אני לא זוכר בדיוק איך, למה ומתי זה התחיל... אני לא זוכר אם
אלו היינו אנחנו או הם שירינו את המרגמה האחרונה, אבל אני כן
זוכר שהמומחים ניבאו שזו תהיה המלחמה הקשה ביותר שהעם היהודי
ידע אי פעם בהיסטוריה שלו, מלחמה עקובה מדם ומלאת זוועות,
מלחמה שלאחריה, לטענת אחוז מצומצם של מומחים, המושג "מדינת
ישראל" יחדל מלהתקיים.
אני זוכר את היום האחרון של כתה יב. אני, בוז'ו, בדישי ואפילו
דוד (שהיה החוליה הרגועה והנורמלית אצלינו) באנו לבית הספר
חמושים ברובי מים, ביצים רכות והמון תאוות הרס ופשוט התחראנו
על כל דבר שעמד בדרכינו (לרבות קירות, יודניקים וסגנית
המנהלת).
באותו ערב החלטנו ללכת לחגוג את סיום עונש המאסר שלנו במתקן
הכליאה הפרימיטיבי הזה. אמנם נשארו בחינות השחרור, אך עדיין
החופש היה באוויר.
דיברנו הרבה על החיים באותו לילה.
"תגידו, מה אתם חושבים יהיה עם הסכסוך הזה עם הפלשתינאים?" שאל
בוז'ו.
"ניקח מחדדים ונהרוג אותם לאט לאט ובכאב רב אחד אחד עד שימותו
כולם!" עניתי כאשר חיוך זדוני על פניי.
"נו תהיה רציני!" אמר דוד בעצבנות "אתה כבר לא יכול לצחוק על
הנושא הזה כמו פנאט קטן, אם אתה לא זוכר אתה מתגייס עוד פחות
משנה".
והוא צדק... חוסר הרצון הזה, סירוב מוחלט אפילו להתנתק מהחיים
הקודמים, מהרוגע והקסם של נעורי בית הספר ולעבור בדראסטיות
לאפרוריות והמורבידיות של הצבא.
"חבר'ה, בואו ננסה לא לדאוג לזה בינתיים, בואו נהנה!" אמר
בדישי והחל לספר בדיחות.
בדרך הביתה הלכתי עם דוד. עלינו באותה עליה מוכרת שאחריה דרכיו
תמיד התפצלו. "תגיד, כמזה זמן אנחנו כבר חברים הכי טובים?" הוא
שאל אותי לפתע כשהגענו. "מאז כתה ז', לא? שש שנים בערך"
"פול זמן, הא אחי? אתה יודע שעכשיו עם הצבא והכל יהיה קשה לכל
החבר'ה לשמור על קשר..." ידעתי בדיוק על מה הוא מדבר. הפחד הזה
לאבד את כולם בזמן הצבא פעפע בי מתחילת יב'. "אז בוא נדאג שלנו
זה לא יקרה!" השלמתי. הוא חייך. התחבקנו בידידות, ופנינו איש
לדרכו.
מאז, עשינו כולנו כמה שיותר מאמצים להתראות כמה שיותר ולבלות
ביחד כמה שיותר לפני הבגרויות ואז לפני הגיוס.
כשהגיע יום הגיוס המפחיד, היה המצב במדינה בכי רע. מאז רצח
יו"ר אטש"פ (איחוד הטרור לשחרור פלשתין - לשעבר אש"פ) חלה
החמרה חדה באינתיפאדה. מחליפו היה צעיר ממנו, פחות מנוסה ממנו
ופחות מתון ממנו (משעשע כמה שזה נשמע).
הפיגועים נחתו על ימין ועל שמאל, וראש הממשלה כהנא דרש מן
הכנסת לאשר לו להתקיף. כל שיחותיו של שר החוץ נתניהו עם יו"ר
אטש"פ החדש העלו כרס.
בסופו של דבר היה די ברור לכולם כי אין דרך נאותה לפתור את
המצב הקיים, פרט למלחמה.
שוב, איני זוכר מי ירה קודם או מי פגע קודם, אך אני זוכר את
הצרחות והדם טוב מדי...
הייתי עם היחידה שלי בשטח אש, כשלפתע זיהיתי קול מוכר ביחידה
הדרומית. כשזיהיתי את מקור הקול, הייתי בהלם. זה היה דוד! הוא
היה תותחן, בדיוק כמוני! הוא התחיל בתור מועמד תלפיות, אך
בסופו של דבר החליט ש "קרבי זה הכי אחי!"
כל כך שמחתי לראותו, אך קולו של המפקד הזכיר לי באיזו סיטואציה
לא נעימה אני נמצא.
"תגיד לי מר אדוני, מה אתה חושב לעשות עם הפגז הזה, לדחוף אותו
בתחת?!"
"לא המפקד!!" עניתי, וטענתי את הפגז. המפקד ואני היינו ביחסים
טובים יחסית, ניכר היה שהוא מעריך את הנכונות והמוטיבציה שלי,
אך כעת ההגדרה של חבר נעלמה ופינתה מקומה כדי להזין יותר
זיכרון להגדרה של אויב.
בום!!! ירה הפגז שלי בדרך להעלות את מס' הנפגעים. דוד הסתובב
כדי לראות מה מקור הרעש, ומבטינו נפגשו סופסוף. "אחי!!" הוא
צעק לי, ואני רצתי אליו. התחבקנו, לחצנו ידיים, שאלנו מס'
שאלות בסיסיות, עד שהמפקד שוב הזכיר לנו איפה אנחנו נמצאים.
לפתע נשמע צרור יריות. כולנו השטתחנו מהר על הרצפה. ידענו
שהסיוע של סוריה, לבנון ועירק לא איחר לבוא ושאטש"פ לא תהסס
להפעיל כל בעלת ברית בשם הג'יהד.
לאחר כשעתיים הבנו שהקשר שלנו נותק, ושאין לנו שום דרך להשיג
תגבורת, ושבעצם גורלינו תלוי במס' חבר'ה שבמקרה לקחו ערבית חמש
יחידות ויושבים כרגע מול מחשב מנסים לחשב את הקואורדינטות
שלנו.
בשלב מסויים שמתי לב שנותר לי הרימון האחרון שלי. ראיתי גם
שדוד הוא היחיד שנשאר עם תחמושת. "תעשה לי טובה" הוא אמר לי
פתאום "אל תיתן להם לקחת את הארץ שלנו!" והוא זינק ממקומו והחל
לרסס את החוליה שהתקיפה אותנו.
שלושה חיילים פלשתינאים נפלו מתים לפני שחייל פלשתינאי הגיח
מאחור ורוקן לתוך דוד כחצי מחסנית... לא יודעתי מה לצעוק... על
קצה לשוני עמדה המילה "לא!", אבל בלב שלי רציתי לומר "עכשיו
אותי, יא ערבי מסריח, עכשיו אותי!"
זינקתי מהמחבוא שלי ודפקתי לפלשתינאי אבן בראש. אני ממש לא
יודע איך פגעתי, הכיוון שלי חרא, אבל פגעתי. הנשק נפל לו, ואני
רצתי אליו וחבטתי בו עם כל דבר ואיבר אפשריים עד שהוא הפסיק
להאבק.
הרמתי את דוד, שהיה מלא בדם, מן האדמה, והובלתי אותו אל מאחורי
הגבעה.
התגבורת הגיעה בינתיים (יבורכו החמש יחידות ערבית...) והקרב
היה שלנו, אבל זה לא עניין אותי. כל מה שיכולתי לעשות היה
להביט בחבר בכי טוב שלי, הבנאדם שהכי הערצתי אי פעם בחיי,
בגיבור שלי, גוסס לי בידיים, בלי אפילו אפשרות להגיד מילות
פרידה.
חשבתי מה הוא היה רוצה להגיד לי, מה הוא בעצם חושב עכשיו, אבל
כל מה שיכולתי לחשוב זה שהחבר הכי טוב שלי מת לי בידיים.
נזכרתי באותו יום בו הוא אמר לי שכל הזיוני שכל האלו על מלחמת
חורמה בערבים זה סתם חרא ושמלחמה זה דבר כואב לכולם.
הדמעות זלגו ממני ללא שליטה וללא מעצורים... הוא הביט בי באותם
עיניים ביישניות אך אמיצות, כאילו להבטיח לי שהכל יהיה בסדר,
ולאחל לי בהצלחה.
לקחתי בידי חופם חול, והבטתי בו בשנאה... זה החול של ישראל,
החול של המדינה שלי, אותו חול עליו גדלתי, אותו חול אותו למדתי
לאהוב כל כך, אותו חול שעכשיו אני נלחם עבורו. אותו חול ארור,
שאילולא הוא, דוד ואני היינו חוזרים הביתה ביחד.