועורות והחליף
אותם בצברים של מחצבי אבן כדי לעשות גרזנים וכידונים וכן
עוד...
עם ההתיישבות והחקלאות נוצרו עודפים גדולים ביחס ושוב האצולה
נכסה אותם והחליפה אותם בעודפים מאזור אחר. את העודפים קנו
מהיצרנים במחיר קטן ומכרו באזור אחר תמורת סחורה יקרה, כך
שהאצולה התעשרה.
המסחר פיתח את הערים, שם נפגשו הסוחרים אלו באלו ונוצרה תרבות
המסחר. בני הכפר לא יכלו לפקח על המחירים כי הם היו מנותקים
מהשוק. לכן הסוחרים הם שהרוויחו ובערים נוצרו מעמדות של סוחרים
בעיקר מגל ההתיישבות השני.
המסחר הביא לפיתוח של כלי הובלה, במדבריות- הגמל,
בים- הספינה שהיא פיתוח גדול של סירת הדיג של השבט. הסוחרים
נעשו בעלי כלי ההובלה האלה. זה נתן להם מונופול על המסחר
והגדיל את רווחיהם.
ושוב גדל הניתוק המעמדי.
לא לחינם התנגדו נביאי ישראל לתרבות הסחר של הערים שהגדילה את
הניצול ויצרה תרבות של הוללות בעיר.
הסחר יצר את הממון וזה מצדו יצר מודד לכל דבר.
ומי שבידו ממון רב יש לו הכל: בתים גדולים, נשים, מזונות
למסיבות הוללות וכן שלטון. לעומת האיכרים שלהם ממון מועט ורמת
חיים נמוכה.
בערים באירופה נוצר מעמד של אגודות בעלי מלאכה והם סחרו ביחד.
אבל עם ההגירה של בני האיכרים מהכפר לעיר נוצרה המנופקטורה
שיצרה מתוך חלוקת עבודה, מוצרים זולים מאלו של בעלי המלאכה,
ואחריה בא יצור המכונות והקפיטליזם.
זה הוביל לצורת המשק של ימינו שכל העולם הוא שוק קפיטליסטי
אחד.
לפעמים משתלבות דתות של שבטים שונים לפנתיאון אחד ונוצרת תרבות
לאומית, שכמובן יש לה שליטים ועם, אבל בדרך של מלחמת מעמדות,
שמתחילים בה המעמדות העליונים והם קוראים לעם להצטרף. אז נוצרת
תרבות לאומית וארץ שבה דת הופכת לאומה.
המעבר מחברה שבטית שחיה מהנוהג לחברה מתיישבת שחיה מאינטרסים,
תיתן תנופה אדירה לחיים החומריים. בתחילה החקלאות: יותר אנשים
על אותו שטח. אחריה באה המלאכה וזה נשק ואחר המסחר.
מתחילה מלחמה על שטחי כיבוש ושיעבוד שבטים ואנשים אחרים לשליטי
הממלכות הקדומות. אחר כך באה התעשייה ואתה הקפיטליזם עם
התרחבותו המשקית המדעית והאימפריאלית.
שלבים אלו הם שלבי התרבות המעמדית המערבית, שבה היו שלושה גלי
התיישבות, כאשר כל גל הביא בזמנו את הישגיו ומסר אותם לגל הבא,
בלי שזה הגביל את הגל הבא, כי הוא התיישב על שטח שונה.
בתחילה המזרח התיכון, שני הים התיכון שלישי אירופה. הגל השלישי
הביא לקפיטליזם שהוא איחד בתוכו את כל העולם.
להצדקת טענה זו, היפנים התיישבו בשולי התרבות הסינית במקביל
לגל השלישי באירופה, ופיתחו תרבות של לוחמים. בתחילה נלחמו
ביניהם ואחר כך ניסו להשתלט על חלקים ביבשת ונכשלו. אבל
כשנפגשו עם הקפיטליזם האימפריאלי, סיגלו את תכניו והפכו מהר
מאד למדינה קפיטליסטית מוצלחת.
בניגוד לכך, הודו שבה תרבות הכוהנים חנקה כל קדמה. זה מפני שגל
ההתיישבות השני חפף בשטח את הגל הראשון, כך שנוצר משטר פאודלי
שלם שהקדמה הלכה בו לאט לאט. עד היום רוב העם שקוע בדתו ואין
יכלת לקדם אותו לכיוון של מדינה יוצרת.
הסינים לעומתם ליכדו את העם בארצם והם מתקדמים. זה למרות
שההתיישבות היציבה, שנמשכה קרוב לששת אלפים שנה, יצרה סטגנציה
שלא נתנה להתקרב לקפיטליזם. רק עם הקומוניסטים שאיחדו אותם, הם
יתקדמו ויהפכו לעם יוצר ואומה אחת בעלת הרבה מאד תושבים.
בתרבות המערבית היו שלוש פעמים בגידות האצולה. כל פעם בצורה
שונה, ולכן גם כלכלה וחברה שונה, זה דרבן את היצור ואת החברה.
בגל השלישי, במתח בין החברה האזרחית והדת, נוצר קפיטליזם. משטר
אשר שיעבד המוני אנשים לאי שוויון, אבל יצר מכונת פיתוח היצור
בצורה חסרת תקדים ובכוח זה השתלט על העולם.
בעמק האינדוס, הייתה התיישבות כבר בגל הראשון. הערים היו ללא
חומה, זאת אומרת שכנראה הייתה ברית בין הערים ולא היו מלחמות
שבטיות. הגל הזה פיתח אילוף בעלי חיים כנראה, ביניהם הפרות
שנשארו מקודשות במשך ההיסטוריה.
אילוף בעלי החיים, בעיקר מעלי גרה, נעשה בזמן הקדום והתבצע כך
שהאדם השאיר את החיות שהיוו לדעתו את ערך היופי. זאת אומרת
שהיפות ביותר לדעתו נשארו בחיים. ואז מפרות הבר נעשתה פרת המשק
ומכבשת הבר נעשתה כבשה עם אליה. גם זה מסימני היופי. היפות
נשארו ואלו שלא נכנסו למסגרת נאכלו במשך הזמן.
השיטה קודשה ולכן בעלי חיים שבויתו באותה ארץ קודשו ואסור היה
להשתמש בהם. כך עם הפרות בהודו והכבשים במצרים.
הגל הראשון מצא גם את החקלאות. אחרי שהאנשים ראו את ההשקיה
הטבעית על ידי הנהרות. שם הם למדו לעבוד, כי הנהרות בגאות לא
רק
