כאב הראש שהלם בו, היה החזק ביותר שאי פעם היה לו. דוד קם.
הדירה נראתה כמו אחרי מתקפה של שבט ברברים, הכל זרוק, מאובק
ומצחין.
המקלחת לא עזרה לכאב הראש, אלא רק פיזרה ממנו את אבק יום
האתמול.
הוא נוסע לעבודה.
מכוניות תקועות בפקקים מהוות נוף לעוד יום שגרתי, "הצפירות
האלה, נדמה לי, מכוונות אליי". דוד קם מעל ההגה, ורואה סביבו
נהגים חמומי מוח ואור ירוק ברמזור, שמחכה לו שייסע.
דוד מגיע לעבודה.
חיי הפקידות מעולם לא היטיבו עמו, אך הוא מסתדר עם השגרה.
בעוד הוא בוהה במסך המחשב האפור, ומלא המספרים, הוא נזכר בימים
הטובים בקיבוץ המרוחק בצפון הנגב, שם בילה את ילדותו. כמובן
שכל זה אינו אלא ההפך הגמור מהחיים בעיר הגדולה, בארץ הגלות.
אבל דוד אינו יכול להתלונן - הוא בחר בזה, וכך הוא בונה לעצמו
את החיים שלו.

- "הכנת כבר את התדפיס? זה מאוד דחוף! היית יכול לתרום לחברה
אם היית מחובר אליה ולא לחלומות שלך!"

- "הממ...מה? מי??..." הצעקה הזו מעירה את דוד מחלומו בהקיץ.

-"שטוף פנים, שתה כוס קפה חזק, ותנחת על כדור הארץ!"

המונולוגים של ג'ון מוכרים לדוד, הוא "זוכה" להם פעם בשבוע
לפחות.

דוד קם מהכסא האורטופדי משהו גורר כל עצם ושריר בגוף שלו
לכיוון השירותים במשרד. אנשים עוברים על פניו ולא אומרים מילה.
כולם עסוקים בעיסוקיהם כמו עדת נמלים חרוצה, ולעתים מעיפים מבט
מזלזל בדוד.
אף אחד לא באמת אוהב את דוד, למרות שאף אחד לא שונא אותו.
מישל, לעומת זאת, היפוכו של דוד. כאילו הוא קצה אחד בסקאלה,
והיא הקצה השני. כל הגברים מכרכרים סביבה כאווזים, כל הבנות
חברות שלה. תמיד היא לבושה במיטב החליפות, מאופרת בקלילות, אשר
רק מדגישה את תוי פניה החלקים, וחיוכה אינו מצליח לבטא אפילו
במעט מזוהרה.

דוד בחור רזה, גבוה, שיערו קצוץ ושחור. חיוכו המאולץ חושף את
שיניו המצהיבות מניקוטין ואלכוהול. הוא שונה מן הנוף המקומי,
מן האנשים הממוצעים והבהירים.
במידה והינכם מאמינים שעיניו של אדם הן החלון לנפשו, הרי שדרך
עיניו הכהות של דוד, לא תראו כלום. ואולי גם זה משקף את נפשו
הריקה.

דוד לוגם מן הקפה ובוהה במסך המחשב.
המספרים מרצדים על המסך, ומשתקפים ברשתית עיניו הריקות. במוחו
מוקרן סרט אחר:
שמש חמה ומאירה מחליפה את מנורות הפלואורוסנט של המשרד.
האפרוריות, המחשבם, צלצולי הטלפון והאנשים שעוברים ושבים, כולם
נעלמים.
במקומם - מדרון דשא אין סופי, וילדים מתגלגלים בו. ציוץ
הציפורים בצהרי היום, וכלבי לברדור בהירים מחפשים אחר האיש
שיוכלו להתפנק אצלו. אשה גדולה מתקרבת למדשאה וקוראת לילדים
להיכנס הביתה, לארוחת הצהריים.

