הוא התעורר קצת אחרי זריחת השמש, הרבה לפני השעון המעורר.
בלילה התהפך על המיטה ללא מנוח, כמעט לא הצליח להירדם.
את תעודת השחרור קיבל אתמול, היא נחה כעת על השידה לצד המיטה.
"הטוב בלוחמי", רשם בה מפקדו, לצד מחמאות שגרתיות יותר. ביחידה
רצו שיישאר עוד, אבל שנה אחת של שירות קבע הספיקה לו והוא בחר
להשתחרר. הוא ידע מה יעשה ביום שלאחר השחרור. ציפה ליום הזה
שיבוא בהתרגשות מהולה בלא מעט חשש.
את התמונה על קיר החדר הוא הדפיס מהרשת לפני קצת יותר משלושה
שבועות. לפניה תלו תמונות דומות באותו המקום בדיוק. אחמד
סאלאדין המכונה "גולית" היה נאה בשביל ערבי, פרצופו יפה מכל
הפרצופים שתלו שם לפניו.
הוא דמה לפחות מכוערים בין אותם כוכבי הקולנוע בסרטים המצריים
של ימי שישי אחר הצוהריים. אבל בחודש האחרון, מאז הופיע
לראשונה, הוא היה הרבה יותר מפורסם מהם. תהילתו הלכה לפניו בכל
העולם המוסלמי, הוא היה גדול יותר ממוחמד.
מול התמונה, יחף ובתחתונים, הוא התאמן כמה דקות בשליפות, מכוון
את אצבעו הימנית אל צלב המטרה שצייר בלורד אדום על חזהו של
גולית.
בחזה יותר קל לפגוע, הוא גדול יותר מהראש וממוקם באמצע הגוף.
בזוית העין הוא קלט את דמותו במראה: רזה, שרירי ושזוף. הוא היה
נאה יותר מגולית, או לפחות כך חשב.
מכוער, רע או טוב, גולית היה מהיר, מהיר כאור.
הוא התלבש ובדק את אקדחו. בעבר היה קשה לקבל רשיון לנשיאת נשק.
אבל מאז האיסור של האו"ם לירי אל מעבר לגבול היו הגנבים בין
הפלשתינאים הרבה יותר נועזים בחצייתו. כתוצאה מנחשול התפרצויות
הוקלו התקנות לרכישת נשק. שנת שירות בקבע הספיקה בהחלט.
הוא השאיר את המכתב על השידה, נעץ את נרתיק האקדח בצד החיצוני
של מכנסיו, גלוי לכל והתגנב מהבית לפני שמישהו יתעורר. סגר חרש
את הדלת מאחוריו כדי להימנע ממריבה נוראית נוספת עם הוריו.
ברגע של טמטום וחוסר זהירות חשף בפניהם את תקוותיו לתהילה. הם
ידעו שלא הצליחו לשכנעו ושבכוונתו ללכת.
הוא לא אמר להם שילך היום.
הרדיו באוטובוס בדרך לתחנה המרכזית שידר את מהדורת החדשות של
שש:
"היום יום חמישי השבעה עשר במאי אלפיים אחת עשרה. היום השלוש
מאות ארבעים ותשע לשלום ועדיין סופרים. זהו גם היום העשרים
ושבע של אחמד סאלאדין... ועדיין סופרים".
חלפה קצת פחות משנה  מאז העבירה מועצת הביטחון באו"ם את ההחלטה
האוסרת על ירי מעבר לגבולות הבינלאומיים בכל רחבי העולם.
העברת ההחלטה התאפשרה תודות לגורל העיוור, שחרף סיכויים
אפסיים, הצליח לפני עשרים ומשהו שנה לעשות את הנשיאים לעתיד של
ארצות הברית וסין לשותפים לחדר במכללה. מה שלא הצליחה להשיג אף
פעם יוקרתו של ארגון האומות המאוחדות, השיגו שני חברי נעורים
שהגיעו לעמדה הרמה בזמן הנכון ובאבחת עט הביאו לעולם שלום כפוי
והכרח לפתור סכסוכים רק במשא ומתן.