משקים, אלא גם מביאים סחף שאותו צריך לפורר כדי שהאדמה תיתן
יבול טוב.
הדת שצמחה על קרקע הודי תוך שלילת הריבוד בחברה ההודית,
הבודהיזם, לא נקלטה בהודו אלא בארצות פריפריאליות ששם הריבוד
לא הגיע.
כהשלמה של החברה הריבודית הזו, היו אנשים יחידים שחיפשו מוצא
לכוח היוצר שבהם ויצרו פילוסופיות. את הקדושים הללו החברה
אימצה וכתבה את דבריהם והפכה אותם לספרים מקודשים שלא נוהגים
לפיהם. אלא המעמדות העליונים קוראים בהם ומעשירים את רוחם בהם.
בזה גיבשה החברה ההודית עולם מושגים מגובש שלא נתן פרצות ולא
פתח לשוויון, חרות וצדק בפער המעמדי השולט בכל. אין שיתוף
רצוני וכל מעמד חי לעצמו ולתפקידו.
יש בתי ספר נרחבים אבל אין להם הד בשכבות העממיות, אלא רק
בשכבות הגבוהות, כוהנים וסוחרים עשירים. אין יצירה חברתית
והמעמדות הקפואים שלטו כך בהודו עד בוא האיסלאם, שזעזע את
הודו, השתלט על חלקים גדולים שלה וניצל את החברה הריבודית
בהודו להתעשרות. אבל זה לא התפתח למשטר פתוח כמו הקפיטליזם
האירופי. עד היום סובלת הודו מהתנגשות זו בין הריבוד המעמדי
ובין החברה שהביא המערב להודו.
כל היתרונות והחסרונות של בגידת האצולה מתחילים מהאצולה עצמה
ויורדים אל המוני העם הפשוט.
הורשת הנחלות מביאה לידי הורשת החלקה הקטנה של האיכר וזה מביא
להרס השוויון, ביטול החרות, והצדק נרמס. הדמיון נחלק לפי ידע
שלטוני ועבודה אוטומטית, הוא הסדיר את חיוניותו, על ידי הפרדת
העבודה מהניהול. השיפוט לפי אינטרסים. במקום אוטונומיה של
המושגים בא שיעבוד המושגים לצרכים של השליטים. זה יוצר תגובת
מתקנים, נביאים, ופילוסופים ומתחיל מאבק מעמדי.
בתחילה בין אנשי המצפון לבין האצולה ואחר זה מתפשט להמוני העם.
זה מביא להכרה עצמית ונוצרת האומה.
תנאי היצור הם שמביאים לעם שפה, קרבה אתנית, תרבות משותפת
וכמו כן סדן אחיד ומלחמת מעמדות, שהיא גם פנימית וגם חיצונית
לפי האינטרסים.
מלחמת מעמדות כזו מפתחת את האישיות הלאומית ונוצרות אומות.
מלחמת המעמדות הלאומית מצטיינת באנשים גדולים, בעלי מוסר מתקני
חברה כמו: סולון, חמורבי ומשה. נביאים כמו נביאי ישראל או
הפיתגוריים ביוון, וכאלה שהחברה ברחה להם והם נעשים פילוסופים.
הפילוסופים יוצרים חלקת מחשבה שבה הם מנסים להבין את טבע היקום
ובעזרת הבנה זו לראות איך האדם משתלט על טבעו. האומה היא תת
תרבות במסגרת החברה האנושית.
הדת היא אופיום להמונים. בזה היא משרתת את האינטרס של בעלי
השלטון, שאם יש להם מונופול על הדת אז הם שליטים כל יכלים. באם
יש כמה דתות באותה חברה, אז יש תחרות ויש טיפוח החוב. הנצרות
היא דת שוויון. היא נוצרה כאנטי חברה לחברה העבדותית של רומא
בגל השני להתיישבות ונמסרה ככזו לגל השלישי שהתיישב באירופה.
המתח בתוך הגל השלישי בין הדת שהיא שוויונית במהותה ובין
האצולה שנפרדה ממנה בימי הביניים המאוחרים. במתח הזה נוצרו
במסגרת הנצרות כתות שונות. כתוצאה מזה נוצר האדם שצבר רכוש
והיווה את היסוד לקפיטליזם.
אין אני רוצה להיכנס לסיפור ההיסטוריה, אלא להבליט את הייחוד
של התרבות המערבית. היא התחילה במזרח התיכון בחברת הנהרות
ונמשכה בגל השני סביב הים התיכון והמשיכה באירופה בגל השלישי
להתיישבות. ההתיישבות עם בגידת האצולה מביאה לתרבות חומרית
עולה, כך שבתרבות המערבית חזר על עצמו התהליך הזה שלש פעמים.
כל זה כאשר יש מסורת חברתית בין גלי ההתיישבות אך לא באותו
שטח, ולכן החברות היו פתוחות ותחרותיות. כך באימפריות של המזרח
הקדום, או בערים סביב הים התיכון, שהפכו לאימפריה הגדולה
ביותר- רומא. ושוב עם שקיעת האימפריה בגלל חוסר עבדים ופריון
יצור
נמוך, היא מסרה לגל השלישי את הדת שנוצרה באימפריה זו, את
הנצרות. ושוב חזר התהליך של ההתפתחות העצמאית בשטח על עצמו.
נוצר הקפיטליזם ואתו נוצר  האינטרס לגיוון כלכלי אמיתי, לא רק
ברוח אלא גם בחומר.
חברה של אינטרסים מעוותת את היחיד, שוב אין ערכים מוחלטים של
החברה אלא יש אינטרסים. היחיד נמעך ביניהם, המושגים נחלשים, כי
עמדתם נעשית רופפת, כאשר ביקורת התבונה אינה יכולה לפעול. כי
במקום הערכים- שוויון, חירות, צדק, בא האינטרס ומבטלם. היחיד
מחליף כל פעם צד ואינטרס אחר, גם אם זה מעבר של דורות. האינטרס
שמרוקן את הערכים משפיע על בני האדם כך שמתגלה הרשעות של היצור
התבוני בלי שיש מאבק אמיתי נגדה. הכל מולבש מבחוץ, התיאבון בא
עם האוכל, העשירים מנצלים את מעמדם ונוצר פער עצום בין האנשים,
והאדם לא בנוי לזה. אבדה הספונטניות של יצירת החברה.
בשפת הפסיכואנליזה התבונות של היצור התבוני הן "סתם" פרץ
