"Your suns and worlds are not within my ken,
I merely watch the plaguey state of men."
Johahn Wolfgang von Goethe, Faust

"האם היא השאירה כאן במקרה עט שחור?" שאלה בקול רם, מניעה אנה
ואנה את גופה ופוסעת מחדר לחדר, מותירה אחריה את שובל
האנדרלמוסיה שנוטעת בקרב הנוכחים שאלה זו. "האם היא השאירה כאן
עט שחור? אני חייבת לחתום על התעודות," הוסיפה, "והעט השחור
שלי אצלה." כמעט שהצעתי לה עט שחור מתיקי שעמד לידי, בוודאי
יכולתי להתמודד עם ההוצאה הכספית האדירה על עט פיילוט עלוב. כך
גם יכלו המזכירות להשאיל לה איזה עט, אפילו לא שחור אלא בכל
צבע אחר, נובע או כדורי, כל עט שהוא, רק להשתיקה ולהחזיר את
השקט ששרר במשך כל שעות היום שקדמו להופעתה של זו.

מה יכלו לומר ומה יכלו להוסיף על כך? הצטרפו למאמצי החיפוש
שלה. נתברר להם שאיש בקומה העליונה לא ראה כלל כל עט שחור, ולא
הושאר לו עט שחור, ואפילו לא שמע כל הערה אודות אותו עט שחור
שאבד וכעת יש להשיבו. אולם לא התייאשו, ולאחר מחשבה קצרה החלו
יוצאים ונכנסים, פאניקה ממש זרועה בקרבם, מחפשים את העט השחור
ואת מחזיקתו בכל רחבי בית הספר, מתקשרים אל החדרים השונים
ושואלים בבהלה אמיתית וכנה האם הושאר שם איזה עט שחור, חשוב
ביותר, דחוף לחלוטין.

לבסוף נמצא התיק של זו שהושאל לה העט בחדר המורים, לאחר שכל
המורים - שהרי אין למצוא אותם עסוקים בדברים חשובים יותר -
הצטרפו למאמצי החיפוש. כעת פצחו בדילמה מוסרית נוספת - האם
יכולים לפתוח את התיק, לחפש בו את העט השחור ולהשיב את האבידה,
או שמא הזכות לפרטיות עומדת לבעלת התיק הנפשעת שלא החזירה את
אשר ניתן לה לתקופה קצרה? חיפשו אחריה וחיפשו, לבסוף לא מצאו
אותה אך את העט בתיקה מצאו. שלפוהו הימנו, השיבו לה את האבידה
המיוחלת, והיא כולה קרנה מאושר כאילו החזירו לה תינוקה הקט
שנתפס בשיני אריה וחולץ משם באורח פלאי, להתיישב שוב בחיקה.

כי-אז זעקה פילחה את האוויר, לאמור, "היא גמרה לי את העט!"