מעטים האמינו שהשלום יאריך וכולם ספרו כל יום שעובר עד שמישהו
יעזור עוז לבחון את נחישות המעצמות.
בתחנה המרכזית הוא עלה על האוטובוס לקריית שמונה, תחנה נוספת
בדרך ליעדו.
מיד אחרי ההחלטה באו"ם, לאורך כל גבולות המלחמה בעולם, החלו
לצוץ גדרות כפטריות אחר הגשם.
הוא הכיר רק מקום אחד בעולם בו לא הוקמה גדר בין צדדים לוחמים.
הכפר  העלאווי רג'ר יושב בדיוק על הגבול בין ישראל ללבנון.
גדר, אם הייתה מוקמת, הייתה מחלקת את הכפר לשניים, אז ברג'ר לא
הוקמה גדר גבול.
החלטת האו"ם דרשה בפירוש גדר.
במקום בו ירו הערבים והישראלים אחד בשני לכל אורך גבולות
המדינה נותר עכשיו רק רג'ר. כל השנאה והתוקפנות של מיליונים
התרכזו אליו.
בימים הראשונים היה רג'ר שדה קרב אמיתי. עשרות מוסלמים התנגשו
בצבא הישראלי, עד שהאו"ם, בהחלטה מיוחדת, הטיל על ישראל ולבנון
עיצומים כלכליים כבדים מלווים באיום בלתי מוסווה להתערבות
צבאית.
מאז היו העניינים מסודרים יותר. במקום היחידי בעולם בו סעיפי
ההחלטה לא היו תקפים לגמרי, היה האו"ם מוכן להעלים עין מהפרות
קלות.
מעטים זוכרים היום איך התחיל הדו קרב. העיתונאים עובדים כבר,
מן הסתם, על כתבה שתסכם את השנה הראשונה.
מישהו קרא תגר, מישהו נענה לו, שניים שלפו, אחד נפל.
מהדו קרב הראשון התמשכה סדרה יומית, קטלנית. היו בציבור אלו
שהתנגדו לקיום המנהג הארכאי הזה. היה בממשלה מי שחשב שאסור
להראות פחד וחולשה ושחשוב לשמור על הכבוד הלאומי. הקרבות
נמשכו.
פעם, אחרי הצבא היו כולם נוסעים למזרח. לטייל בהודו ובסין.
היום נסעו לשם רק הבנות והג'ובניקים. לוחמי יחידות העילית נסעו
לרג'ר מיד עם השחרור, לפני שקהתה החדות שמעניק האימון הצבאי.
הם נסעו לרג'ר להיות אקדוחנים. הם נסעו לרג'ר, אבל אמרו שהם
נוסעים לאוקיי קוראל, לחפש תהילה או מוות.
בחודש האחרון, גולית חילק להם מוות בשפע. התהילה ברג'ר הייתה
כמו כוכב נופל, זוהרת וקצרה. כוכבו של גולית זרח בעולם המוסלמי
מהיום שהרג את הישראלי הראשון. חודש אחר כך ואחרי שהרג חמשה
עשר אקדוחנים נוספים הוא באמת היה מפורסם כמעט כמו מוחמד. מי
שיהרוג אותו יהיה מפורסם כמו משה.
האוטובוס טס על כביש חוצה ישראל. השדות שחלפו ביעף מבעד לחלון
היו לראשונה זה שנים רבות שלווים בדיוק כמו שנראו.
גדר הבטון הגבוהה שהגנה על הכביש מימין לא ספגה עוד את מטר
הקליעים של הפלשתינאים. הם המשיכו לירות לעברו, כמו המשוגעים
שהיו, גם אחרי שזכו במדינה משלהם. נפץ היריות השתתק לפני כמעט
שנה.