הדחפים. המושגים הם האני העליון כי הם בולמים את הדחפים, והם
באו כדי שהמוח יפעל להידוק החברה. הכללים הם האני בפועל, כל
דמיון חושב סיבתיות ומזה בא השיפוט לפרט ולכלל.
באמנות זה בא עם אהבה וכבוד וכלל כללי היופי בצורת ההרמוניה,
הקצב והבעלות שמתהווה על ידי היוצר והמקבל, האיש הנהנה
מהאמנות.
הנוהג הוא שגרה של דפוסים חברתיים כמו שהם באים ביחסים בין
היחידים בחברה. אינטרס צודק שהועלה לדרגת תודעה, תערובת של
"סתם" ואני, בלי המושגים, אלו ניתנו רק למיוחדים, מתקנים,
נביאים, פילוסופים. המנהג הוטבע באני ובמחשבה וכך מתקיימת
החברה. בגידת האצולה הופכת את המנהג לאינטרסנטיות ומחסלת את
ערכי החברה.
חיסול הערכים פגע במושגים, במחשבה ובכללים שנעשו לשרות האינטרס
ולא להטבעתו בנוהג החברתי. הפגיעה במושגים מביאה לידי השתוללות
התבונות ולחיסול המוסר.
העבודה המנהיגותית הופכת לניצול העם.
העבודה המכשירנית הופכת לשיפור המדע, הטכניקה החקלאית, המתכות
והתעשייה.
התודעה החינוכית יוצרת פער בין המעמדות ויוצרת את הדת וההדחקה
בעקבותיה.
הקדמה הייתה אישית בהתחלה ונשענה על אנשים ייחודיים שהופיעו
מדי פעם והמציאו גידולים חדשים, או בניה מחודשת. רק בתקופה
האחרונה, עם ההתחרות הרכושנית, הואצה ההתפתחות וקם משטר, שבו
המצאה רדפה המצאה והאדם התחיל לראות את עצמו כשליט הטבע.
בפועל, משטר זה הוציא את הפיתוח מתחום הדת והפך אותו לפיתוח
שהוא נחלת החברה בכללותה.
הדבר השלישי שחל עם בגידת האצולה, זה שינויים בנפש היחיד.
האינטרסנטיות מפשיטה מהיסודות את הערכים. במקום שוויון, חרות,
צדק, מופיע הלחץ של אנטרופיה, סיבה, תכלית. התבונות ממשיכות
לבקר אבל במקום שוויון הן נשענות על אנטרופיה. הן לוחצות על
האנשים לשאוף לחברה ריבודית  ולהיות בעלי יתרונות על אנשים
אחרים. במקום חירות באה הסיבה ובה רואים האנשים את חירותם
בעושר וברכוש ובשליטה על אנשים אחרים. במקום הצדק, בא משפט
המעמדות העליונים, שרואים בגזלת המעמדות הנמוכים ערך מוצדק
שלפיו פועלים.
כל שלושת התבונות שותפות לתהליך וגם לוחצות על האני העליון
שהוא המושגים. ניתן דרור ליצרים מצד אחד, ומצד שני, יש הדחקה
שמעמידה את האני העליון כמבקר התביעות. במקום חברה מאוזנת שיש
בה שילוב של בלימה מצד אחד, עם היתרונות ששחררו את הלחץ של
היצרים והרגשות, באים פתרונות שמשלחים את היחיד להלחם בעצמו
בחולשותיו. אז הוא מדחיק מצד אחד, גוזל מצד שני והופך לנביא
מצד שלישי. כך שבחברה יש שלושה דברים אלו. היא מתקדמת בין מסה
של אנשים שהפכה לחברה ריבודית ובין אישים מתקנים, התובעים
להעלאת הערכים שבעבר.
היהודים שהתגבשו פעם דרך מלחמת מעמדות בבית ראשון, בהנהגת
הנביאים, הפנימו את תרבותם ויכלו לשמור אותה, כל אותה עת
שבאירופה התגבשה מלחמת המעמדות והם היו בסדקי החברה הפיאודלית
הלא שלימה של אירופה.
הקפיטליזם יצר אומה מיוחדת במינה והיא ארה"ב. עם המהפכה
האמריקאית נקבעה למדינה החדשה חוקה גמישה שיכלה לקלוט את
המהגרים מאירופה ולהתפשט מערבה, שם נוצרה חלוציות אמריקאית. הם
השתלטו על ארה"ב וגיבשו אותה במלחמת המעמדות, ששיאה היה במלחמת
האזרחים, לאומה הקפיטליסטית של ההווה. זו שהרכוש הפרטי והתחרות
הם אבני בנינה. הם הפכו אותה למעצמה העשירה בעולם וככזו משפיעה
הרבה על האומות המאוחדות.
דוגמה להתפשטות שניה זוהי האימפריה הרוסית, שהשלטון הריכוזי
בה, שאיים בריאקציה על אירופה המערבית ועם כלכלה מפגרת ביחס,
שנתונה לניצול המערב. בצבת זו קמה מהפכה סוציאליסטית שהקימה את
בריה"מ. ערכי ברית המועצות קיימים והם: תכנון מרכזי מדיני,
סובייטים ושוויון. כל זה מפני שאי הסדר של הקפיטליזם, הוא
בעוכרי הכלכלה וכן יש מכשירים מחשבים, שמאפשרים תכנון כזה, עם
משקל נגד בדמות הסובייטים ועם גודל שוק מכסימלי שהוא השוויון.
ייחודה של הדת היהודית שהיא קמה נגד הרמוניה של הדתות
האליליות. לכן שימשה דגל למוסר נכון של השליטים כלפי המון
האיכרים. האיכרים היו בעלי עניין בקיום איכרותם. ארץ ישראל
הררית ועיקרה שימוש בעמקים קטנים ובתרבות המדרגות, כרקע לזכותם
של האיכרים הקטנים לצדק.
נביאי ישראל הם הדורשים זאת וגם בדרישתם לצדק לא נפרדו מהשכבות
המנצלות והכריחו אותם לקבל דין צדק.
בבניין בית שני שנבנה לפי תורת הנביאים, נבנה משטר צודק, בעיקר
בין תושבי ירושלים, שבנו את חייהם מחדש לפי תורת הנביאים.
האיכרות הזעירה במזרח הקרוב, היא שהביאה את ערי המדינה להיהפך
לאימפריות. כי באשור ובבל רצו לרצות את העם שהתנגד לניצול, על
ידי שליטה על מדינות ועמים אחרים.

