די! היא אמרה,
"אני לא רוצה יותר"
משפט שהיא אומרת לעצמה כל לילה לפני השינה, כשהקולות מתחילים
לזחול, לחלחל אל המחשבות שלה.
להטריד את מנוחתה בלי די, ואין לה שקט.
אין שקט.
זזה ומתהפכת וחוזרת שוב.
אותו זמזום מטריד, אותה קריאה מרוחקת:
"שובי אליי"
הוא קרא לה.
עוד לילה בלי שינה.
לילה של טירוף וזיעה קרה.
אז היא קמה, עדיין שלוש בבוקר אבל היא מעדיפה את העירנות
מהשינה.
לפחות עכשיו היא לא שומעת אותם. אותו.
אז היא לא ישנה כבר שבועיים, וצימצמה את תכולת קיבתה לקפה ועשן
של סיגריות.
אז מה?
המבט הקר שהיא נועצת בך הוא שינאה, אז אל תיבהל.
היא פשוט כזאת ואין דרך אחרת להסביר את זה.
תנסה להתבונן מעבר לקור בעיניים.
לתוך תוכה.
למקום שהיא מחביאה מכולם.
אז תכיר אותה.
וגם תשמע את הקולות- הצעקות והקריאות שרודפות אותה בלילה.
זאת הסיבה שהיא לבד. גם כשהיא עם כולם.
ותמיד קר לה בידיים - גם ליד התנור.
אז היא לפעמים צוחקת, אז מה?
לפחות יש רגעים קטנים של אושר חבויים לה בלב.
אולי בוקר אחד היא תקום - ותעמוד על הרגלים לבד.
בלי שום עזרה מאף אחד, אז הכל יהיה לה יפה יותר.
ובוקר יהיה זריחה, ובלילה תזכה לשינה מתוקה.
סוף סוף.
הקולות ישתקו .
"שקט מבורך" היא תאמר בכל לילה.
לא "די" או "אני לא רוצה יותר".
עכשיו היא תוכל לישון. |