עבר זמן כה רב מאז ששמעתי אותן.

הפעם האחרונה הייתה לפני שנים, לפני זמן רב יותר מכפי שאני
יכול לזכור, בימים שבהם נתתי את גופי ודמי להגנת השבט. הייתי
חזק יותר אז, חזק בהרבה, והיו לי שתי רגליים ולא אחת.

שמעתי אותן בפעם האחרונה שבה נלחמתי. הדשא היה אדום, מאור
השקיעה כמו מהדם. ידעתי שהדם יזרום ויאכיל את האדמה, והאדמה
תאכיל את החיות, והחיות יאכילו את השבט. גם במותי היו חיים.
תמיד היו חיים.

עמדתי לוותר כששמעתי את הקריאה המוכרת באוויר. ידעתי שהייתי
היחיד שיכול היה לשמוע. המכשף הזקן שלנו אמר לי שהן שרות גבוה
כל כך שאנשים רגילים לא שומעים אותן, והוא חייך וקרץ אלי כמשתף
אותי בסוד. הוא שיתף אותי בסוד, אני מניח, אבל זה לא נראה כך
כשהייתי ילד ושמעתי אותן בוכות אל הרוח.

אחת מהן עמדה לידי. הדם שבעשב לא דבק לרגליה. שום דבר לא נוגע
בציפורי ערפל, לא באמת. קשה לראות אותן בדרך כלל, וקשה עוד
יותר להקשיב להן, אפילו אם אתה מסוגל לשמוע. זו שלידי זהרה
באדום מן השקיעה, סופגת את חיי היום שעבר לתוכה. האדום העמיק
כשהדם באדמה עלה אל תוכה, והיא הפשילה ראשה וקראה אל השמיים
בשיר חסר מילים של חיים בתוך המוות.

קשה להקשיב לציפורי הערפל. יש בהן רעב וצורך, גדול מספיק כדי
לקרוע אדם לא זהיר. הן רוצות חיים, כך אמר לי המכשף הזקן,
ואינן יכולות לתפוס אותן. הן רק נוגעות לרגע, ואחר כך הכל בורח
מתחת לטפריהן. כשהייתי ילד, הייתי בורח כדי לא לשמוע אותן.
המכשף שלנו מצא אותי ביער אחרי אחת מהפעמים שברחתי, והוא לימד
אותי איך לשמוע בלי להקשיב.

אבל לא יכולתי להתעלם מן המסר בקולה. היא לעגה לי. אתה המת
ואני החיה, היא שרה, ואני ידעתי שהיא צודקת, אבל הזעם בתוכי לא
הניח לי להאמין לה.

ציפור קטנה, פשוטה, שקופה כמעט. ואני הייתי גבר בשיא כוחו, מגן
ומפרנס של השבט. איזו זכות הייתה לה לחיות כשאני עמדתי למות?

זה חטא לתפוס ציפורי ערפל. ידעתי זאת, ולא היה לי אכפת. גררתי
את גופי השבור, הפצוע, והפלתי את עצמי עליה. היא לא ברחה, לא
יכלה לברוח, ואני הרגשתי את הדם הסמיך והבחילה עולים בתוכי.

מה שלקחתי מן הציפור לא היה מעט החיים שאספה. מה שלקחתי ממנה
היה הרצון לחיות, התשוקה הבלתי ניתנת לתפיסה אל אור השמש
והחום. שרדתי במשך הלילה, ובבוקר מצאו אותי ולקחו אותי לכפר.
איבדתי את רגלי השמאלית, אבל לא היה לי אכפת. יכולתי לראות את
השמש.

אחרי כן, הציפורים פחדו ממני. לא שמעתי אותן יותר. שמעתי דברים
אחרים במקומן. שמעתי את אשתי גוססת ומתה ממחלה שלא היה לה שם.
שמעתי את בנותי צורחות באש שעלתה בכפר במלחמה הבאה, במלחמה שבה
הפסדנו. לא יכולתי להילחם, והפושטים לא טרחו להרוג אותי, לא את
האיש הזקן והנכה.

ובימים שבאו לאחר מכן, חיפשתי אותן. חיפשתי את הדחף הנורא
שמצאתי בתוך המוות, את קול פעימות הלב בדממה הקשה והקרה. לא
מצאתי אותן.

היום הלכתי לנהר. המים היו כחולים - ירוקים וקרים, מתוקים מתחת
ללשוני. הם לקחו מעט כאב מעורי הצרוב, ואני שיקעתי בהם את פני,
לא מוכן לעזוב גם כשחזי בער באש גדולה מזו ששרפה את גופי. הקור
היה עדיף על הדממה.

עד ששמעתי אותן על הגדה, בוכות בניצחון. אתה תמות ואנחנו
נחייה. ולרגע, ידעתי מה אוכל לעשות. אם אתפוס אחת, אוכל לרוץ
רחוק מספיק כדי למצוא את הפושטים ולקחת מהם את חייהן של בנותי.
לתת את הדם לאדמה השרופה. ואני אחייה, אני אראה שוב את החום
והשמש.

חייכתי, והחזרתי את פני אל תוך המים. הציפורים שרו חזק יותר,
מלאות יאוש, אבל לא נכנעתי לדחף לנשום.

כן, יכולתי להמשיך לחיות על חיים גנובים, הולך על סף המוות עד
שהציפורים יבואו. יכולתי להיות כמוהן, מוחשי רק בקושי, משוטט
בעולם בציד אחר חיים. מתחרש לאיטי בדממה ובאפלה.

אבל באפלה היה דבר אחד שלא יכולתי לברוח ממנו, שלא רציתי לברוח
ממנו. לא שמעתי בה את החיים, אבל זה לא היה נורא כל כך. לא
עוד.

באפלה היה פכפוך מים, והיתה בה נשימת הצמחים על הגדה. והבנתי
שגם כשחיפשתי חיים במוות, מצאתי אך ורק מוות בחיים.

בתוך מים קרירים, מתחת לאור השמש, נתתי את חיי לציפורי הערפל.
הדבר האחרון ששמעתי היה שיר הניצחון שלהן, שירן של אלה שמצאו
את מה שחיפשו.

חייכתי עוד פעם אחת. הדברים המסכנים. הן באמת לא ידעו מה לחפש.