הדת

כאשר האצולה נפרדה מהעם, היא בנתה את מכונת הדת שהכילה אמונה
באליל או בפנתיאון של אלים ותמורת מתנה, הם איחלו למאמין
שיצליח בעבודתו ושיצבור הרבה אושר לו ולמשפחתו. כמובן זה לא
קרה, האיכר העובד ועבד התעשייה באו לטקס, שילמו את מנחתם והטקס
כל כך השביע אותם שהם האמינו שזה יתגשם.





סיכום גלי ההתיישבות

הגל הראשון עבד הקים כפרים על יד המים, על תלולית של עפר, ברא
את היער שגדל בעמקים וכמו כן פורר את הקרקע אחרי כל שיטפון
וטיפל בבעלי החיים שטיפח. בעלי החיים היו שכנים לאדם בעמקים,
כך שהוא יצא מאהלו ומיד פגש בציד. לכן הוא צד גורים מיותמים
ואותם קשר אליו וטיפח.
גל ההתיישבות השני התחיל בחקלאות הצומח עם טיפול בבעלי חיים
והקים את הקהילה הכפרית, שבה לכל בית אב הייתה נחלה לעיבוד
ולמחיה. בעמקים גידלו גידולי שדה ובהר מטעים, שיחד עם הטרסות
הם שמרו על האדמה שלא תישטף.
הגל השני התחיל בקהילות כפריות וגמר בחברה, שהכלכלה שלה זו
כלכלת עבדים.
הגל השלישי התחיל בהתנוונות החוות וחלוקתם למשפחות שהיו קשורות
לאציל, שהגן עליהן והן הסכימו לעבוד לשרותו מספר ימים בחודש או
בשנה.
המלאכה והמסחר התפתחו במקביל לחברה הכפרית ועם התפתחות הכלכלה,
הפכו את המלאכה למנופקטורות ומהן התחיל הפיתוח הכלכלי
לקפיטליזם.
בהודו התפתחה קהילה כפרית שבראשה עמד מעמד הברהמינים. קהילה זו
נשמרה עד שהקפיטליזם הבריטי שבר אותה בסחורותיו הזולות, תמורת
ייצוא חקלאי וסמים. עכשיו יש בהודו משטר קפיטליסטי, כאשר הכפר
שומר על רמת חיים מינימלית טובה.
בסין נהרסה הקהילה הכפרית על ידי בעלי אחוזה ואיכרים אריסים
ששועבדו קשה. החברה התפוררה עד שהמשטר הקומוניסטי עשה רפורמה
אגררית ואחר כך קומונות שהתנוונו. הייתה חזרה למשטר של חלוקת
הקרקע לאיכרים וקפיטליזם תחת שלטון קומוניסטי והעתיד עדין לא
ברור.
האמנות והמדע התפתחו מאז ההתיישבות, בכוח העמידה מול הטבע,
בהפרדה בין טכנולוגיה ומדע, ביצירת אי שקט באנשים ולקדמם תוך
תחרות.

התבונה המנהיגותית באמנות, קידמה יצירות חדשות: בפיסול, בציור,
במוסיקה ובתיאטרון.
התבונה המכשירנית באמנות, קידמה טכניקות חדשות: מכשירים חדשים,
צבעים בציור ובפיסול, כלי מוסיקה חדשים, חידושים בתיאטרון.
התבונה החינוכית באמנות, חידשה את המסרים שבאמנות, מסרים
הומניים ואנטי הומניים.
התבונה המנהיגותית במדע, יצרה חידושים במדע, בעיקר מתמטיים,
ותיאוריות חדשות בפיזיקה, ומדעי החיים.
התבונה המכשירנית במדע, יצרה את הטכנולוגיה המתקדמת שנהוגה
היום, אפשרות שוויון בין המינים על ידי אמצעי מניעה נשיים.
התבונה החינוכית במדע, יצרה את התיאוריות החינוכיות, מאז
הפילוסופיה היוונית עד שפינוזה, רוסו, מרקס  ודיואי.
בשיתוף בין המדע והאמנות נוצרו הדברים הבאים:
התבונה המנהיגותית באמנות והתבונה המנהיגותית במדע, יצרו את
הפילוסופיה.
התבונה המנהיגותית באמנות והתבונה המכשירנית במדע, יצרו את
הטכנולוגיה במדע ובאמנות.
התבונה המנהיגותית באמנות והתבונה החינוכית במדע, יצרו את
מסגרות החינוך.
התבונה המכשירנית באמנות והתבונה המנהיגותית במדע, יצרו את
הטכנולוגיה במדע והביאו להישגים מדהימים של המדע. לוויינים על
הירח, שפע מוצרי יסוד לבוש ואוכל, מכונת המלחמה המשוכללת
בעולם, מאז ומתמיד.
התבונה המכשירנית באמנות והתבונה החינוכית במדע, יצרו את
החינוך הדתי והחינוך הלאומי.
התבונה החינוכית באמנות והתבונה המנהיגותית במדע, יצרו את
החינוך הטכני של מסגרות, בחינות וציונים.
התבונה החינוכית באמנות והתבונה החינוכית במדע, יצרו את החינוך
האומנותי והמדעי באוניברסיטאות.

המושגים ברובם זויפו השתנו וסילפו את החיים

מושג האהבה

תבונה מנהיגותית: אהבה לכסף, לשלטון.
תבונה מכשירנית: אהבה להצלחה, לרכוש.
תבונה חינוכית: אהבה לילדים בתמורה להליכה בתלם, רדיפה אחרי
עושר ועוד.

מושג השנאה

תבונה מנהיגותית: מריבה בכל, שנאה לאומית.
תבונה מכשירנית: תחרות.
תבונה חינוכית: מריבה עם הילדים.

מושג הכבוד

תבונה מנהיגותית: כבוד בעושר ובשלטון.
תבונה מכשירנית: הצלחה במדע ובטכנולוגיה.
תבונה חינוכית: מחנך טוב, אמן גדול.

מושג הבושה

תבונה מנהיגותית: אין בושה.
תבונה מכשירנית: חוצפה כדרך חיים.
תבונה חינוכית: מעילה באימון.

מושג שיקול הדעת

תבונה מנהיגותית: תמרון בין בני אדם.
תבונה מכשירנית: התקשטות בנוצות זרים.
תבונה חינוכית: הצמדות לחינוך קיצוני.

מושג הפזיזות

תבונה מנהיגותית: סיכון כל הקופה.
תבונה מכשירנית: ניסיונות ראוה.
תבונה חינוכית: הצמדות לשיטה מצליחה.

מושג האומץ

תבונה מנהיגותית: קריאת תגר על מוסכמות.
תבונה מכשירנית: אומץ בצבא.
תבונה חינוכית: פילוס דרך חדשה, נבואה.



מושג החוויה והידיעה

תבונה מנהיגותית: קשר בין אומנות למדע.
תבונה מכשירנית: חווית ההמצאה.
תבונה חינוכית: ראיית ההמשך בבנים.

מושג האחריות

תבונה מנהיגותית: תאוות שלטון מסנוורת.
תבונה מכשירנית: זכות לפטנט.
תבונה חינוכית: ידידות שתלויה בדבר.

מושג האמונה

תבונה מנהיגותית: אמונה בכוח עליון ומה שהיה הוא שיהיה.
תבונה מכשירנית: הפרדה בין טכנולוגיה ואמונה בכוח עליון.
תבונה חינוכית: הקמת מוסדות חינוך לאמונה בכוח עליון.








סיכום ההתיישבות

בתקופת ההתיישבות התפתח המסחר מזה שעם הקדמה בהתיישבות נוצרו
עודפים ששימשו למסחר. עם הזמן ניצלו הסוחרים כמה שיכלו ליצור
עודפים כאלה על חשבון צריכת היצרנים. אז ניצחו תבונות היצור
התבוני. כל דבר נוצל לרעה, מנהיגות לזכויות יתר, מכשירנות
לקדמה ומלחמות, חינוכית לקיבוע הפער המעמדי. עניים ועשירים עמך
ותקיפים.
זו תקופה של קדמה מדעית, טכנולוגית ואומנותית, אך רעה מבחינת
היחסים הבין אישיים והבין לאומיים. אנשים נוצלו ולאומים שועבדו
והצדק הפסיד.
עכשיו אנחנו בתקופת מעבר בין תקופת ההתיישבות, לעתיד שהוא צריך
להיות שוויוני יותר ומשחרר אומות לחרות יתר וחינוכי ליצירה.
