הכביש המהיר הסתיים מעט צפונה מעמיעד והאוטובוס האט מהירותו
בדרך העולה צפונה.
הרציף בתחנה המרכזית של קריית שמונה היה משותף לרג'ר ולכמה
ישובים קטנים נוספים. מעט התושבים המקומיים שהמתינו לאוטובוס
הורגלו כבר לצעירים חמושים בלבוש אזרחי. הם לא הראו התעניינות
רבה בו ובשלושה נוספים שחגרו את אקדחיהם בגלוי. הוא דיבר קצת
עם האקדוחנים האחרים, בעיקר על היחידות בהם שירתו ועל אקדוחנים
מתים שהכירו. לפני שהאוטובוס עצר בתחנה הם הספיקו לשמוע את
מבזק החדשות של תשע ושלושים. גולית הרג את האיש השבעה עשר שלו.
זה הרג לגמרי את השיחה.
האוטובוס טיפס באיטיות בכבישים הצרים של רמת הגולן. מבעד
לחלונותיו נפרשו נופי עמק החולה, אצבע הגליל, רמת הגולן
ומורדות החרמון. הרבה דם הוקז על אדמת הגולן, את רוב הטיפות
האחרונות ספגו רגבי רג'ר.
מחסום צבאי עצר בכניסה את כל הנכנסים לכפר, החיילים בדקו
תעודות בקפידה. שלושה סוגי אנשים בלבד הורשו לעבור: תושבי
המקום, אקדוחנים ועיתונאים. הממשלה לא רצתה במקום אזרחים
שיפריעו לסדר, יתעמתו עם הערבים או יפגינו נגד המשך הקרבות. מי
שרצה לדעת מה קורה ברג'ר יכל להתעדכן באמצעי התקשורת,
לתוכניות שסיקרו את הקרבות בכפר היה הרייטינג הגבוה ביותר.
מלון "האקדוחן" היה בניין ישן ולא גדול בן שלוש קומות. במגרש
צמוד נבנה שלד בניין למלון גדול פי שניים. כפר רג'ר זכה בפרנסה
יפה מרגע שנפסקה המלחמה האמיתית והחל הדו קרב.
רמתו של המלון הייתה סבירה, לא יותר, האקדוחנים לא ביקשו
נוחות. על אלו ששרדו בקרב הורעפו מספיק מהנאות החיים על ידי
"יהודים טובים" שגאוות הלאום חשובה להם.
החיילים בפתח המלון בדקו להם שוב את התעודות. רק אקדוחנים
הורשו להתגורר במלון. בלי תעודת שחרור מיחידת עילית לא הורשית
להיכנס. צוותי התקשורת השתכנו במלון אחר כדי שלא יטרידו את
הלוחמים. הוא נרשם בקבלה והספיק להשאיר את תרמילו בחדר לפני
ארוחת הצוהריים.
כארבעים אקדוחנים המתינו במלון להזדמנות להתמודד עם גולית.
אחרי הארוחה הוא ירד עם רובם למטווח בקומת המרתף. עד ארוחת
הערב הוא הספיק לירות מאות כדורים. אוזניו צלצלו למרות האטמים
וריח אבק השרפה דבק בבגדיו. כמה פעמים הוא הבחין בנציגי הממשלה
עוקבים אחר ביצועיו, בהיותו חדש בחנו את כושרו. אם המקבצים
שהשיג לא יהיו טובים לא ירשו לו להשתתף בהגרלה. את המבחן
הראשון הוא עבר בהצלחה, המבחן השני היה קטלני.
ההגרלה נערכה מיד לאחר ארוחת הערב. לאחר שפונו כל הכלים הפכה
באחת האווירה בחדר האוכל למתוחה. נציג הממשלה עבר ביניהם עם שק
בד קטן. בתוך השק צלצלו כדורי תשע מילימטר. אחד אחד הם הוציאו
את הכדורים. הוא היה חדש, לכן היה בין האחרונים. עד שהתקרב
תורו הוצאו הכדור המסומן בשחור וזה המסומן באדום, אקדוחני
הגיבוי נבחרו. כשהשק הגיע אליו כולם כבר הביטו בו. אצבעותיו
נסגרו סביב הכדור האחרון. הוא הוציא אותו והביט ארוכות בקליע
הצבוע ירוק.
"רולנד", הוא אמר.
"רולנד", חזרו אחריו כולם.  
איש לפניו לא עלה בגורל ביום הראשון בו הגיע לרג'ר. היו כמה
שנאלצו לעבור כל כך הרבה הגרלות עד שכשכבר שלפו את הירוק
עצביהם בגדו בהם והם נאלצו לוותר על מקומם. התמזל לו המזל. אם
היה זה מזל טוב או ביש יגיד רק יום המחר.
בתוך שעה דיווחו על הזרות הסטטיסטית כל אמצעי התקשורת במדינה.
הם לא מסרו את שמו המדויק, זה לעולם לא נעשה לפני הקרב הראשון
של האקדוחן, גם הם קראו לו רולנד.
חבריו האקדוחנים טפחו לו על הגב ולחצו את ידו. אחדים ביקשו
לראות את אקדחו. המנצח בדו קרב זוכה גם באקדחו של המנוצח.
אקדחי השלל הועמדו למכירה ברשת. הוא יכל רק לדמיין את הסכום
שיביא לו אקדחו של גולית.
הערב עבר בשקט, כל הערבים ברג'ר היו שקטים. הם שתו קפה ומשקאות
קלים, עישנו והאזינו למוזיקה. מי שידע, שר את המילים. שיר
הנושא מצהרי היום סגר את הערב. הם שרו, מזייפים כמו שרק גברים
יכולים, באנגלית הם נשמעו אפילו גרוע יותר.
בשעה עשרים ושתיים הוא כבר שכב במיטה, שוב התקשה להירדם, לילה
שני ברציפות, זה ישחק לרעתו בבוקר. לפני שנרדם, סוף סוף, הוא
חשב שאם יהרוג מחר את גולית אלפי ילדים ישראלים יורידו את
תמונתו מהרשת, אלפי נערות ינשקו אותה לפני השינה ואלפי מוסלמים
יתלו אותה על הקיר ויסמנו על חזהו צלב מטרה. על האפשרות השניה,
ניסה לא לחשוב.
הוא התעורר קצת אחרי זריחת השמש, הרבה לפני השעון המעורר. שעה
ארוכה ישב על המיטה, רגליו נוגעות ברצפה ושיחרר את שרירי זרועו
ואת אצבעותיו. לפני שיצא מחדרו הוא נישק את תליון ה"חי" והסתיר
אותו מתחת לחולצה.
האקדוחנים חיכו לו מחוץ לדלת, בלי לאומר מילה, נצמדים לקירות
המסדרון, לאורך מורד המדרגות. רולנד שתיים ורונלד שלוש ליוו
אותו מאחור, קרוב. הוא לא הכיר אותם לפני אתמול, אבל הרגיש
כאילו הם אחיו.
הם עזבו אותו ביציאה לרחוב, הוא הלך במרכזו לכיוון צפון, אל
מרכז הכפר. לא הרגיש במצלמות הטלוויזיה שעקבו אחריו מרחוק.
שמש הבוקר זרחה עליו באור החיים ורוח קלה ליטפה את פניו. כפות
ידיו לא הזיעו יותר מידי.
גולית קרב אליו מצפון, לבוש שחורים וחמוש במיטב הנשק והאימונים
שאפשר לקנות בפטרודולרים. הם עצרו, עשרה מטרים מפרידים
ביניהם.
יש גבול לכמה זמן אפשר למתוח רגע אחד קצר, בסוף מישהו חייב
למצמץ.
הוא שלף.