ישבתי לי במשרד וטיפחתי את עצמי. קצת שיוף של הציפורניים, קצת
ספריי לנשימה רעננה, עוד מעט אני גם אשים לק ורוד וחמוד,
ואצייר לי פרחים קטנים וחמודים.

אוף, עודד נכנס למשרד עכשיו.
"שלום, תמי,"
"היי, עודד. מה שלומך?" שאלתי ומייד חזרתי לשיוף. הוא דיבר
ודיבר ונראה לי שאנחנו באותו מצב כמה שעות טובות, אז מדי פעם
בהיתי בו קצת כדי שיחשוב שבאמת מעניין אותי מה שאמרו בבוקר
ברדיו וכמה שאישתו מעצבנת אותו, והוא חושב למכור את העסק.

אני עובדת במשרד פרסום, ועודד הוא הבוס שלי. במקרה, אנחנו שני
העובדים היחידים. אני לא עושה כלום ומקבלת כסף, והוא מגיע נורא
מאוחר כל יום ומשלם לעצמו.
ביחד אנחנו לא מרוויחים כלום, איזה אושר.

נכנסתי למשרד אחרי שדיברתי עם תמי שעה. יא אללה, מזל שיש לי עם
מי לדבר בבוקר. לפחות היא לא אישתי. לעזאזל, היא יותר טובה
מאישתי! אשתי כל הזמן מברברת, תמי לפחות שותקת כל הזמן. היא גם
לא עושה כלום, אבל מה זה משנה, אין לנו עבודה.
הפעם האחרונה שניסינו לעשות משהו פרסומי היה הרעיון הגאוני הזה
שלי - להדביק על כל מכונית, שבעליה ירצה, פרסומת של משהו. איזה
גאוני זה. בכל מקום יהיו פרסומות. על הצדדים של הרכב, על
המאחורה של האוטו, בפקקים כולם יסתכלו על כל המכוניות, זה
שיווק,זה!
אבל זה לא עבד כי אף בעל מכונית לא רצה. מאז לא היה לי רעיון.

בזזזזזזזזזט!

לחצתי על המשדר, "כן, תמי?"
"אה... עודד.. אתה יכול לבוא לרגע?" היא נשמעה טיפה המומה.
"לא, אני עסוק, מה יש?" באמת הייתי עסוק, בירחוני הפורנוגרפיה
שלי. קיבלתי היום בדואר את "מיס רגליים 2001!". או יה. מזל שיש
גם מנעול בדלת.
"אבל עודד," היא התחילה להגיד אבל ניתקתי את הקשר בינינו.
פתחתי את עמוד האמצע. עמדה שם בחורה ערומה בפיסוק קל, מביטה
אלי בדיוק לעיניים ונועלת מגפיים שחורים עד הברכיים.

בזזזזזזזזזט!

"מה?!" צעקתי למשדר.
"תשמע, עודד, זה ממש חשוב... אני לא יודעת איך לטפל בזה.. עוד
לא יצא לי להתעסק עם פרה כזו..."
"איך את מדברת על הלקוחות?!" התעצבנתי עליה. קמתי ויצאתי מהחדר
בעצבים והתנגשתי במשהו גדול ומוצק.

"או, באמת הגיע הזמן שמישהו פה יגיש קצת שירות," אמרתי בקול
הבאסי שלי ונדמה לי שהפחדתי קצת את הפוסטמה.
"אה... שלום.. אני, אה..." מלמל העודד הזה, שהתנגש בי.
"תשמע, חבוב, אין לי את כל היום," התכופפתי לכיוונו קצת, והוא
הרים את בעצמו זריזות מהרצפה וניקה את עצמו בטירוף "יש חלב
לייצר, אתה יודע."
"אה, כן. ידוע לי. פשוט, אה, לא יצא לי עדיין..."
"מה?" הרמתי את קולי, "להתנגש בפרה?"
"אה.. הה.. כן..." הוא אמר.
בחנתי אותו מלמעלה עד למטה. העטינים שלי נדו מצד לצד וזה הציק
לי כבר. מילא כשהמשאבה מחוברת, אבל אם כבר אני נמצאת במקום
נוח, חבל לי שאני לא מצליחה להירגע.
"אז, פר, אה, מר... איך אמרת שקוראים לי?" הוא שאל אותי ברעד.

"לא קוראים לי," אמרה הפרה לעודד, "אני באה לבד. הה הה הה הה!"
התחילה לצחוק כשהיא מוציאה המון אויר ודופקת כאפה לבוס שלי על
הגב. הוא כמעט נפל קדימה.
"כן," אמרתי ומצאתי את ההזדמנות המושלמת להשוויץ קצת במה שאני
יודעת על שירות לקוחות. "מה פרה כמוך עושה במקום כזה?"
שניהם הביטו בי בפתאומיות כזו בפנים מופתעות. הרגשתי נפלא.
עכשיו אני אקבל קידום, אולי, ואני אוכל לקנות את החצאית הזו
שאני כל-כך רוצה.
"שמי בלוהרדס," אמרה הפרה, "אני נציגת הפרות של רפת 12
בבאר-טוביה, ונמאס לנו למכור את החלב שלנו למי שהחלבן רוצה.
איפה הכבוד שלנו?".
"אז למה שלא תעזבו למחלבה אחרת?" שאלתי.
"כי ירו בנו, זה למה!" צעקה עלי הפרה. "אוכלי-בשר רוצחים.
בקושי נותנים לנו להסתובב בשטח ליד הרפת, אז שיתנו לנו לעבור
ככה רפת שלמה? עדיף להם למכור אותנו לבשר!".
"אז למה שלא תבקשו שימכרו אתכם לרפת אחרת?" שאל עודד.
"כי אין מקום ברפתות אחרות. אנחנו רוצות שוויון. מגיע לנו
לבחור את הרשת אליה אנחנו מעבירים את החלב שלנו. כרגע אנחנו
סתם נותנות את זה לבעל הרפת, והוא כבר מוכר את זה לבדו."
"אז מה אתן רוצות?" שאלתי.