עתיד

הסיכוי שהעתיד יהיה טוב, הוא שהמתח העולמי יתרכך ויפסקו
המלחמות, כך שלכל אומה תהיה מדינה או לפחות אוטונומיה
מוסכמת. בתוך אותה מדינה לאומית, תקום חברה שיתופית, שתפיג את
המתח הפנימי ותאחד שוב את האנשים החכמים עם העובדים הפשוטים
והקרע שמתקיים מאז ההתיישבות יתאחה.
הקומונות שיהיו במדינה הלאומית יתחלקו לכמה סוגים. ראשית כפרים
קטנים, שבנויים על משקים פרטיים קטנים חקלאיים, או תעשייה
זעירה, שמקיימים בתוכם עזרה הדדית, כך שהאנשים לא ישמטו בעת
צרה. במתכונת זו יהיו גם קומונות קטנות, של אנשים שרוצים צורת
חיים זו למען היופי.
השלד בגבול, יהיו קהילות שיתופיות בנות חמשת אלפים עד עשרת
אלפים איש בקומונה. קומונות אלו ינהלו משק מעורב חקלאי תעשייתי
מגוון וכן ענפי שרות לציבור החי בקהילות אלו. כך שבכל קומונה
יהיה מהאידיאה הכללית, שימזג עבודה, לימוד ומחקר.
קומונות אלו יהיו מאורגנות כתנועה ארצית וכן שיתוף פעולה
אזורי.
סוג שלישי יהיו ערים בנות עשרות אלפים עד מיליונים. הערים
הגדולות יתחלקו לרבעים או שכונות שיהיו מסגרת חיים. יהיו
ברשותם תעשיות רבות ומגוונות ותושבי השכונה או הרובע ייהנו
ממסים עירוניים וכן שירותים שיהיו מתעשיות אלו. המשק בנוי
מיחידות ייצור קטנות. אלו שיהיו גדולות, כמו מכרות או תעשיות
כימיות מאוצרות הקרקע, יהיו ברשות המדינה. המיסוי יהיה בחלקו
פרוגרסיבי, אבל יהיה דחף להצליח, כי במידה ויחידת הייצור תהיה
רווחית וימכרו הרבה תוצרת וכן גם יצוא, תינתן הנחה במיסוי, הן
ליחידת הייצור והן לפועלים בתוכה. במידה וזו תהיה קומונה תינתן
ההנחה לקומונה.
הוצאות המדינה ותפקידיה יתמעטו מאד. הצבא ישא את עצמו
כלכלית, על ידי עבודה בקהילות השיתופיות, כדוגמת הפלמ"ח. רק
יחידות העילית ישרתו ברציפות, השאר יעבדו ובזה יכסו את הוצאות
הצבא. יהיה כאן שיתוף בין ארציות ויישוביות.
המשטרה תהיה גם היא בנויה על יסודות אלה. בכל ישוב תהיה משטרה
של הישוב. במידה ויהיה צורך בכוח למשימה ארצית, יילקחו חלק
מהשוטרים לתפקיד זה.
בידי המדינה יישארו התפקידים הבאים: עבודות יסוד בתחבורה
ובפיתוח, קביעת חוקים ושיפוט על העוברים עליהם. חלק גדול
מתפקידים אלה יעבור לישובים ולערים.
השיתוף האזורי יתבטא בזה שלכל קומונה יהיה חלק ממועצה אזורית
שתקים שירותים ובראש ובראשונה אוניברסיטה שתקיף את יישובי
האזור. כן תהיה על ידה, יחידת מחקר גדולה שתחקור מחקלאות עד
לוויינים. כן יהיו בחסותה בתי ספר בהתאם לכישורים של התלמידים.
המוכשרים יקבלו הכשרה עיונית והפחות מוכשרים יקבלו הכשרה
עיונית ומקצועית כאחד. בערים, לכל רובע תהיה אוניברסיטה וגם
היא תקרין על השכונה או הרובע.
כל האנשים לומדים עד גיל שלושים וכן משתפים עבודה ולימודים
וממשיכים אחר כך לשלב לימודים מקדמים בעבודה.
בקהילות יש חינוך משותף עם לינה משותפת. הגן יהיה עד גיל שבע.
הגן מלא משחקים וכתוביות כך שלבית הספר, הילד מגיע כשהוא יודע
קצת קרוא וכתוב וכן חיבור וחיסור עד עשרים.
הכיתות בבית הספר היסודי זורמות, גיל נכנס וגיל יוצא. הדגש
בלימודים לילדים הוא על הטבע וכן היצור בחקלאות ובתעשייה.
הילדים בכיתה עוקבים אחרי הצמיחה והחי הביולוגי וכן תעשיה מעשה
אדם וזה כולל אפילו בתי הארחה.
הכתה הזורמת תיצור אפשרויות למורה שנצמד לגיל, ליצור תכנית
לימודים לשלש שנים ולשנתיים, כך שלא יתייבש על תכנית אחת
החוזרת על עצמה.
גיל הנעורים נחלק לשנים, מגיל שלש עשרה עד חמש עשרה- צמרת בית
הספר היסודי. כיתות חד גיליות, הנוער תוסס וחשובים לו לימודים
כאשר הוא מוציא את מרצו בין ילדים בני גילו וצעירים.
מגיל חמש עשרה מתחיל הלימוד הגבוה. עד שמונה עשרה, לימודים לפי
בחירה מוגבלת. צריך לבחור במספר מקצועות, הומני, ריאלי,
אומנותי ולווי לעבודה. שני סמסטרים עיוניים וסמסטר שלישי
לעבודה בהדרכת נוער ולימוד קדם צבאי. כל שנה נושא אחר, כך
שהלימוד הוא גם עיוני וגם מעשי. החניך נפגש עם מורים שונים וגם
חברה מגוונת לפי הנושאים. אחרי שמונה עשרה, צבא, שהוא לוחץ את
הצעיר למצות את יכולתו, מעשית ומנהיגותית. אחרי צבא
אוניברסיטה. סביב הלימודים הצעירים נמצאים בהיאחזויות בבעלות
הקהילות השיתופיות ומקיימים שם רפובליקות של צעירים בהדרכת
שליחים מיישובי האם. התנועה היא שאחראית לאלו. השותפות עם
הישובים היא כדי שהצעירים שנמצאים שם, יקבלו משכורת, שתקבל
התנועה למענם. התנועה תשתמש בזה למימון תפקידי שליחות, שימלאו
הצעירים אחרי שלב ההיאחזות.
כמו כן תהיה התנועה אחראית על הזכויות הסוציאליות של זקנים
צעירים וילדים. היא תקים מוסדות הדרכה ויהיה משוב מן הישובים
למרכזים אלו.
השיתופיות מצמצמת את התכונות השליליות של תקופת ההתיישבות, על
ידי זה שהיא לוקחת את התכונות האישיות והופכת אותן לציבוריות.
השיתופיות לא לוקחת הכל, כדי להשאיר דחף אצל היחידים, להתקדם
ביחס השוואתי לאחרים.
התכונות המתבטלות הן אלו האינטרסנטיות, בניגוד לעזרה ההדדית.
מתבטלת הצבירה, כי היא לא אישית אלא ציבורית וכן מתבטלת ההורשה
האישית. האדם מוריש תכונות ונותן כוח במסירותו לילדים ולא
מוריש רכוש אישי, אלא צבירה של הקומונה. הקומונה דואגת לאנשים
מילדות עד זקנה.
עוד לנו בעיית האישה. האישה לא הייתה קובעת בבעיות החברה מאז