לפתע, החלום הורוד הופך במוחו של דוד לסיוט. הוא חש בקוצר
נשימה, מתחיל להשתעל בכבדות. הוא לא מצליח להיפטר מן השיעול
הזה, ומרגיש איך נשימתו קשה יותר ויותר. סביר להניח שנחנק מן
הקפה החם, שהחל צורב בגרונו, בעודו הוא נאבק בנשימתו. נוף
ילדותו שהעלה מתהום הנשייה לפני רגע, נהפך עכשיו לחלק ממסכת
חייו החולפת במוחו כסרט אילם שחור-לבן.

שתי טפיחות חזקות על גבו. דוד יורק את הקפה החם ששתה, ומשתעל
שוב.
נשימתו חוזרת אליו.
- "הכל בסדר?" הוא מרים את ראשו ומביט, רוצה להודות לאותו מלאך
ש"הציל את חייו".
חיוכה הקורן מהול בדאגה אימהית, בעודו מביט בה, מבין דוד כיצד
ניכרים ההבדלים בין יופייה הנקי לבין מראהו המוזנח.

-"אני אחיה, תודה" עונה למישל. סביר להניח שזה המשפט היחיד
שהחליפו ביניהם במשך השנתיים בהן הם עובדים יחד באותו משרד.

-"שוב אתה עושה בעיות?" ג'ון צועק על דוד. מישל מתפנה לעבודתה.
והשגרה חוזרת לעצמה.

מדהים, כמה שמתעצבנים עליו בעבודה, דוד מקשיב פחות ופחות.
שיצעק, אומר לעצמו, משווה את הרגע המושלם שהיה לו עם מישל, מול
ריחה המצחין של השגרה והנאום "חוצב הלהבות" של ג'ון.

כל הדברים הקטנים הללו, חולפים מעל ראשו, והוא ממשיך להרהר.
בסופו של יום העבודה הוא יחזור הבייתה, אם אפשר לקרא לזה בית,
וישתה את הכל לשוכרה. יאכל ארוחה מוכנה בחמש דקות במיקרוגל,
ויבהה מול מסך הטלוויזיה עד שיירדם.
עוד בקבוק זרוק על הרצפה? עוד חפיסת סיגריות נגמרה ובדלי
הסיגריות ממלאים את המאפרה על גדותיה? למי אכפת...מה זה
משנה...בעודו מהרהר הוא שומע בחצי אוזן את ג'ון, הבוס שלו,
ממשיך בנאומו  היומרני, ודוד קולט מלים בולטות כמו מוטיבציה,
תגמולים ופרמיות,הופעה מסודרת, עבודה יעילה. אבל את דוד זה לא
מענין.

הוא נוסע הביתה. בעצם, כבר אמרנו שאין זה בית, אלא דירה, וגם
אין זו דירה אלא חלק ממגדל דירות אשר נראה כמו רוקנו לתוכו את
המזבלה העירונית.
תוך בהייה במסך הטלוויזיה דוד משחזר את יום העבודה שעבר עליו.
המספרים שריצדו על המסך, המטלות שהיה עליו לעשות, ג'ון, מישל.
אח...מישל.
הוא נרדם מול הטלוויזיה, ורואה סרט נוסף:

מדרון הדשא האין- סופי שוב מופיע בחלומו. כלבי הלברדור,
מופיעים גם הם ומחפשים משחק. דוד מזהה את עצמו בתור אחד
הילדים, הפעם גם מזהה את המקום. זה הקיבוץ בו גדל. מתוך הבית
יוצאת אישה גדולת גוף, אמא שלו, מלווה במישל, שתיהן צוחקות.

דוד פוקח עיניים. פניו נפוחות, כולו שטוף זיעה ומסריח
מאלכוהול. הוא מצית סיגריה, ובוהה במסך הטלוויזיה שעוד דולק,
משדר סרטים אילמים מלפני 50 שנה. הוא מביט בשעון שתלוי על
הקיר, מט לנפול.
השעה 3:30 בלילה.
דוד אחוז תזזית. הוא רוכן אל עבר מכשיר הטלפון, ומחייג בידיים
רועדות.
"אולי השעה מאוחרת מידי?" הוא חושב.

"הלו..." קול של אשה מבוגרת עונה.

"הלו, אמא? זה דוד"