"אנחנו רוצות פרסום!" אמרה הפרה והביטה לשמיים. עיניה נצצו
והיא נראתה כמרחפת בחלום מתוק. "אנחנו רוצות חופש בחירה! אנחנו
רוצות שיכירו אותנו בכל הארץ!". היא הפילה את מבטה עלי ופניה
נהפכו לרציניים, "אנחנו רוצות מרד רפתי! נראה אותם עכשיו.
שמענו עליך," היא אמרה והצביעה עלי ועל תמי.
"מה שמעתן?" שאלתי.
"שמענו שאתה זה שהמציא את הפרסום על גבי רכבים פרטיים. אנחנו
גם רוצות!"

רעיון הבזיק במוחי.
"אה.. אני רואה את זה," אמרתי בעודי מקיף את הפרה. שמתי עליה
את יד ימין ואת יד שמאל הרמתי לאוויר כחוזה אמיתי. כמו שלמדתי
באוניברסיטה. "יש לי חזון," אמרתי, "בו כל פרה תלבש לונג עצום
שיכסה את כולה, עם פרסומות של חברות מוצרי-חלב שאליהן הפרה
משויכת," הבטתי בפרה וראיתי שיש לה ספק במבטה.
"אני לא חושבת שהבנת," היא אמרה בחוסר-סבלנות. "אני רוצה פרסום
אישי. שחברת-חלב תבוא אלי עם חוזה ותבקש להחתים אותי עליו. אני
רוצה וילה!"

שוב עלה לי חזון.

הוא שוב קרב את פניו לשלי והמשיך בקטעי-החזון האלו. אני
בינתיים המשכתי ללעוס חתיכה מהשטיח.
"אני רואה אותך, עם שלט ענקי שאומר "אני, דלורס..."
"בלוהרדס," סיננתי מבין שיני.
"כן, בלוהרדס..." הוא תיקן את עצמו, "פרה שנותנת... אה.. 500
ליטר חלב ביום!"
"מה?!" צעקתי והשטיח הלעוס נפל לי מהפה. "500? השתגעת? מה אתה
רוצה לעשות ממני? אני לא יכולה לתת 500 ליטר חלב ביום! אני
בקושי נותנת 20!"
"נו, לא נורא, אז קצת נגזים..." הוא ניסה להרגיע אותי וטפח לי
על הגב. הצלפתי בו עם הזנב שלי והוא התרחק מעט.
"ואיך בדיוק חשבת לשים עלינו את הפרסומות האלו? אני לא שמה
לונג עלי. זה מגרד ומתלכלך מהר."
"אה.." הוא חשב מעט ואז פער עיניו ושוב נראה מאוד חזוני.
"נצרוב אותן עליכן! כמו שעושים לכן גם ככה כדי לשייך אתכן
לרפת, לא?"
העטין שלי כבר טפטף חלב מרוב כעס ונעשיתי אדומה.
"אמא שלך תצרוב פרות!" צווחתי עליו.

"יו, עודד," אמרתי "תראה - פרה אדומה!" והתחלתי לחפש את המצלמה
שלי בתיק.

הפרה בעטה בשידה שמאחוריה.
"תשמעי, גלדיס," אמרתי בתקיפות אך בנעימות, כדי שלא תנסה לשבור
לי עוד משהו, למרות שנשאר לה רק לשבור את תמי, אז זה לא
נורא...
"בלוהרדס," היא אמרה בעצבים וחשפה שיניים מעט.
"תראי, זה לא נורא כל-כך... את חייבת לתת קצת מעצמך כדי שיקנו
אותך, לא?"
"מה, אני לא נותנת מספיק?" בלוהרדס אמרה בכעס. "תנסה אתה
להשפריץ ממך 20 ליטר של חלב ביום, ונראה אם בכלל תגיע לסוף
היום. הה הה הה."
האמת היא שאני חושב שאני עושה חלק לא-קטן מזה.
"אני רואה שזה לא ילך," אמרה הפרה, "אני אלך למצוא משרד פרסום
אחר."
היא לקחה את הכריך של תמי מהשולחן בפה, לעסה ובלעה אותו תוך
שנייה, ואז הסתובבה ויצאה מהמשרד.

"טוב," אמרתי, "אני חוזר למשרד,"
"אני מתפטרת!" שמעתי את תמי אומרת מאחורי.

"מ.. מה?" אמר עודד בקול המום.
"נמאס לי. אין עבודה כבר שבועיים, אתה רק יושב ומאונן בחדר
ואני רק צובעת את הציפורניים כל הזמן!" קמתי והלכתי לעבר
היציאה מהמשרד. אחרי שפתחתי את הדלת עודד תפס אותי ביד.
"למה את הולכת...?" שאל בנעימות והצמיד אותי אליו. "אולי ניזכר
קצת בימים הטובים?" הוא חייך חיוך שרמנטי. הצלפתי בו עם היד
בפנים. "אפילו פרות אתה לא יכול לפרסם. אפס!" אמרתי ויצאתי
מהמשרד.