ימי האדם. גם בשבט ובטח בתקופת ההתיישבות. אבל בימינו צריך
שוויון מוחלט ולכן גם האישה בתחום זה. כיוון שזה חידוש מוחלט
אז הוא קשה במיוחד. ייקח הרבה זמן עד שנצליח להביא לשוויון
מוחלט בין כל אנשי החברה וביניהם האישה.
נשאלת השאלה מה יהיה הדחף שיניע את האנשים קדימה אחרי שרמת
החיים לא תהיה מודד להצלחה. התשובה היא שהאנשים מחפשים משמעות
לחייהם. מטרת החינוך היא ליצור אדם שהסתגל מילדות לחיות בחברה
צפופה אבל משתנה, להתאים את אישיותו כך שיפעל לפי המושגים בהם
חבוי המצפון, וכן שידע להפעיל את הכללים, ובכוח הדמיון
והשיפוט, ידע לתרגם את המדע ליצירה וכן להבין וליצור באמנות.
המדינות צריכות להקים צבא משתי סיבות. ראשית, יעבור עוד הרבה
זמן עד שיפוגו החששות של מדינה אחת מפני השניה. לכן הצבא בכל
המדינות הוא ערובה לשלום. שנית, הצבא צריך למלא את השלב בחיי
הצעירים שבו הם מותחים עצמם לראות כמה חזקים הם גופנית
ונפשית.
המשטרה לעומת זאת היא כלי בידי ההנהלה לעשות סדר. השוטרים הם
המפשרים בין חברים ובין חברים למוסדות ודואגים שהדבר לא יגלוש
לריב חריף. הם מלווים בעובדים סוציאליים ומשפטנים. כך ניטל
העוקץ של שוטרים הכופים משטר על פושעים ונשארת רק עשית סדר
בסכסוכים בתוך הקהילה.
אחרי שסקרנו את התפתחות האדם מהשלבים של היצור, דרך האדם בשבט,
עד האדם בהתיישבות, נשארים מעט דברים לגבי העתיד, שיש לתקן
לגבי האדם בהתיישבות. יהיו בעתיד קהילות אשר צורת החיים בהם
תביא את מושגי המוסר להתחיות בהם. ארגון חיי האדם יהיה יותר
צודק. בני האדם יהיו משתפי פעולה ביניהם ולא תחרותיים ועוינים
זה את זה.
ראשית, השוויון שהוא ערך מערכי האדם מהיצור התבוני. גם בעתיד
יהיה צורך בשוויון כדי שאנשים יוכלו לשתף פעולה, כי יותר ויותר
תפקיד האדם ביצור יהיה השגחה ופיתוח על מכונות שייצרו
אוטומטית. חלק גדול מהזמן יוקדש ללימודים. חלק גדול מזה לפיתוח
מכונות ומוצרים לצורכי האדם שהם מצרכים יסודיים למען החקלאות
ותעשיית הבית למיניה, בתים, ריהוט וכן לבוש. נוסף לזה במידה
ויפסקו המלחמות בין העמים וישרור ביניהם שיתוף פעולה אז הפיתוח
והתעשייה יעברו ליצור אמצעי חיים לחקר החלל וגידול האנרגיה
לצורכי האדם, אשר כל מדינה לאומית תיקח בהם חלק.
השיתוף הוא סוגיה כשלעצמה. על האנשים מופעל לחץ להתרחק אחד
מהשני, כי כל אחד צריך להבין את השני. את התנהגותו, את נקודות
החולשה שלו, את נטייתו וכן כוחו לתרום לחברה. אין בני אדם
מושלמים. לכן צריכה להיות התנהגות מאופקת בין האנשים ולא כל
אחד יכל להתנהג כך. לכן יש אצל האנשים נטייה לברוח מהחברה. רק
כשעובדים למען משהו גדול, זה מחפה על זה ונותן כוח לאנשים לשתף
פעולה.
משהו גדול מה זה? ראשית עבודה למען העם. העולם נתון במאבק
לאומי וחברתי. הלאומים נתונים במאבק קיצוני לאומי עד שכל לאום
תהיה לו מדינה. מדינה שתשלוט לא בכוח, אלא נוסף לזה ישרור
שוויון בין האנשים המהווים את אותו לאום. לכן אנשים שיעמדו על
מצע זה, כל מוצר שיהיה בו משום שוויון בין אנשי העם וכן שוויון
לעמים אחרים, יהפוך את העבודה לא רק להוצאת אנרגיה אלא
לשליחות. בעיקר כאשר רוב העבודה תהיה פיקוח על מכונות ושטחים
חקלאיים. לכן תהיה דרישה חזקה ללימודים ולהתפתחות במקצוע.
האנשים המלומדים נוטים לשיתוף פעולה בין היצרנים והמנהלים, כי
כל צד מבין את תפקיד משנהו ושיתוף הפעולה יהיה בנוי על הבנה
ולא על כפיה קיומית.
האומות נוצרו תוך כדי מלחמת מעמדות בתוך העמים. אין הדבר מובן
מאליו. אנחנו יודעים שבתנ"ך מוזכרים הרבה עמים שלא הגיעו
לימינו: אדומים, ארמים, וכו'... כנראה שלא הייתה אצלם מלחמת
מעמדות, לכן לא הגיעו לתודעה העצמית ונסחפו עם גלי ההגירה
ששטפו את האזור.
בימינו מלחמת המעמדות התרחבה והיא מקיפה לא רק עמים, אלא את
האנושות כולה, למרות שכל עם מתעורר ומבקש להיות אומה. כל
הצדדים יודעים שיש אפשרות להשמיד את האנושות אבל אסור לממש
אפשרות זו. קיים מאבק על תחומי העושר הבין לאומי בין אומות
עשירות לאומות עניות, כאשר שוק הקניות והמכירות הופך להיות שוק
עולמי.
כיום האומות העשירות מאפשרות יבוא כי לאומות העניות זה חיוני.
האומות העשירות מחפות על יבוא זה במכירת אמצעי יצור לאומות
העניות. פער זה הולך וניסגר. השוק העולמי הולך ונפתח  לאומות
העניות, כי גם יצור אמצעי יצור הופך להיות חלק מהמשק של האומות
העניות.
האומות העשירות יסגרו שערים. הן ידרשו השוואת היצוא והיבוא.
לעומת זאת האומות העניות ידרשו לפתוח להן את שוק האומות
העשירות כי הן צריכות הון לפיתוח וגם להחזרת החוב שנוצר עקב
פיתוח זה.
עם סגירת השוק העולמי על ידי האומות העשירות, יקום תהליך של
הסתגרות שווקים כמו השוק המשותף, שהפך להיות שוק סגור שמוגן על
ידי חומת מכס, בעוד שבתוכו מכסי המגן בוטלו. העולם יחולק
לשטחים גדולים אבל מוגנים מפני יבוא לא הכרחי. את מקום הפתיחות
כיום בהסכמי הסחר הבין לאומיים, תבוא הסתגרות. כדי להגדיל את
השוק הפנימי במקסימום, יזדקקו לשוויון בין יחידים והאומות
שבונים את השוק. כדי לקים שוק סגור אבל ברמת חיים גבוהה,
יזדקקו לתכנון במקום שוק שבנוי על תחרות. יקימו שווקים
מתוכננים, אלא שהתכנון יבוא מלמטה ולא כמו שהונהג בברית
