לפני ששילחתי אותו להיכל, צחק צחוק צבאי קצר, ואמונתי התרופפה.
התמוססתי אולי לשניה, אבל מיד חזרתי לעצמי. הרמתי עליו קול וגם
מגלב, בעיקר כדי להרשים את הסרנים שבאו לקחתו. הוריתי לנער
השליחויות לאחוז בידו ולהוליכו שלא ייפול ויפיל עליו את חמתם
של הסרנים.  שמחתי שהדבר נראה להם טבעי ושלא התנגדו, בני הזונה
האלה. לא עלה  על דעתי שככה הכל יסתיים. לא בקול דממה דקה אלא
בקול שאגות, זעקות וועדות חקירה.

אוי ויי, כל הגוף כואב לי עד  עכשיו מהמאמץ והעיניים עדיין
שורפות לי בגלל האבק שהתערבב בין הדמעות. לחפש בין ההריסות
אחרי ניצולים לא היה כל כך פשוט. מחר בטח יקימו ועדת חקירה על
מנת לבחור את האשמים, למה היו כל כך הרבה אנשים על הגג, ולמה
כל הסרנים הביאו את הנשים, ומי נתן את ההוראה להוביל את שמשון
ולהעמידו בין העמודים המרכזיים, ומי שחרר אותו מבית האסורים.
אני מקווה ששמי לא ישתרבב ויגרור אותי ואת אולה המסכנה
למצולות.

אולה  עדיין מייבבת בשקט וללא דמעות. יכולתי להבין אותה, את
ילדתי האומללה. אמנם לא חכמה במיוחד, אבל די נעימה לגילה.
והעיקר, שימשי היה טוב ורך אליה, הרבה יותר מאחרים רבים
וטובים. איני יודע אם היה זה טוב ליבו או עיוורונו שמשך אותה
אליו, אולי העובדה שפעם היה גיבור וחזק ועכשיו הוא חסר אונים
כתינוק? אולה ידעה כיצד לטפל בתינוקות, כבר מאז שהייתה קטנה,
למרות שחסרת שכל היא  בעצמה ואולי בגלל זה. הייתם צריכים
לראותה אוחזת בידו של שימשי, מובילה אותו אל מקום משכבו או
מכוונת ידו אל עבר חזה ההולך ותופח.

עקשן היה שימשי. לקח לי כמעט שבוע להבין שהוא מסרב לאכול כי לא
הגשתי לו מים לנטילת ידיים. עקשן מטומטם כזה היה מוכן להקריב
את עצמו ובלבד שלא יעבור על החוקים. חוקי התורה קרא להם, תורת
אלוהים חיים. טמבל שכזה, הרי אלוהים נטש אותו, אבל לא, הוא
המשיך להאמין שאלוהים שלו ינצח בסופו של דבר. בתחילה התווכחתי
אתו, אחר כך ויתרתי. עקשן שאי אפשר להזיז אותו מדעתו בשום
אופן. הוא והדעות המוזרות שלו על אלוהים ואדם, אלוהים ונשמה,
חופש ודרור ונשים.  בעיקר הדעות שלו על נשים, למות ממנו.

כשאולה באה איתי בפעם הראשונה לבקר אותו בבית האסורים ולחזות
בו, הייתה מפוחדת וסקרנית, אבל לא הצליחה ללעוג לו, חכמה בדרכה
שלה למרות ששכל מיותר אין לה. מוזר כזה, נראה שהסיפור עם דלילה
שבר אותו לחלוטין. לפחות כך היה נדמה לנו בהתחלה. שפוך ומדוכא,
רק אחר כך הבנתי שהוא תכנן הכל מרגע שנתפס והובא אלי, טוב
,אולי תכנן הכל, אבל לא את הקטע עם אולה, זה בא לו מהשמיים,
ככה סתם, בגלל שהוא חתיך אפילו שלא היו לו כבר עיניים. עד הסוף
המפוכח הזה, תמות נפשי עם פלשתים. ומה עם אולה, ומה עם העתיד?

שימר, בוא הנה. כתמיד הוא מציץ מאחורי כתפו וממשיך בזחילתו.
הילד הזה משגע אותי. זה, יש לו  דעה משלו ושום דבר לא עוזר.
דומה לאבא שלו כנראה. אני מנסה לפתות אותו ומוציא מכיסי חתיכת
גזר. משום מה הצבע הצהוב עושה את זה ושימר ממהר לזחול לקראתי.
ממזר הילד הזה, ממזר אמיתי. עכשיו הוא מטפס כולו עלי  בעבור
הגזר. אמרתי לכם ממזר אמיתי.  היי, אל תפריע תן לי לכתוב שלא
אשכח. ושיישאר לדורות הבאים.

אולה לא אוהבת כשאני מפנק אותו ועוד מעט תיכנס לנזוף בי על
הגזר ועל החיבוקים. לא חכמה היא הבת שלי אולה, אבל ילדה טובה,
קצת איטית. מה לעשות, אם לא הייתה איטית, לא הייתי בכלל מעלה
על דעתי את המחשבה לחבר בינה לבין הבריון הזה שמשון.  היום אני
כבר לא מעז לחשוב עליו למרות ששימר כל כך דומה לו שזה ממש משגע
אותי. אני מקווה שאיש משהשכנים שלי לא יחשוד. זו גם הסיבה שאני
שומר אותם בבית. לא כל כך מרשה לה לצאת החוצה ללא השגחה ופיקוח
שלא תפתח את הפה ותסגיר אותנו.  הזבובים טורפים אותו  את שימר
והוא לא אכפת לו, צוחק בקול.  אל תזוז, הנה, הרגתי אחד. אל
תזוז, טמבל. הנה עכשיו אתה בוכה, לא נורא , די די, הנה יעבור
לך.

שימר כל כך דומה לו, רק עיוור לא יוכל לראות את הדמיון. אוי
העיוור הזה, היה כזה מסכן כשהביאו אותו אלי, אל בית האסורים.
לא הוציא הגה מהפה. אבל בסוף חיסל את כולם, את כל הסרנים
שציחקו בו וצחקו לו. אכן,  צוחק מי שצוחק אחרון. רק אני בוכה,
כי אולה מתגעגעת ושימר שוב מיילל.