כשאני נמצא בחברתך
ומקשיב בעניין רב לדברייך
אני מרגיש כאילו אנו נמצאים ביחד
בסעודת חיינו האחרונה
שבה מנות האוכל היחידות שנשארו בעולם
מונחות על גבי צלחות נפשינו  
ואז אני לוקח מלבך
את פירור האוכל האחרון
ומייד בולע אותו
בעוד את מסתכלת בי שקטה וכואבת
על כך שהשארתי אותך לגווע ברעב
כשאת בודדה ונובלת
אבל הדבר המוזר הוא שגם לאחר שסיימתי לאכול
את אותה שארית עלובה של מזון חיוני
אני עדיין לא מרגיש שבע
ויותר מכך, פתאום אני מגלה שאומנם הספקתי לאכול בינתיים
אבל איפה, לכל הרוחות, נמצאים המים
וכשאת מסתכלת עליי כשאני הולך וכבה
אני רואה שאת לא מבינה כמה אני צמא