המועצות מלמעלה. שוק זה יידרש לכמה תנאים. ראשית, למדידת
הצרכים, לא להכתיב מלמעלה אלא מעקב אחרי קניות האנשים ולכוון
את היצור לפי זה. היום בעידן מחשבי העל זה אפשרי. שנית, פער
בין היכולת ליצר ובין היצור בפועל, כך שבמידה והשוק מתלבש לפתע
על חלק מסוים מהיצור, אפשר יהיה לתת לזה תשובה, על ידי הפעלת
כושר הייצור המסוים הנצרך. שלישית, התערבות ממשלת המדינה
הלאומית על ידי סובסידיות למגזרים החלשים, כך שלא ייעלמו אלא
יתקיימו ויוסיפו גוון הכרחי לשוק המתוכנן. למשל כמו החקלאות,
שהתנודות בה הן חזקות משנה לשנה וסובסידיות יכולות לווסת את
זה.
חברתית, כדי לווסת את השוק וכדי לשמש משקל נגד להתערבות
מלמעלה, צריכים לקום סובייטים, שהם ארגונים יצרניים המכילים
בתוכם את העובדים וההנהלות ביחד. מתוכם יקומו קהילות שתפניות,
שבהן הציבור כולו שותף ואחראי על האנשים כיחידים ובהן יש מגוון
מוצרים. כך שרוב האנשים יגיעו לסיפוק לא רק במצרכים אלא גם
בעבודה. כל הזמן יהיו חלק מהיצרנים בלימודים. ראשית כדי להכשיר
עובדים מומחים. שנית, להכשיר אנשים שיעסקו בפיתוח, הן חברתי
חינוכי והן לייצור של מוצרי צריכה ואמצעי יצור.
המדעים יתחלקו לשנים. אחד, מדעי החברה ושני, מדעי הטבע. כולם
שווים ומעורבבים זה בזה. מדעי החברה כדי לדעת את הצרכים ומדעי
הטבע כדי לענות על הצרכים שילכו ויתגוונו מחקלאות עד טילים
המשלחים לוויינים לחלל.
כיוון שהנטייה תהיה לפזר את האוכלוסייה ולפזר את הצריכה והיצור
על ידי יצירת קהילות סובייטיות כאלה שדואגות לחבריהן, הערים
הגדולות יתחלקו לשכונות אשר יעבדו כמו קהילות, אך צמודות אחת
לשניה.
יתבטלו שלושת התופעות שהנחו את האנשים מאז ההתיישבות. תתבטל
האינטרסנטיות שבאה מניצול אנשים אחד את השני. כן יתבטלו הצבירה
והירושה המשפחתית. במקום הדת שנוצרה כדי לנצל את האנשים תקום
דת המדע שתפקידה יהיה לווסת את צרכי האנשים. כיוון שהקהילה
דואגת לצרכים ולרצונות של חבריה, יתבטל הצורך בצבירה אישית
והצבירה תישאר רק בארגונים שיתופיים. האנשים יהיו חופשיים
לעבוד, ליצור ולהאמין במה שרוצים, גם בדת וגם במדינה הלאומית,
מבלי שזה יפריע לחיים המשותפים. השוויון חל על כל בני האדם
ומכיר בדרכים של אוכלוסיות ייחודיות שעד עכשיו לא הוכרו כשוות
ערך.
הילדים הם העיקר והמבוגרים הם שמכוונים אותם. במסגרת החיים
השוויוניים, הם יוכרו כבעלי אוטונומיה בחינוך המשותף. זאת
אומרת שהם בראש ובראשונה בנים, לחברה ולהורים ביחד. מפני שחברה
שוויונית נותנת המון אפשרויות, הילדים צריכים לגדול בתנאים
ייחודיים כמו בתים משותפים, שבהם הם לומדים, משחקים, מודרכים
וישנים.
כאשר ההורים מקבלים אותם לזמן מסוים, נוצר קשר עמוק בין הורים
לילדים, אם מורידים מן ההורים את הצורך, להתנגש עם הילדים תוך
כדי היום יום. הזמן המשותף ניתן לאהבה בין הורים וילדים.
הנשים בכל הזמנים לא היו שוות לגברים, לא בשבט ולא בתקופת
ההתיישבות. בעתיד הן צריכות לעשות כל דבר כשווה לגברים. החינוך
המשותף מזמן הרבה אפשרויות לנשים להיות שוות ערך לגברים וכך
לבטא את אישיותן.
המהפכה העיקרית היא שוויון האישה ומכאן שהתבונה העיקרית היא
התבונה החינוכית שמפנימה את השוויון. השוויון אומר שצריך לוותר
על הרבה מותרות ולחיות ברמת חיים צנועה, אם כי בלי לוותר על
רמת חיים בסיסית וכן חופשות קצרות שבהן מכירים את העולם. אבל
לא להיבלע על  רמת חיים גבוה מדי שמנוונת את עושיה.
קהילות בנות עשרת אלפים אנשים הן יורשות השבט. סביב הציר הזה
מתנהלים החיים. הערים הגדולות מקבלות השראה מתנועת
הקומונות, אבל אין להן חקלאות אלא רק תעשיה.
תנועת הקומונות בנויה על משק אוטרקי. קודם כל הספקה עצמית ויש
בהן ערבות הדדית מקסימלית, בניגוד לערים שהן פרי זמננו. יהיו
תעשיות בבעלות השכונות, אך אין הגבלה על המועסקים.
אופן ניהול הקהילות השיתופיות כנגד השכר הדיפרנציאלי, יכולת
ההשפעה והכבוד לכל ענף או סקטור. ועדה מתכנסת לאחר העבודה והיא
אחראית על תפעול הענף ועל המחקר והשיפור בענף, באישור מועצת
המנהלים, שבה חברים מרכזי הענפים המונים עשרות חברים. היא
מתכנסת אחת לחודש ביום העבודה. זה לא צריך לפגוע בתפקוד של
הענפים, כי המרכזים יש להם זמן פנוי לניהול וזה חלק מהזמן
שיוקדש לניהול. בכפרים יש מסגרת של אסיפה כללית לניהול הכפר.
בערים יש מועצת עיר ומועצות שכונתיות, שאחראיות על מפעלים
בתחומם ובבעלותם. כל מפעל מנוהל כחברת מניות. לקהילות יש
פעמיים או שלוש בשנה אסיפות כלליות, בהן משתתפים כל חברי
הקהילה וזה נכלל בתחום זמן העבודה.
לכל קהילה שלוחה במרחק. היא נישאת על ידי צעירים בהדרכה
מצומצמת של חברי הקומונות. זאת אוטונומיה של צעירים שבה הם
נבחנים בניהול עצמי. ההשגחה עליהם היא בידי תנועת הקומונות.
התנועה מקימה רשת של עזרה הדדית וכן מחלקה של הכנסות הקומונות.
זה בנק שעובד רק בסיטונאות, כי אין בו קליינטורה אישית אלא רק
קיבוצית.
בעיר קיים משק שבנוי על שכר אישי, לפי תרומת האנשים בעבודה.
בקומונות קיים שוויון למרות שחלק ניכר מרמת החיים יהיה תקציב
שווה לחברים. המחקר יהיה חלק מהווי החיים בקומונה, בישוב
ובאזור, שם תהיה אוניברסיטה אזורית בבעלות הקומונות.

