לא רציתי ללכת. השמש זרחה, האור השתקף על עורה החלק והשחום,
והבהיר אותו. היא נראתה כל כך יפה.
לא רציתי ללכת. שכבתי לידה וחיבקתי אותה חזק, היא היתה עם הגב
אלי. הושטת יד אחת, ויכולתי ללטף את השיער הרך והמדהים שלה.
התקרבות קלה אחת, ויכולתי להריח את הריח של השיער שלה, את הריח
של השמפו החדש שלה. אם רק הייתי מסובב אותה, הייתי יכול לראות
את העיניים היפהפיות שלה, את הצבע הירוק המשגע. אבל לא רציתי
להעיר אותה, אז כל מה שיכולתי זה להסתכל על השיער שלה, על הצבע
השחור-חום כהה המדהים שלה, ולדמיין את הריח שלה, ואת העיניים
המהממות שלה, הראי של הנפש הנפלאה שלה.
לא רציתי ללכת. ישנו על המיטה שלי בדירה שלי ליד האוניברסיטה.
היא הייתה עייפה מדי אחרי הבילוי שלנו באותו הלילה, ולא רצתה
ללכת לדירה שלה, שהיתה ממוקמת ממש ליד האוניברסיטה.
נפגשנו ממש במקרה, נתקלתי בה בקמפוס, ממש כמו סצינה מסרט
הוליוודי מפורסם. רצתי ומיהרתי לשיעור שלקחתי ו- בום! נתקלתי
בה, כל הספרים שלה ושלי עפו לכל עבר, אספתי את כל מה שיכולתי,
ממלמל בקול מבויש: "סליחה, אני מצטער". כשהתרוממתי, שמתי לב
כמה שהשילוב אצלה בין שיער שחור לעינים ירוקות הוא מדהים, כמעט
נמסתי על המקום. ליוויתי אותה לשיעור שלה, והיא הזמינה אותי
למסעדה, הסכמתי בלי להסס לשניה. אח"כ איחרתי לשיעור שלי, המרצה
לא הסכים להכניס אותי, אז הלכתי לספריה, ושעה ישבתי וחלמתי
עליה, עד שנגמר השיעור.
חודשיים עברו מאז, כן אנחנו חברים כבר חודשיים. אמנם זה נשמע
מעט, אבל בשבילי זה הרבה, אף פעם לא היתה לי מערכת יחסים
ארוכה, רק סטוצים. אף פעם לא התאהבתי. אבל מה זה משנה הכמות
העיקר האיכות, או משהו כזה... אני חושב שכשליוויתי אותה לדירה
שלה אחרי הארוחה במסעדה באותו הלילה ונתתי לה נשיקת לילה טוב
הבנתי שזה יהיה אמיתי. עדיין לא הכרנו את כל החברים והחברות
אחד של השני, כששאלתי אותה על זה היא קצת התחמקה, אבל אח"כ היא
אמרה: "כשאני ארגיש שאני מוכנה" יום אחרי זה היא חזרה ואמרה:
"אני אפגיש ביניכם כשאני אדע שזה אמיתי, מה שקורה בינינו". זה
נורא הפריע לי מה שהיא אמרה, ואפילו קצת נעלבתי. אהבתי אותה,
אני ידעתי שזה אמיתי, והיא אפילו אמרה לי באחד הימים שהיא גם
מרגישה ככה, שזה אמיתי. מה, פתאום היא מתחרטת?
אתמול פגשתי את השותף שלה בפעם הראשונה, כשבאתי לאסוף אותה
לפני היציאה שלנו לאיזה דיסקוטק מרוחק ולא כל כך מוכר. הוא
נראה טוב דווקא, לומד מחשבים (תוכנה או משהו כזה.), מתכננן
לפתוח חברת סטארט-אפ, כשהוא יסיים ללמוד, או ככה הוא אומר.
כשהלכתי לשרותים שמעתי אותו אומר לה: "מה הוא בשבילך, חמודה?",
והיא ענתה לו: "סתם איזה ידיד קרוב". נעלבתי, הייתי בטוח שיש
בינינו משהו יותר מידידות, ושהיא אוהבת אותי, ועכשיו היא אומרת
שאנחנו סתם ידידים. לפני שיצאנו הוא אמר לי, כשהוא מחייך חיוך
מצד אל צד: "תשמור עליה, על המלאך היפה והמושלם שלי". בדיסקוטק
כל הזמן ניסיתי להתקרב אליה, אני חושב שהיא ניסתה להתרחק ממני.
בסך הכל נהניתי, וגם היא אמרה שכן.
כשהגענו לדירה שלי, לא הספקתי בכלל להכין לנו קפה, היא פשוט
נשכבה על המיטה, ותוך שניה נרדמה. נשכבתי לידה וחיבקתי אותה,
ככה הזמן עבר לו עד הבוקר.
לא רציתי ללכת, אבל לא ממש הייתה לי ברירה. אח"כ היא תקום,
ותתעצבן שאין לה ארוחת בוקר במיטה. אז פשוט קמתי.
הלכתי לאמבטיה, שטפתי פנים וצחצחתי שיניים. אם היה לי זמן,
אולי הייתי עושה איזו מקלחת מהירה. הלכתי למטבח, התחלתי לטרוף
כמה ביצים כדי להכין לה חביתה. הוצאתי ירקות מהמקרר, והתחלתי
לחתוך אותם לסלט. הרתחתי את הקומקום כדי להכין לה קפה- כפית נס
ושתיים סוכר, כמו שהיא אוהבת. אה כן, כמעט שכחתי, הרבה קצפת
למעלה.
דמיינתי לי אותה קמה, את החיוך המושלם שלה, כשהיא רואה כמה
השקעתי כדי לשמח אותה, את הנשיקה שהיא תיתן לי.
שריקה חדה. הקומקום סיים לרתוח. רק שלא יעיר את הילדה הנפלאה
שלי. איזה ריח טוב יש לחביתה. היא תהיה מאושרת.
צעדתי לחדר בשקט, על קצות האצבעות, המגש ביד שלי ועליו צלחת עם
חביתה וסלט, הכנתי לה גם קפה. אה כן, כמעט שכחתי, גם שוקולד,
שיהיה לה בוקר מתוק!!
התקרבתי אליה ונשפתי לה באוזן, "בוקר, בוקר." שרתי לה בשקט
יחסי. היא חייכה, הסתובבה, ופתחה את העיניים- איזה עינים
יפות!!
"בוקר טוב" היא אמרה בחיוך. "הבאתי לך ארוחת בוקר למיטה"
אמרתי, מחזיר לה את החיוך הכי יפה שיכולתי.
"איזה מתוק אתה" היא אמרה מחייכת.
או, הנה החיוך המושלם שלה לו חיכיתי, הנה היופי שלה. הלוואי
ויכולתי להנציח אותה ככה, לשמור אותה אצלי בלב כל הזמן. רק
אצלי! שלא תוכל לברוח ממני לעולם!
"לא מגיעה לי נשיקה?" שאלתי. "ועוד איך" היא אמרה, ונתנה לי
נשיקה רטובה על הלחי. "זהו?" שאלתי את עצמי "זה מה שמגיע לי על
כל הטרחה?".
הגשתי לה את המגש, היא התיישבה על המיטה. התיישבתי לידה,
הסתכלתי בה. איך היא אוכלת. איזו אומנות!
שתקתי. היא אכלה את כל מה שאני הכנתי לה, לא השאירה לי כלום.
כשהיא סיימה, היא הסתכלה עלי, הביטה לי בעיניים ואמרה: "אתה
באמת הכי בעולם!". היא נתנה לי נשיקה, הפעם על השפתיים, נשיקה
אמיתית! לזה חיכיתי. לנשיקה המדהימה שהיא יכולה לתת! "היה שווה
לחכות!" אמרתי לעצמי.
"מה השעה?" היא שאלה. הסתכלתי על השעון. "שמונה וחצי" עניתי.
"אוי, מאוחר" אמרה "חבל שלא הערת אותי קודם, יש לי שיעור
בתשע"
"מצטער" אמרתי "לא ידעתי, היית צריכה להגיד לי!"
היא קמה וחפשה את הדברים שלה. היא הוציאה מסרק מהתיק שלה,
והתחילה לסרק את השיער החלק והמדהים שלה. אך. איזה שיער מדהים!
ארוך וחלק, והצבע שלו. כל כך יפה... כל כך רך.... כל כך
מבריק... כל כך אלילי... כן... זה מה שהיא, אלה! פשוט מושלמת!
היא הלכה לאמבטיה ושטפה את הפנים. "מותר להשתמש במברשת שינים
שלך?" היא צעקה משם. "כן, בטח!" צעקתי בחזרה.
רק הדמיון שלה מצחצחת את השיניים המושלמות והלבנות שלה במברשת
השיניים שלי, עשה לי טוב בלב.
כשהיא יצאה, ראיתי את מלוא גדולתה מולי, את היופי הנהדר שלה.
אין מה להגיד. יש לה גוף מושלם- גזרה מושלמת, שיער מדהים,
עיניים מדליקות ומהממות- ירוק, כן זה הצבע האהוב עלי!
והשפתיים. כל כך חושניות עד שאתה יכול לבהות בהם שעות, כדי
לצפות שהם יחזירו לך נשיקה. ועדיין תרצה עוד.
"אני צריכה ללכת" היא אמרה.
"את לא יכולה להישאר עוד קצת?" ביקשתי יפה.
"מצטערת, אני לא יכולה. יש לי שיעור בתשע, ואני חייבת לעבור
בדירה" אמרה.
"טוב" עניתי "אם את צריכה ללכת, אני לא אכריח אותך להישאר"
"איזה חמוד ומתחשב אתה!" אמרה מחייכת. היא התקרבה למיטה, ונתנה
לי נשיקה. "אסור לשכוח איזה נשיקות מושלמות יש לה!" הזכרתי
לעצמי.
"היה מדהים אתמול" היא אמרה אחרי זמן קצר של שתיקה. "באמת
נהנית? שאלתי בחוסר בטחון. "בטח!" ענתה "נורא נהניתי, היה אחלה
דיסקוטק! חוץ מזה, ישנתי נפלא!"
"אני שמח" אמרתי כשאני טיפה ממורמר.
קמתי מהמיטה ושמתי עלי איזו חולצה. "אתה גם הולך?" שאלה. "עוד
מעט" אמרתי "קבעתי עם אחותי בסביבות תשע באיזה בית קפה" "אה.
תהנה" אמרה "תמסור ד"ש" "אני אמסור" עניתי.
הלכנו שנינו לכיוון הדלת.
היא הסתכלה לי בעיניים. פתאום הן לא נראו לי כל כך מושלמות,
משהו בהן לא נראה לי. הרגשתי שהן כאילו לוחשות לי: "לפה ילד,
אנחנו לא חוזרות יותר!" הן באמת נראו כאילו הן נפרדות יפה
מהמקום, מהדירה שלי.
"להתראות מתוק" אמרה, ונתנה לי נשיקה רופפת על השפתיים.
"נשיקת פרידה מהשפתיים המדהימות שלה" חשבתי לעצמי. גם הן נראו
כאילו רע להן פה. גם הן כאילו לחשו לי: "גם אנחנו לא!"
"בי" אמרתי בשקט, מקבל את רוע הגזירה מהאלה שלי.
היא פתחה את הדלת, הביטה בי מבט אחרון ויצאה.
בראש התנגן לי השיר של חווה אלברשטיין :"אני נוסעת. לא רוצה
שתלוו אותי הלאה." או משהו כזה...
אני לא רציתי ללכת, אז היא הלכה לבד.
|
