רגע לפני הקפיצה הגדולה, ממש שניה לפני התהום, עומדת מול עצמי,
האוייב הכי גדול שיש, ותוהה אם כדאי לי להמשיך או לא.
רגע אחד חושבת שלא כדאי, כל החושים צועקים לעצור, מזכירים לי
את כאב ההתרסקות, את טעם הסוף, את הכאב השורף ששובר אותי שוב
ושוב.
מתרחקת צעד אחורה, מרגישה הקלה, אך גם פספוס, רוצה כל כך
להתמכר לרגש, ולחוש את האוויר על פניי הכמהות.  הפסדתי לרוח,
נכנעתי.    הפסדתי לעצמי.
מחליטה להתקרב שוב לנקודת הקפיצה.   עומדת שוב מול דמותי,
מביטה לי ישר בעיניים, מנסה לנחש מה יהיה הסוף, מי ממני תעזוב
ראשונה.    כמו שתי מכוניות שנוסעות במהירות שיא אחת אל השניה.
 מתקרבת עוד צעד לקראת הקצה, כל כך קרובה אל הפחד, אך גם כל
כך רחוקה ממנו.    כל החושים צועקים לי קדימה, אומרים לי שלא
טעיתי, והאני האחרת מחייכת בכניעה.
צועדת שוב צעד אחורה, אבל הפעם לשם התנופה.
                                     קופצת
מרחפת באוויר, נגמרות המחשבות, אין לי שום חרטות או צער,
מחייכת לעצמי, אחרי הכל- ניצחתי.