סיכום העתיד

צריך התגברות על תבונות היצור התבוני בכוח ההכרה. התבונה
החינוכית תפנים את השוויון. התבונה המנהיגותית תוביל לשילוב
בין עמים. התבונה המכשירנית תוביל לקדמה, לשרות כל איש ואיש,
כך שיתפתחו יחסי חירות בין לאומיים. כל איש יוכל לפתח את
אישיותו וצדק ישלוט ביחסים האנושיים ככלל.
האמנות תתפתח והרבה צורות נוספות יהיו לה.
המוזיאונים יהיו נחלת הכלל והעמים ינציחו בהם את תרבותם ועברם
כיסוד לעתיד.
החינוך ימקם עצמו לחינוך ליפה ולאמנות בכלל.
המדע יתמקד בדור הקרוב, בחקר ראשית היקום וכן בהבנת תפקודי
האדם ובראש ובראשונה המוח וכן תרופות שיהיו גם מרפאות וגם
מקדמות את הבריאות הציבורית.
בחינוך תהיה תשתית הומנית רחבה והלימוד המקצועי יחל אחרי הצבא
באוניברסיטאות ובקולג'ים.

האמנות והמדע
הפילוסופיה תדון במושגים ובמה שמשתמע מהם.
יתרחב בסיס השוויון בין האומות.
כל עם יגיע לחירותו ויחד עם זה, אחריות המדינה הלאומית על
יחידיה המאורגנים בקהילות.
הדבר יגביר את חלוקת העבודה לפי תכונות האנשים ואמונה בנצח
האדם, אשר עם השנים יתגבר על כל מכשול.

המושגים
מושג החוויה והידיעה: יגביר את השוויון ויפתח פתח להנהגה
מוסרית של האומה הקהילתית.
מושג האהבה: יביא לאהבת איש ואישה ואהבה לילדים עד סוף החיים.
למרות שיהיו סטיות מיניות, בכל זאת האהבה תנצח.
מושג הכבוד: כל אדם יש לו את הכבוד שלו והאנשים הם אנשים של
כבוד.
מושג השנאה: הוא שנאה לשקר.
מושג הבושה: כל אדם יתבייש להיות צבוע.
מושג שיקול הדעת: הקהילה תתנהל בהתאם לשיקול הדעת הנצבר של
חבריה.
מושג האמת: האמת הציבורית תהיה שקופה על ידי התקשורת שתנחה
אותה.
מושגי הפזיזות והאומץ: הם יהוו את ההומור שמתחייב בקהילה
השיתופית.
מושג האחריות: כל העמים במדינותיהם, אחראים על קהילותיהם
השיתופיות, החירות מובטחת, מפני שהקהילה תלויה בחבריה ולכן היא
מוגנת מפני ניצול לרעה של השלטון.
מושג האמונה: מגביר את תחומי הצדק לפי עברו של כל עם ותרבותו,
מגביר את הכללים שמהם בנוי האדם החושב ואתם הוא שופט את עצמו.
אולם השיתופיות היא עול כבד על האנשים. הם צריכים מצדם כל הזמן
להבין אחד את השני, שלא כמו בשבט, שהיה חברה מצומצמת והשוויון,
החירות והצדק היו בטווח ראיה של כל יחיד.
בדורנו כל העולם פתוח והאנשים צריכים לקים את השוויון, לא
בחברות קטנות וסגורות אלא בחברות גדולות ופתוחות וזה עול כבד.
התרופה לזה היא בשליחות.
ראשית: שליחות של הקומונה להנהיג תנועה שיתופית בארצה.
שנית: שליחות לחנך את החברים לחיות תוך הבנה של כללי הקומונה
וכן את הפרספקטיבה של הקומונה בתוך העם שבתוכו חיים.
שלישית:  לגייס פעילים לתנועה הארצית של הקומונות, לגייס
מדריכים לנוער שיהווה עתודה זורמת לקומונה, הו מבניה והן נוער
כלל ארצי, שיזרים לקומונה צעירים שמהם היא תתרחב ותיבנה.
רביעית: הנוער מבחוץ יזרום לקומונות חיות וקימות, בעוד שהבנים
שהם חניכי החינוך המשותף, יתבעו להקים היאחזויות חדשות- בהדרכת
הקומונות הקימות, כמסד לישובים חדשים.
חמישית: החניכים אחרי שיחיו בקומונות ובישובים החדשים יתגייסו
לצבא. בארץ ישראל זה צבא ממש, כי גם כשיבוא שלום, אנחנו עם
חריג באזור וצבאנו יבטיח את קיומנו. בארצות אחרות צריך להיות
צבא שלום, שמגויסיו ילכו לכל מקום שנדרשת עזרה, בארצם ובארצות
אחרות, שהן פחות מפותחות ונדרשת להן עזרה בפיתוח.
תנועה כזו תהפוך את השנאה בין השבטים, שהייתה איזון בין
המושגים של האדם לתבונות של היצור התבוני, לתכונה חיובית של
הכרה בשליחות וזה יחייב את הקומונה בעיני חבריה ומשא הקומונה
יהיה קל להם ותתפתח תנועה שיתופית כלל עולמית.
ה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני מנסה להכנס
לספר השיאים של
גינס בתור
הבנאדם שכתב את
הסלוגן הארוך
ביותר בעולם.
שיט, נכשלתי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/1/02 2:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדי קיפניס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה