כששיר הקטנה סגרה את הדלת, הכל היה דומם. לאט לאט החלו התזוזות
הרגילות; בהתחלה רותי, הבובה עם שתי הקוקיות הכתומות, מתחה את
ידיה, אחר כך אוסקר, הדובי, שפשף את עיניו, אריק הדינוזאור
פיהק פיהוק רחב וצביקה האוטובוס התחיל להזיז את גלגליו במקום.
אף אחד לא ידע, שכשאין אף אחד בחדר, יש המון בחדר. לאט לאט
החלו הבובות את יומן; תותי הבובה התמקמה לה במזנון הקטן והגישה
ארוחת בוקר, אוסקר היה כמובן אחראי על תנור האפייה, גרשון
הרופא שכבר היה לבוש בחלוק הלבן והארוך שלו עם הסטטוסקופ על
הצוואר, עצר לכוס קפה מהירה, וכך כולם התחילו את יום העבודה
שלהם כרגיל.
רק לסנדי, הבארבי, היה זה יום קשה. טוב, אולי לא הכי קשה, אבל
בואו נגיד שהיא הייתה על הרגליים יותר מכולם. היא הייתה צריכה
להספיק להבריש את שערה, לארגן לה שמלות לתצוגה, למרוח לק על
עשרים האצבעות, לבחור את התכשיטים הכי נוצצים, לשים כל מיני
קישוטים צבעוניים בשיער, להתאפר ועוד...
ושלא נדבר על בעלה, שבמקרה היה גם האמרגן שלה. הוא לא הבין את
כל צרותיה של הבארבי ותמיד זירז אותה וירד עליה שהיא תמיד
חייבת להופיע טיפ-טופ, עם חיוך רחב ביותר. הבארבי, לעומת זאת,
לא אמרה דבר. היא הייתה לוקחת את הזמן שלה ומתארגנת, הרי היא
הייתה צריכה להיות המודל לשלמות, לא?
כולם ידעו על צרותיהם של הבארבי ובעלה. בובות האצבע הקטנות
שבמקרה חולקות איתם את בית הבובות המפואר שלהם, רכלניות לא
קטנות. הן מספרות איך תמיד יש צעקות בדירה שלמעלה, ואיך, כמעט
כל לילה, שכבר כולם כולם ישנים, אפילו שיר, הן שומעות בכי דק
וקטן שנמשך בערך שתי דקות. היו שמועות שהיא מצטערת על זה
שנישאה לו, ולא בחרה במייקל עם גלשן המים, שתמיד חיזר אחריה.
"לפחות יכלו להיות לה חיים שמחים איתו" פרשנו הבובות.
למחרת, כשכולם התאספו המזנון הקטן, סיפרו בובות האצבע על הלילה
הקודם. "שמענו את קני צועק וצועק ולבסוף ירד בחיפזון במדרגות,
לקח את האופניים, ויצא. אחרי עשר דקות ניסינו לעלות אליה, אבל
הדלת הייתה נעולה".
"לדעתי היא בכלל לא הייתה צריכה את החיים האלו. לא נראה לי שאף
אחד מרוצה מהסידור הזה וזה יעשה טוב לכולם אם היא תמצא לעצמה
חיים אחרים, עם מישהו שיעריך אותה יותר" אמר סנופי החתול,
שכולם ידעו שהוא היה דלוק על הבארבי.
"לדעתי אתה צודק, אבל..." התחיל להגיד אוסקר אבל נקטע על ידי
לחישות "ששש..." בדיוק כשהבארבי נכנסה.
"בוקר טוב סנדי" אמרו כולם פה אחד.
"בוקר טוב... אפשר ספל קפה לדרך?" שאלה הבארבי את תותי.
"מה בוער? בואי, שבי, ספרי לנו מה עובר עלייך, מזמן לא ראינו
אותך" אמר טומי, בובת הלגו.
"אני די ממהרת..."
"מה ממהרת? כבר אין לך זמן בשביל החברים שלך?" אמר אוסקר.
"אממ... טוב, אני מניחה שעשר דקות לא יזיקו..." אמרה הבארבי.
"אז ספרי, מה קורה? מה שלום קני?" שאל גרשון.
"אאא, הכל פשוט נפלא, מעולם לא היה יותר טוב..." אמרה סנדי
ולגשמה לגימה ארוכה ארוכה מספל הקפה שלה.
הפעם זאת הייתה מילי, בובת האצבע הוורודה, זאת עם שתי הצמות
הבלונדיניות. "אויש באמת! די עם השקרים! אנחנו החברים שלך
ואנחנו רוצים לדעת מה עובר עלייך!!!"
בדיוק באותה שניה  נשמעו צעדים במסדרון. מיד הסתדרו כל
הצעצועים במקומם.
סנדי הסמיקה כמו עגבנייה ויצאה בריצה מהמזנון, בלי להגיד שום
דבר.
"חמודה שלי, לא היית צריכה להגיד את זה. אומנם אנחנו החברים
שלה אבל יש לה זכות לשמור את הדברים שלה לעצמה", לחש אוסקר
ושיר נכנסה.

אחרי המקרה במזנון, סנדי לא נראתה יותר. לילי, מנורת הלילה,
סיפרה שרק מאוחר בלילה, היא יוצאת וחוטפת לה משהו מהמזנון. הרי
היא לא יכלה להראות שוב את פרצופה אחרי תקרית מביכה כזאת, היא
צריכה להיות מושלמת, בלי שום בעיות.